הביקורת של אברהם בלבן הייתה עבורי כעין תצלום רנטגן מחמיא ומחריד כאחד – לא רק שעלה בידו לפענח את הד־נ־א הספרותי שלי, את טעמי ואת מקורות ההשפעה שהזינו אותי, אלא הוא אף ניסח בפיכחון חד ומכאיב את המחיר העתידי של הבחירה לכתוב דווקא כך (מחיר שכמה מתשלומיו אני ממשיכה לשלם עד היום).
אילת שמיר
״צלצלי בשבת, ב־12 בצהריים״, הוא אמר, ״אחרי האמבטיה, זה זמן טוב לדבר״.
צלצלתי. הייתי מתוחה מעט, אבל קולו שמעבר לקו נשמע נינוח, רחוץ, מרוצה.
״וצריך להתקדם כבר עם הספר״, הוסיף מעודד בסיום השיחה.
הנהנתי בחשש; אם גבריאל מוקד אומר, אז כנראה שצריך.
קבענו שאגיע ברכבת, כמו שהגעתי תמיד: פעם בשנה, לעיתים פעמיים. ״פרוזאיקונית צעירה מחיפה״, הציג אותי באחת הפעמים בפני חבורת המשוררים המגוונת (״צעירי הצעירים״ עם ״ותיקי הוותיקים״) שהתגודדה סביבו בדריכות בקפה X או Z, שמיקומו השתנה מעת לעת. הטקס היה קבוע והקודים ברורים: המקורבים, אלו שכבר חצו את מדור ״פנים חדשות״ או פורסמו במדור השירה הרגיל וצוברים קילומטראז' לקראת הוצאת ספרם הראשון בהקראות בערבי ״עכשיו״, ישבו משני צדדיו; האחרים, שעדיין המתינו לחצות את הסף והיו מתוחים לקראת הכרעתו המתמהמהת של העורך (שלעיתים ארכה חודשים ושנים), ישבו מעברו האחר של השולחן.
הייתי בת עשרים ושבע כשהגעתי למדור ״פנים חדשות״ (״סיפורך טוב בעיני ואפרסם אותו בחוברת 'עכשיו' 58, אינני מפענח את כולו; אך אין עובדה זו משפיעה על שיפוטי העקרוני״, כתב לי בינואר 1992 בכתב ידו האלכסוני, במכתב שעדיין שמור אצלי, ״אשמח לראות את אחיו – וגם אותך, אם תבואי לביקור לתל אביב, למשל [...] שלך בברכה, ג.מ.״). הייתי בת שלושים וקצת, כשפינה לי ברוב טקס מקום בכיסא לצידו בשולחן בית הקפה.
סבלנות הייתה שם המשחק, סבלנות ואורך רוח. והעובדה שהתגוררתי הרחק מן הביצה התל־אביבית, למדתי, לימדתי, הייתי נשואה וטרודה בגידולם של שני בנים צעירים, ודאי הקלה לא במעט את משחק הכיסאות האכזרי הזה, שלא פעם הותיר במשתתפיו צלקות עמוקות. ומעבר לכך, כך הבנתי, כתיבת פרוזה מחייבת אורך נשימה.
באותו יום חמישי של אוקטובר הרכבת מחיפה איחרה, וכבר מרחוק זיהיתי את ג.מ. בשערו המהודק לצד אחד ובחליפתו הכהה, המהוהה, צועד נוקשה ומהורהר לאורך גדר האבן הנמוכה של בית חנה, לא הרחק מביתו שבשדרות בן-גוריון.
בחצר הקפה הנעימה שתינו תה צמחים, שוחחנו על מודרניזם ועל כוחם וחולשתם של כותבים (מוקד כדרכו נאם – אני בעיקר הקשבתי), על ילדים (מוקד דיבר באהבה על שני בניו), ולבסוף סיכמנו על סדר הסיפורים וגם שהספר ייקרא "גנסין 3". מוקד היה נינוח ומרוצה. לנינוחות הכללית הוסיפה ודאי גם הידיעה שבולי, חברו הוותיק, שכמה שנים קודם לכן העביר לו את סיפורי הראשון (״זה רק למוקד״, פסק), הבטיח לשנינו שיכתוב לגנסין 3 את הגב.
