האור בשולי הענן


הבת היחידה, אברהם ב. יהושע, הספרייה החדשה, עורך: מנחם פרי, 165 עמודים, 2021


בנובלה הבת היחידה הופך א.ב יהושע את חומרי החיים הקשים והמכבידים לסיפור הומניסטי. הריתמוס הסיפורי המיוחד, שאפשר לכנותו "ריתמוס מערסל", יוצר נַד-נֵד ריתמי, כדוגמת הריתמוס הנַד-נֵדִי המלווה אלפי סיפורי ערש,

הגדושים, כידוע, בעיקר באירועים איומים ונוראים.


יגאל שוורץ


הבת היחידה היא רקלה לוצאטו, נערה מצפון איטליה כבת שתים-עשרה, ששורשיה יהודיים ונוצריים. היא גדֵלה במשפחת אמידה מאוד. סביב בני המשפחה, לדורותיהם, סובב, בשקט וביעילות, צבא משרתים מארצות שונות, הממלאים שלל תפקידים. הם מובילים את בני המשפחה ממקום למקום, מכינים להם אוכל ומגישים להם אותו, מלבישים, מנקים וכל כיוצא באלה.

סיפור המעשה מתרחש בשנת אלפיים, על סיפו של קרנבל המסכות בוונציה ובמהלכו; כלומר במהלך חודש פברואר. לקרנבל יש תפקיד מרכזי בעלילה וכך גם לשנת המילניום השנייה המאזכרת, בכוונת מכוון, את מועד צליבתו של ישו. ונציה על תפארתה הדקדנטית היא אתר עירוני אחד שבו מתרחשים חלק מאירועי הסיפור, ולצידה מככבת עיר מגוריה של רקלה ומשפחתה, ככל הנראה פאדובה, השייכת אף היא, כמו ונציה, לחבל ונטו שבצפון מזרח איטליה.

הבת היחידה הוא סיפור התבגרות-התפכחות. אנחנו מלווים את רקלה במשך זמן קצר, בטלטולי חניכה, המציפים קונפליקטים בעלי מקדם נפיצות גבוה כמעט בכל המישורים האפשריים. רקלה מתכוננת לטקס בת המצווה שלה, שכמעט מצית כמה תקריות בהקשר התיאולוגי. היא חווה התאהבות ראשונה. היא עוברת שיעור בפדגוגיה כאשר היא נאלצת להוקיר את מורשתה ומורתה, לאחר שזו פורשת ממשרתה. ובנוסף היא טרודה בקריאה ובפרשנות של שני פרקים מתוך הלב, ספרו של דה אמיצ'ס, שכל נער ונערה איטלקיים, וגם כאלה שאינם איטלקיים, גמעו אותו בשעתם, שלא לדבר על דורות של ילדים שצמחו על קורותיו של מרקו בסדרה המאויירת המפורסמת. יהושע שתל בסיפור באורח אורגני, אם כי בגופנים מסוגים שונים, את סיפוריהם של שני נערים מהלב. גיבור סיפור אחד הוא נער עני העוזר לאביו, וגיבור הסיפור השני הוא נער היושב למראשות מיטתו של מי שהוא טועה לחשוב שהוא אביו הגוסס. שני הסיפורים מתכתבים זה עם זה ושניהם מתכתבים, באורח קונטרפונקטי, עם הסיפור של רקלה. העוני המחריד שבו גדל גיבור הסיפור הראשון שופך אור אירוני, אבל לא חמור סבר, על שפעת העושר, הנוחות והפינוק שבה טובלת רקלה. לעומתו, סיפורו של גיבור הפרק השני מוסיף נופך דרמטי לסיטואציה מקבילה שאליה נקלעת רקלה, שלא בטובתה. העובדה שהנער בסיפור הזה טועה בזיהויו של האדם הגוסס יוצרת מתח נרטיבי, משום שהיא מקבעת בתודעתנו ציפייה לשני סופים שונים בתכלית לסיפור המעשה.

