שנים טובות, מאיה ערד, חרגול/מודן, עורך: אלי הירש, 355 עמודים, 2023.
את התבנית המוכרת של ה-Bildungsroman, שאנו עוקבים בו אחר התגבשותו של אדם צעיר כאמן וכיוצר, מחליפה כאן תבנית שבה ההתגבשות הזו מתרחשת דווקא לקראת סוף החיים, והיא מונחית לא על ידי להט ויצרים בלתי מרוסנים של נעורים, אלא על ידי חמלה, קבלה ואהבה של זיקנה.
מירה בלברג
שליחת מכתבי סיכום שנה בפרוס חג המולד היא מנהג רווח בקרב המעמד הבינוני בארצות הברית. בארץ רחבת ידיים זו, שבה קרובי משפחה וידידים מתגוררים לעיתים במרחקים ניכרים אלו מאלו וממעטים לשמור על קשר רציף, איחולי החג והשנה החדשה מלווים באופן מסורתי בפירוט קצר של קורות הכותבת (באופן סטריאוטיפי, זוהי אכן כותבת) ובני ביתה בשנה שחלפה. לז'אנר מכתבי החג חוקים משלו, כמובן: כל האירועים המפורטים חייבים להיות חיוביים ונעימים (במקום הראשון: חתונות ולידות, במקום השני: התקבלות לקולג' והישגים בעבודה, במקום השלישי: טיולים וחופשות), קשיים ומאבקים ידווחו בקלילות כמהמורות קטנות בדרך, ואובדן יזכה לאזכור סנטימנטלי אך קצר ככל האפשר. את מקום המכתבים המפורטים תפסו עם השנים גלויות מסוגננות עם תמונות של כל בני המשפחה, מחייכים וזוהרים ומרוצים מהחיים. אך הדחף הבסיסי שמאחורי המכתבים – לספר סיפור גזום ומוקפד על חייך כפי שהיית רוצה שייראו, סיפור שאינו שקרי אך גם אינו אמיתי – נותר בעינו.
לאה מוסקוביץ (לימים צוקרמן), גיבורת ספרה של מאיה ערד שנים טובות, מאמצת את המנהג האמריקאי של מכתבי חג המולד כאשר היא עוברת להתגורר בארה"ב ב-1967, "בשליחות" – כפי שהיא מקפידה להבהיר לכל מי שחושד בה בירידה, ו"מגיירת" אותו בכך שהיא שולחת את מכתבי הסיכום השנתיים לקראת ראש השנה העברית. במובן מסוים הבחירה הזו משקפת את קו התפר שלאה פוסעת עליו במשך כל חייה כמהגרת ישראלית באמריקה, תחילה במסצ'וסטס ולאחר מכן בעמק הסיליקון בקליפורניה: היקסמות מוחלטת מן הארץ החדשה ואמונה נאיבית בחלום האמריקאי, לצד התעקשות גאה על זהות יהודית וישראלית אותנטית המתקיימת במעין יקום מקביל ומנותק ממציאות החיים. מדי שנה, מ-1966 ועד 2016, לאה כותבת מכתב לחברותיה מן הסמינר למורות שלמדה בו בארץ ומדווחת להן על הקורות אותה, וגופו של הספר מורכב מחמישים המכתבים הללו. המכתבים, ובזה כוחו הגדול של הספר אך גם התהום שעליה הוא פוסע, משכנעים לחלוטין הן מבחינת הסוגה – דיווח חיובי ברובו ושטחי למדי על אירועי חיים בנאליים לכאורה, והן מבחינת הדמות – אישה ישראלית ילידת שנות הארבעים שאיננה משכילה במיוחד או אינטרוספקטיבית במיוחד. לאורך מאה העמודים הראשונים של הספר הציקה לי התחושה שלולא היה מודבק על המכתבים הללו ציפוי סינתטי של איכות ספרותית ואינטקלטואלית (מתוקף היותם "ספר של מאיה ערד"), היה מדובר בחוויית קריאה משמימה עד בלתי נסבלת. אך ככל שהתקדמתי בספר לא נותר לתחושה הזו זכר, ואת מקומה תפסו הערכה והתפעמות נוכח יכולתה של מאיה ערד להעניק עומק ומורכבות ממשיים לדמות ספרותית המתקיימת, כביכול, במימד נטול עומק במובהק.