שעה או יותר עברה, ורוח ים חלפה בעצי השדרה כשמוקד הזדקף לבסוף בכיסאו, תלה את עיניו בריכוז בנקודה עלומה, וללא שום טיוטות או מעקשי ניסוח הכתיב לי באבחת לשון את הנוסח המלא של דבריו, שיודפסו על קיפול הכריכה הקדמי. ככה זה היה.
בנובמבר 1999, כשגנסין 3 ראה אור בהוצאת ״עכשיו״ בהדפסה מוגבלת של אלף עותקים, התקשיתי להאמין שיהיו לו יותר מעשרים קוראים. כיסא בעל שלוש רגליים ובלי משענת גב, כזה שמערער את שיווי המשקל של הקורא – ככה נהגתי להרהר עליו בחדווה מהולה בייאוש; כי איזה סיכוי יש לו בכלל במרחב שמעדיפים בו כמעט תמיד כורסת אמריקן־קומפורט רכה ומרופדת שעושה נעים בגב.
ברכבת, בדרך חזרה לחיפה, התפשטה בי מין הרגשה משונה. משום מה חשתי שמה שלא יהיה, זה כבר לא באמת משנה; מילותיהם הטובות של שני האנשים שאת טעמם הספרותי הכי הערכתי באותה עת יוטבעו על כריכתו של גנסין 3 מלפנים ומאחור, כעין שריון מגן, והנוכחות הטקסטואלית הכפולה הזאת נסכה בי מין תערובת משונה של ביטחון עם חרדה. לימים הבנתי: במובן מסוים היא ניתקה אותי מן האימה הכרוכה בתלות הממכרת, המשחיתה והממארת – התלות באהבת הקהל; זו שבכוחה לרומם את הכותב לגבהים, אבל גם לשמוט אותו ביגון שאולה. כיוון שמראש הכחדתי בדמיוני את אפשרות קיומו של ״קהל קוראים״ כזה – לא הייתי תלויה באהבתו.
כעבור חודשיים, בבוקר יום רביעי אחד של ינואר 2000, הופיעה במוסף ״ספרים״ של "הארץ" ביקורת ראשונה על גנסין 3. הכותב, איש אקדמיה בכיר: אברהם בלבן. עוד בטרם משכתי כיסא משולחן המטבח, כבר הזדקרה לנגד עיניי הפסקה שהחליט העורך הנדלזלץ להבליט: ״על רקע שפע ספרי הסיפורת המתפרסמים בארץ, המתחנפים לטעמו של הקורא ולכיסו, אי אפשר שלא לחוש סימפתיה לנחישותה של כותבת: ליצור את הטקסט שהכי מעניין אותה ליצור, ואפילו תהיה היא הקוראת היחידה שלו״.