אבל, וזה כמדומני סוד קסמה של הנובלה שלפנינו, כל החומרים הנפיצים הללו, שהיו יכולים לכלכל עשרה רומנים, מתמוססים בסיפור ההתבגרות-התחנכות הזה – שאף לו עצמו כז'אנר יש מקדם נפיצות גבוה – והופכים לבועות צבעונית מרהיבות. בזריזות ידיים של קוסם מוביל אותנו יהושע במסלולי התנועה בסיפור, שאף הם, רובם ככולם, עתירי סכנה (רקלה כמעט אובדת בעיר נעוריה; אביה גולש במסלול סקי מסוכן ורוכב עם בתו על אופנוע בדרכים הרריות עקלקלות; הנהג המוביל את רקלה לכפר כמעט מטביע את שניהם בשלולית ענקית; הרב שמדריך את רקלה לבת מצווה הולך לאיבוד בנשף המסכות המסורתי בוונציה, ועוד ועוד). ואף על פי כן, כמו בדרך פלא, איננו נדרכים. המצבים המפתניים האלה לא יוצרים תחושת חרדה ולא מייצרים פאתוס. ממש להפך. למרות שברור שרקלה עומדת על סף סיום תקופת ילדותה, המוגנת כל כך, ולמרות שאנחנו מודעים כל העת לקיומו של האירוע הדרמטי, התלוי מעל ראשם של בני המשפחה כענן שחור, הכול מואר בזוהר רך, אינטימי ואופטימי.

יהושע הופך את חומרי החיים הקשים והמכבידים לסיפור הומניסטי, מלא משובת נעורים תוססת וחוכמת זקנים מפויסת. הוא עושה זאת במגוון תחבולות. בין היתר, הוא משתמש בנשף המסכות המפורסם של ונציה כמסגרת מארגנת קרנבלית, ובאמצעותה הוא משהה את אפשרות המעבר של החומרים הנפיצים של הסיפור מרקע הסיפור לחזיתו. כך, בין היתר, באמצעות שפע הכלאות מגוחכות שיש להן פוטנציאל קונפליקטואלי ניכר ואפילו מפלצתי, אשר מנוטרל במחוות של הומור חינני. החל בערבוב השורשים המחויך של רקלה, המשך בעד-לא-ידע משעשעת של מסכות המורכבות מסממני זהוות דתיים, חברתיים ומעמדיים שונים, עבור לרכב הכלאיים המגוחך שרקלה מוסעת בו. רכב שטח בריטי שההגה שלו הועתק שמאלה, כמנהג איטליה, אבל לוח השעונים שלו נותר בצד ימין. הגיחוך שמעורר הרכב מתרחב כאשר נזכרים ברכבים ובנהגים מטילי האימה בסיפורת המוקדמת של יהושע: מר קנאות, המנהל האימתני של חברת הרכבות ב"מסע הערב של יתיר" על המסוע המטורף שלו; נהג האוטובוס המפלצתי ב"חתונתה של גליה" ודומיהם.

את אפקט הריכוך של סיפורה של רקלה, על שפעת חומריו הנפיצים – סיפור שהוא, בעצם, סיפור החיים של כולנו – יוצר יהושע גם באמצעות הריתמוס הסיפורי, שעל טיבו, אפשר ללמוד, למשל, מעיון בקטע הבא:

"תחילה היה נדמה ששלוש מזוודות יספיקו, אבל החשש מהקור והשלג, והציפייה למסיבות בעיר לנשף השנה החדשה, ממלאים מזוודה רביעית. ובעצם, למה לא? הרכב של פאולו גדול, חדרי המלון מרווחים, והחדרנים זריזים לשרת ולשאת. ולפיכך לקראת הצהריים, בעוד השמיים מתבהרים, אבל הטמפרטורות יורדות, ניצבות ארבע מזוודות במסדרון, ומונית ממתינה לאסוף את הבת ואת הנכדה לסעודת החג אצל הסבא והסבתא, שביתם בחלק העתיק של העיר, לא רחוק מתחנת הרכבת, בשיכון שנבנה לאחר המלחמה העולמית עבור עובדי הרכבות". (עמ' 48)

רקלה יוצאת כאן לנסיעה, ממנה תחזור אדם שונה. אומנם, תיאור תחילתה של נסיעת הנופש הזו, שבשיאה אמורים בני המשפחה לחגוג את נשף השנה החדשה, מתחיל בדרך חיננית – המלווה בקריצה ממזרית, דרך סיפורן של המזוודות, המסמנות את עושרה המופלג של המשפחה – אבל הקטע ספוג ברמזים מטרידים על מה שעתיד להתרגש על בני המשפחה. בעיקר עובדת היעדרו של האב מהסצנה הזאת ואזכורה האגבי של מלחמת העולם השנייה. אומנם, יהושע מטשטש במקצת את נוכחותו המטרידה של הרמז שעניינו השואה. הוא מעגן אותו בתוך דיווח שאמור, כביכול, בסך הכול, לתת לנו אוריינטציה במרחב ("בחלק העתיק של העיר, לא רחוק מתחנת-הרכבת, בשיכון שנבנה לאחר המלחמה העולמית עבור עובדי הרכבות.") אבל בסיפור כזה, הרווי במתחים אנטישמיים ישנים וחדשים, קשה להתעלם מהמוקש הזה.