דמותה של לאה נבנית, כאמור, אך ורק מתוך המכתבים שהיא עצמה כותבת. היא איננה מתווכת דרך דמות של מספר יודע כול, ושלא כברומני מכתבים אחרים, גם לא דרך מכתבים של אחרים הנשלחים אליה או מדווחים על אודותיה. אשר על כן, הכתיבה עצמה היא תמה חשובה ברומן – תחילה באופן סמוי בלבד ובהמשך באופן משמעותי ומפורש יותר. לאה, זאת יש לומר מיד, היא כותבת בינונית למדי. מכתביה גדושים סימני קריאה ושלוש נקודות, דימוייה צפויים ובנאליים, והיא אינה יכולה לסרב לקלישאה כשזו מזדמנת על דרכה כשם שאנשים אחרים אינם יכולים לסרב לכוס תה. יחד עם זאת, כבר בעמודיו הראשונים של הספר מתברר שלאה חושבת על עצמה כמי שמוכשרת בכתיבה, ושהיא אינה חפה מיומרות ספרותיות, כאשר היא שולחת לחברתה "שיר קטן" שחיברה ושהיא שוקלת לשלוח לפרסום באחד העיתונים: "עת חמה באופק/ תגע/ נס האור ובלבי/ תוגה/ אל יאוש, החשך רק/ הפוגה/ יום חדש מחר, האור/ שוב, יגה" (עמ' 13) . גם בהמשך דרכה המקצועית, תחילה כמורה לעברית ואחר כך כסוכנת נדל"ן, לאה קופצת על כל הזדמנות שנקרית על דרכה לעסוק בכתיבה, גם אם מדובר בעיתון בית ספר או בניסוח מודעות לעיתונים. בשנותיה האחרונות היא מצטרפת לסדנת כתיבה בעברית במקום מגוריה (בהנחייתה של "סופרת ישראלית שחיה כאן, בעמק הסיליקון [...] קוראים לה מאיה ערד – אף פעם לא שמעתי עליה, אבל מתברר שהיא הוציאה לאור כבר כמה ספרים", עמ' 233), והיא מוצאת בה אתגר, נחמה, והתרגשות נוגעים ללב.
על פניו יש משהו צורם בכך שמאיה ערד, כותבת ששליטתה בשפה העברית ובספרות העולמית היא וירטואוזית ללא עוררין, יוצרת דמות של אישה שכישרון הכתיבה שלה מוגבל למדי, ואף מכניסה את עצמה בשמה שלה למהלך הסיפור, בתפקיד הסופרת ה"אמיתית" המעניקה לפנסיונריות בעלות יומרות כתיבה הזדמנות לעסוק בכך תחת הדרכתה הנדיבה. קל יהיה להאשים את ערד, כפי שעשו רבים ביחס לספריה הקודמים, בהתנשאות על גיבוריה. האזכור העצמי אמנם מיותר, לטעמי, ונקרא כמעט כמסגיר חרדה של הסופרת שמא ישכחו הקוראים שהיא, בניגוד לגיבורתה, כן יודעת לכתוב היטב. אך עיצוב דמותה של לאה ככותבת נעשה בצורה רגישה ואמפתית שאין בה, בעיניי, התנשאות כל עיקר. ככל שמתקדם הספר נעשה ברור שמכתביה של לאה לחברותיה מהסמינר אינם אמצעים לשמירה על קשרי ידידות רופפים, אלא ניסיונות יצירתיים לבחור ולעצב את סיפורה שלה.
הקוראים מגלים מהר למדי שהחברות שלאה כותבת אליהן מדי שנה, תוך התרפקות פה ושם על שנות הסמינר הנהדרות שעברו יחד ועל החברות האמיצה ורבת השנים ביניהן, אינן חברות של ממש. על פי רוב הן אינן משיבות למכתביה של לאה (למעט כאשר הן מבקשות ממנה לקנות עבורן דברים שיש "רק באמריקה"), וממילא מתגלה ששנותיה של לאה בסמינר היו רחוקות מלהיות מאושרות, שאותן חברות בלב ובנפש שהיא כותבת אליהן מעולם לא קיבלו אותה כאחת משלהן, ושגם בהווה הנכתב הן אינן מחבבות אותה במיוחד, והיא אינה מחבבת אותן. ממד מסוים של הדדיות בכתיבה מתקיים רק עם אחת החברות, מירה, המתווכת בין לאה ובין יתר החבורה ומקבלת נ"ב ארוך, "לעינייך בלבד", בסוף רבים מן המכתבים. אך מירה היא ישות חסרת פנים וחסרת מאפיינים שכל תפקידה לשמש נמענת לנרטיב המורכב (העשוי שתי שכבות – שכבה של עליצות ואופטימיות ומתחתיה שכבה של כאב, אכזבה ומאבק) שלאה בונה במכתביה. הגם שמירה היא דמות ממשית ולא פיקטיבית, עבור לאה היא מעין "קיטי יקרה", קוראת דמיונית המעניקה הצדקה פנימית למעשה הכתיבה ולתשוקת הכתיבה.
