גופה היה חכם ממנה

חיילת, פאולינה טוכשניידר, תשע נשמות, עורך: אוריאל קון, 112 עמודים, 2022.


שירותה הצבאי של גיבורת חיילת, על כל הניסיונות להגעיל את הקוראת עם הפרשות, נפיחות, וסת ומרקמים שונים של צואה – אינו מותיר רושם ייחודי. לא מספיק לספר שהשירות הצבאי הוא חרא: הייחוד של הנובלה אמור להגיע מהאופן בו החיילת מספרת את הסיפור שלה, ומהצורה בה החוויות השפיעו עליה.


יעל בארי

הפעם הראשונה שצפיתי ב"אפס ביחסי אנוש" (2014) היתה גם הפעם הראשונה שבכיתי מצחוק, והפעם הראשונה שבכיתי בקולנוע. הייתי בעיצומו של השירות הצבאי שלי, ונותרתי המומה ממה שאני רואה על המסך. פתאום לא הרגשתי לבד; "זה השירות שלי בול! בול!" לחשתי לבן זוגי דאז והרגשתי קרובה אליו יותר, עכשיו כשהוא מבין.

עם חלוף הזמן הבנתי שלסרט הזה יש אמירה מהותית. היה זה שילוב של שני גורמים: ההתבגרות שלי, שגרמה לי להיות פחות אגוצנטרית ולא לחשוב שכל הדברים בעולם קורים רק לי; לצד ההד הגדול שהסרט עורר בתקשורת ובחברה בכלל. הרי אני לא היחידה שצחקה ובכתה שם באולם. באופן הדרגתי הבנתי שזה לא רק השירות שלי – כך נראה השירות של כל החיילות, במובן זה או אחר.

ההבנה הזו היא קריטית. היינו זקוקות לה אז, אולי באופן גורף, כחברה, כמדינה. היכולת לדבר על משהו אישי כל כך שמתברר כטראומה לאומית כמעט. זו אחת הסיבות, אני חושבת, להפיכתו של הסרט לקאלט, לזכיות בפרסים, להפקת מחזמר שעוד רץ ולהופעתו של מטבע הלשון "אפס ביחסי אנוש", שהפך שגור בפי כל מי שרוצה לתאר מסגרת עם תנאים ירודים, יחס מחפיר, ותמונה כוללת שגורמת לך לרצות לדפוק לעצמך סיכות של שדכן לרקה.

כל הפתיחה הזו נועדה כדי לטעון שאי אפשר שלא לחשוב על "אפס ביחסי אנוש" כשקוראים את חיילת של פאולינה טוכשניידר. הנובלה מגוללת את השירות הצבאי של הגיבורה בגוף ראשון, במבט קרוב וחסר חת על החלקים הגועליים ביותר של השירות. לא ברור איפה החיילת משרתת, באיזו יחידה ובאיזה תפקיד. העמימות הזו מדגישה את האפקט האוניברסלי של הנובלה וגורמת לקוראת להרגיש ביתר שאת שכך נראה השירות של כולן. מהשערות בכיור ועד כתמי הצואה על הקירות – (טוכשניידר כותבת "חרא", יש לציין. ובאמת נדמה שבצבא מדובר בחרא ולא בצואה) – כך נראה השירות הצבאי. הוא לא סקסי ומלא במלחמות צודקות או בתחושת משמעות. הוא לוקח ילדות רכות ועדינות נפש ומספר להן על "משימה"; הופך את האישה הפרטית לחלק מקולקטיב; מוחק את הזהות: "כי מהיום אנחנו חלק ממשהו גדול יותר" (עמ' 18). הוא מטונף בעוצמה מעוררת קבס, שלא מרפה: "ושוב ההפתעות שנשים משאירות בשירותים: טמפונים חשופים, תחבושות אדומות פתוחות, מגיני תחתון עם הפרשות שקופות שלעתים היו נוזליות ומעוררות את השאלה אם הן גם קינחו את האף בתחתוניות הללו [...] טיפות פיפי בגוון חרדלי עמוק על מושב האסלה [...] פסי שלשול מימיים, גושי חרא צפים במופגן" (עמ' 57). אפילו ריח הגוף נעשה לא-אישי, ובמקלחות "הריח האנושי הכבד התגבש לכדי עננה דחוסה וכהה, שהתחילה בקו הראש שלנו ונמתחה עד התקרה" (עמ' 21). לחיילת הזאת אין שם ואי אפשר למקם אותה בנקודה מדויקת של זמן ומקום – וזו החוזקה של הנובלה.

השירות הצבאי שלי היה עלוב למדי. אני זוכרת אותו בהבלחות: הפעם שנמרח לי שתן על המדים בשירותים הכימיים במטווחים והתפללתי שלא יראו, הפעם שהוקפצתי לשבת שמירות בהפתעה וברחתי ל"ביקורופא" (זה עבד), פטרולים בשתיים בלילה בכפור, ביקורים חוזרים אצל הקב"ן בשביל פטור שמירות. אני לא יכולה לספור את כמות הפעמים שאספתי בדלי סיגריות, ניקיתי גרמי מדרגות, קרצפתי צלחות עם שאריות של טחינה, המצאתי מיגרנה או דחפתי סבון "דנה" לעיניים בשביל גימלים.