נחרדתי וגם שמחתי; אמנם זכיתי במבקר ידען ורציני, אבל האם נבואת המבקר עתידה להגשים את עצמה? סרקתי בעיניי את הפסקאות: ״ספרה הראשון של אילת שמיר פונה, בעיקרו של דבר, אל הרובד הבוגר, האינטלקטואלי, של קוראיה. בכך טמונים יתרונותיו הגדולים ובכך טמונים גם חסרונותיו. קשה לעשות צדק עם הספר הזה. מצד אחד זהו ספר מקורי, הכולל קטעי תיאור יפהפיים ורצפי טקסט שירי המעידים על כישרון ודאי. מצד שני, זהו ספר שיוצרתו כמו ויתרה מראש על קומוניקציה אפשרית עם קוראיה״. בלבן ציטט את א״ב יהושע, שציין את ויליאם פוקנר כ״מקור ההשפעה העיקרי של המחברת״, והוסיף עליו את וירג'יניה וולף וגם שלושה מקורות השפעה ישראליים: סיפוריה המוקדמים של עמליה כהנא כרמון והרומנים לוכדי עריקים מאת אמנון נבות ומעוף היונה מאת יובל שמעוני. ״כצפוי״, כתב בלבן, ״מעידים מקורות השפעה אלו לא רק על טעם טוב, אלא גם שהכותבת אוהבת טקסטים 'קשים' הדורשים את השתתפותו האינטנסיבית של הקורא בתהליך הקריאה״, לדברי בלבן, אפילו הרחקתי לכת ממרבית מקורות ההשפעה שלי, שכן האנגלית של פוקנר והתחביר שלו, גם כשהוא מתאר תהליכים תודעתיים של אדם פגוע בנפשו, קרובים לשפה התקנית, ואילו שמיר, כך כתב, ״בניסיונה לשקף תהליכי תודעה ותפיסה, לא פעם שוברת לחלוטין את חוקיה המוכרים של העברית [...] בסופו של דבר מעבירים הסיפורים את עולמם האובססיבי, הנואש, של גיבוריהם. זה קורה לפעמים באמנות: הניתוח נכשל אבל החולה, הפלא ופלא, חי ובועט״. כשהגיע לסיפא, צפה בלי קושי את פני העתיד: ״לא קשה להסתכן בניחוש״, כתב, ״שהספר לא יגיע אל רשימות רבי המכר. קוראים המבקשים הרפתקה אינטלקטואלית, התמודדות עם טקסט מורכב, מקורי ואינטליגנטי, ימצאו בספרה הראשון של אילת שמיר ספר מטריד ורב עניין״.
הביקורת הזאת של אברהם בלבן הייתה עבורי כעין תצלום רנטגן מחמיא ומחריד כאחד – לא רק שעלה בידו לפענח את הד־נ־א הספרותי שלי, את טעמי ואת מקורות ההשפעה שהזינו אותי, אלא הוא אף ניסח בפיכחון חד ומכאיב את המחיר העתידי של הבחירה לכתוב דווקא כך (מחיר שכמה מתשלומיו אני ממשיכה לשלם עד היום).
חודש עבר. חורף כבד התנפל על חיפה, וערפל סמיך אפף את הרחובות. עותקים לא רבים נמכרו, פה ושם קיבלתי תגובות אוהדות. רבי־מכר חדשים גדשו את חלונות הראווה. בחנות הספרים שבמרכז הכרמל גיליתי עותק בודד של גנסין 3, שכבר הוגלה למדף צדדי. נשמתי עמוק. לכאורה המשכתי בחיי הרגילים. רק לכאורה, כי עמוק בתוכי כבר הזדחל והתפשט האבל על מה שכנראה לא צלח.
בוקר אחד בתחילת פברואר 2000 חילצתי מתיבת הדואר שלי מכתב שדפיו קופלו בקפידה לתוך מעטפה רחבה. ״שלום, אילת״ נכתב שם בעמוד הראשון בכתב יד זעיר שהתקשיתי לקרוא, ״התפעלתי מן ההעזה, מן ההרפתקה שהחלטת לצאת אליה [...] מן ההתעקשות על אמירה ייחודית, שמתריסה נגד חנחונים שתפקידם לרצות את הקורא ונגד הבלים שממהרים להיכנס לאוזן ולצאת ממנה. מתוך רצון גדול להיענות לקול הזה, קולך, העלו בי כמה מעקשים תחביריים פה ושם תהיות לשוניות ואחרות על תועלתם להרפתקה. היססתי אם לפרט אותן״, כתב, ובכל זאת פירט ופירט, ציין מעקש אחרי מעקש וגם הציע מעקפים שיוכלו להועיל לפציינט. ״אולי היית נחושה בכל החלטותייך ואת שלמה עם כולן גם עכשיו [...] ולכן אם ייראה הפירוט שלהלן מיותר בעינייך, התעלמי מן הדפים הבאים״, סיים וחתם: יובל שמעוני.
לא התעלמתי מן הדפים הבאים.
ספר הפרוזה השישי של אילת שמיר, אפריקה בלוז עתיד לראות אור בהוצאת עם-עובד.