ואמנם, היבט אחד של סיפור חייה של לאה כפי שהוא נפרש במכתבים הוא החשיבות הגדלה של מעשה הכתיבה עבורה. עם חלוף השנים לאה הולכת ומשלימה עם סיפור חייה על הטוב והרע שבו, על מי שהיא ומי שאינה, עם משפחת המוצא שלה ועם המשפחה שהקימה, עם מה שאבד ומה שעוד ניתן לקוות לו – וככל שהיא משלימה עם סיפורה כך גובר בה הרצון לספר אותו ולכתוב אותו. סדנת הכתיבה שלאה משתתפת בה, המהווה נדבך מרכזי בחייה בשנותיה האחרונות, הופכת את הסוגה המוכרת של סיפור החניכה על פיה. את התבנית המוכרת של ה-Bildungsroman, שאנו עוקבים בו אחר התגבשותו של אדם צעיר כאמן וכיוצר, מחליפה כאן תבנית שבה ההתגבשות הזו מתרחשת דווקא לקראת סוף החיים, והיא מונחית לא על ידי להט ויצרים בלתי מרוסנים של נעורים, אלא על ידי חמלה, קבלה ואהבה של זיקנה. הביטוי היפה ביותר לכך הוא בקשתה של לאה ממירה, במכתב האחרון שהיא כותבת לה, לשלוח לה בחזרה את המכתבים שכתבה לאורך השנים. זוהי דרכה של לאה, בשנת חייה האחרונה, לבקש בעלות לא רק על סיפור החיים שלה, אלא גם על זהותה ככותבת.
חמישים המכתבים המהווים את גוף הספר מצויים בתוך סיפור מסגרת המסביר כיצד הגיעו המכתבים הפרטיים הללו לדפוס ולעינינו כקוראים. לפני רצף המכתבים מופיעים דברי הקדמה שכתבה העורכת האקדמית הבדיונית גברי-אלה סדן (סדובניק), המסבירה שבנה של כותבת המכתבים העביר אותם לידיה בתקווה לפרסמם, ושהיא החליטה לעשות זאת למרות העובדה שהמכתבים משוללים כל ערך ספרותי, משום שהם לוכדים בצורה כה אותנטית את רוח התקופה והמקום. זהו טקסט פומפוזי וצדקני, מעין פארודיה על חוקרות במדעי הרוח והחברה המלאות בערך עצמן. והגם שחיצי הלעג המכוונים כלפיהן אינם בלתי מוצדקים, בעיניי ההקדמה מזיקה לספר ואינה מועילה לו: היא מציבה חיץ בין קוראי הספר המתוחכמים, שעתידים (לדברי העורכת) להיות "מזועזעים" מן ההיבטים הפחות אנינים באישיותה של לאה (למשל, התלהבותה מן "הקפיטליזם החזירי" של עסקי הנדל"ן), ובין לאה עצמה, ובכך נקראת כניסיון בוטה מדי לצפות את הביקורת האפשרית על הספר ולשלוט בה ביד רמה. בספר שתמה מרכזית בו היא השליטה המוגבלת של אדם בגורלו, והנכונות לקבל ולהשלים עם חוסר השליטה הזה, ניסיון כזה צורם במקצת. לעומת זאת, אחרית הדבר שכתב, כביכול, בנה של לאה, היא אולי שיאו הפיוטי והרגשי של הספר. בעוד מכתבה האחרון של לאה מהווה קתרזיס שלה-עצמה, כולל וידוי על דברים שהסתירה מעצמה ומאחרים לאורך השנים, דברי הסיום המאופקים והמהוססים של בנה מעניקים קתרזיס לקוראים, כאשר הם מאפשרים להם לאמץ נקודת מבט חדשה, לא רק חומלת אלא גם הירואית, על לאה ועל סיפור חייה בשלמותו.
פרופ' מירה בלברג מלמדת במחלקה להיסטוריה באוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו. ספרה האחרון (יחד עם פרופ' חיים וייס) When Near Becomes Far: Old Age in Rabbinic Literature יצא לאור בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד ב-2021.