וכאן נכנס לפעולה הריתמוס הסיפורי המיוחד, שאפשר לכנותו "ריתמוס מערסל". הקטע גדוש במילות קישור שלרובן אין פונקציה אינפורמטיבית. יהושע היה יכול להעביר לנו את המידע התיאורי הנמסר כאן, גם ברבע מכמות מילות קישור המעטרות את הקטע. העודפות הבולטת כל כך של מילות הקישור במישור המידע מבליטה את הפונקציה המוסיקלית-תרפויטית שלהן. המעבר ביניהן יוצר נַד-נֵד ריתמי, כדוגמת הריתמוס הנַד-נֵדִי המלווה אלפי סיפורי ערש, הגדושים, כידוע, בעיקר באירועים איומים ונוראים – והריתמוס הזה מנענע אותנו, כמו היינו בעריסה, מטשטש ומרכך את אותותיה של הסערה הממשמשת ובאה.

הבת היחידה מעלה על הדעת את והכלה סגרה את הדלת, יצירתה האחרונה של רונית מטלון. גם מטלון מכנסת לנובלה שלה שלל קונפליקטים, עדתיים ואתניים ומגדריים ומה לא. וגם היא נפטרת מכולם במהלך טקס מכונן. אצל יהושע מדובר בבת מצווה ואצלה מדובר בחתונה, שמתבטלת. אבל, איזה הבדל בַּטון. מטלון כתבה קומדיה שחורה. יהושע, לעומתה, יצר תשתית מוצקה לטרגדיה והפך אותה למלודרמה קומית, מחויכת ומלאת חסד ואור.

ועוד משהו. הסיפור של רקלה הוא הסיפור של כולנו גם משום שהוא מספר לנו איך אנחנו נעשים לבנות יחידות ולבנים יחידים, יצורים אינדיבידואליים, המתפתחים וצומחים מתוך התנגשויות אין ספור בדפנות העולם שהושלכנו אליו. הספר עוקב אחר המהלך הניסי שבו אנחנו הופכים מיצורים המשועבדים לכל מיני "לשונות אנחנו", גזעיות ומגדריות ודתיות ומעמדיות וכל כיוצא באלה, ליצורים יחידים במינם, בעלי "לשון אני", יחידה ומיוחדת, הנבדלת מכל "קולות האני" האחרים, וגם, באורח מטאפורי כמובן, מקולו של מספר על, מספר יודע-כל, למרות שהוא אף פעם אינו כזה באמת. על טיבה של המטאמורפוזה הקיומית שמזמן לנו יהושע בקריאת הנובלה שלו הוא רומז לנו בעוד קריצה ממזרית (נוסח היצ'קוק וטרנטינו) בקטע המופיע סמוך לקיצו של הסיפור. עד לאותו קטע וגם לאחריו, הסיפור מסופר מפי מספר יודע-כל, שנכנס ויוצא כמעשה בעל בית, אם כי במנעלים רכים, לתוך עולמה השברירי של רקלה. והנה, לרגע אחד, ענוג ונשגב, הוא מעביר לרקלה את רשות הדיבור. ורקלה, לראשונה, מדברת בקולה, בגוף ראשון יחיד, בלי תיווך וגם בלי מורא, ומיד אחר כך תובעת את עצמאותה, בלי לבקש רשות מאף אחד:

"כובע הטייסים אומנם מסתיר את פניו, אלא שפעם אחת מעיפה הרוח את כובעו ונגלות פניו. זה אנריקו, הנער יפה התואר, שלקח אותה אל המנהלת בערב חג-המולד. אנריקו שהמורה אמיליה קראה לו במתכוון צ'יצ'ליו, על שם הנער שסעד את מי שחשב שהוא אביו. אנריקו שהתאהבתי בו כשהוביל אותי במסדרון הריק, וחיפשתי אותו בשלג של הדולומיטים. והיא קמה ממקומה ומניחה את דף העבודה על הקתדרה, ובלי לבקש רשות, ובלי מעיל, בסוודר דק בלבד, היא יורדת לחצר." (עמ' 157)

פרופ' יגאל שוורץ הוא ראש מכון ״הקשרים״ לחקר הספרות והתרבות היהודית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. ספריו האחרונים הם מגש הכסף (2020, הוצאת קדימה, 2021, מהדורה שנייה) ומכאן ומכאן (2021, הוצאת פרדס). הסדרה החדשה ״גומחה״, בעריכתו ובעריכת מוריה דיין-קודיש רואה אור בשיתוף פעולה בין ״הקשרים״ ובין הוצאת פרדס.



פוסטים אחרונים

הצג הכול