לכן כשקראתי את חיילת, התגובה הראשונית שלי היתה: זה בול אני. הקריאה התחילה בפרצי צחוק וזעזוע, בתחושת חצי נחמה שנובעת מצרת רבות. הנובלה נפתחת בתיאור של הגיבורה היחידה, בעיצוב דמותה ככזו שהשירות שלה יהיה קטסטרופלי בוודאות, כי היא פשוט לא מתאימה למערכת – כמו רבות מאיתנו, שכל אחת חורגת בדרכה – והזווית הזו חשובה כי אנחנו זוכות לראות, ולו לרגע, מי נמצאת מתחת למדים. שמחתי על התווספותה של הנובלה למדף הספרים, שמחתי שהספרות תכיר גם היא את החוויה שלנו, של כולנו, החיילות. אבל עד מהרה הגיבורה לובשת את המדים, כל זכר להיבט הפרסונלי נגוז, והסיפור מאבד מהעניין שבו. הסתכלתי על בן זוגי הנוכחי והתפתיתי לבקש ממנו שיקרא ושיבין מה עברתי, אי-אז לפני כמעט עשור. אבל כשנזכרתי שהוא צפה בזמנו ב"אפס ביחסי אנוש", דעך הדחף לתת לו את הספר; הרי גם אז זה היה "בול אני".

נראה שחיילת לא מצליחה לייצר אפקט נוסף, להעצים את החוויה אחרי שכבר הבנו שהיא משותפת לכולן. אני יודעת שכולן עוברות את זה – ומה הלאה? כל הסיפורים, הרי, כבר סופרו. השאלה היא איך מספרים אותם, איך כותבים אותם. מנקודה זו, שירותה הצבאי של גיבורת חיילת, על כל הניסיונות להגעיל את הקוראת עם הפרשות, נפיחות, וסת ומרקמים שונים של צואה – אינו מותיר רושם ייחודי. לא מספיק לספר שהשירות הצבאי הוא חרא: הייחוד של הנובלה אמור להגיע מהאופן בו החיילת מספרת את הסיפור שלה, ומהצורה בה החוויות השפיעו עליה. אני חושבת שהניסיון ליצור סיפור ללא זמן, מקום וגיבורה ייחודיים, על אף שהוא ראוי להערכה, גובה מחיר: השתקת הרפלקסיה לא מיטיבה עם הטקסט. שוב ושוב האני של המספרת מנסה למצוא את דרכו אל ההתרחשות. הבלחה כזו, למשל, יוצרת את אחד מהקטעים המעניינים בספר, שבו מדמיינת הגיבורה איך היא מפרקת את גופה: "הפרדתי את כל האיברים האחד מהשני, ניתקתי את השרירים מהעצמות, העצבים והגידים. [...] רק כך, מנוסרת ומופרדת, עם חלקים ממני בחוץ, נרדמתי לשעה מסכנה" (עמ' 46-45).

בסוף הנובלה טוכשניידר חוזרת לעצמה, מפסיקה להילחם בגוף ומצליחה לייחד את החוויה שלה. לקראת סוף הטקסט הגוף של הגיבורה תובע בעלות מחדש; זוכרת אותי מהעמודים הראשונים? הוא מטיח בפניה, ובמובן מסוים בפני הצבא כולו: אני לא חלק מ-. בעקבות התרחשות שלא אפרט כדי שלא להרוס את הקריאה, הגוף, שהגיבורה תופסת כנבזי ובוגדני – "על הגוף הזה אי אפשר לסמוך, הגוף הזה, אני סיימתי איתו" (עמ' 93) – הוא זה שבסופו של דבר מציל אותה מהשירות המדכא, הבלתי נסבל. ומאותה נקודה שבה גופה של החיילת מתעורר, מקבלת העלילה תפנית עד להתרה המיוחלת בסוף. הגוף שלנו, תודה לאל, תמיד חכם מאיתנו.

הפיכת האישי לאוניברסלי היא פעולה חשובה שנדרשת פעמים רבות כדי לחולל שינוי; ואני חושבת שעדיין, לעתים קרובות, אנחנו זקוקות לתזכורת הזו בהקשר של השירות הצבאי. אבל ברגע שמתבססת ההבנה שזוהי חוויה אוניברסלית, על הכותבת להפוך את האוניברסלי לאישי שוב; מעבר לעיסוק בתמות מוכרות, חשובות הבלטת הפואטיקה הייחודית וקיומה של רפלקסיה. בזכות התקרית שמסיימת את הנובלה היא אכן הופכת לאישית, מעניינת יותר, ספציפית יותר, ומראה לנו את יכולות ההתבוננות של הגיבורה. במובן זה היא גם עשויה להעניק השראה ותקווה לחיילות שזקוקות לכך. נקודת המבט של טוכשניידר מעניינת וייחודית – ומוטב היה לקבל אותה לאורך כל הנובלה, ולא רק בסופה.

 

יעל בארי (אוניברסיטת בן גוריון) כתבה את עבודת התזה שלה על קריאת פני השטח, תיאוריית אפקט, והיבטים של גוף ורגש ביצירתה של צרויה שלו. היא עורכת בכתב העת "המוסך".

256 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול