האישה הגדולה מן הפנטזיות

המקדש השלישי, אברהם ב. יהושע, הקיבוץ המאוחד, עורך: מנחם פרי, 64 עמודים, 2022.


המקדש השלישי, אף על פי שהוא "מאיים" להיות כבד מבחינת הנושאים שהוא עוסק בהם, כמו גיור, בניית בית המקדש במהרה בימינו, פוליטיקה רבנית וכדומה, לא לגמרי מקיים. נדמה שהוא חלק מרומן גדול יותר שלעולם לא ייכתב, מן טיוטה עשויה היטב ומוקפדת, אך לא סיפור שלם



עמיחי שלו


המקדש השלישי, היצירה האחרונה שפרסם א.ב. יהושע לפני מותו – הכלאה בין נובלה למחזה קצר – עלולה להותיר רושם תמוה, וחלילה להעיב על הקורפוס הספרותי הייחודי שיהושע השאיר. דור המדינה סיפק לא מעט סופרים איכותיים, אך יהושע, לדידי, מבלי להעליב את האחרים, היה, יחד עם יהושע קנז, המקצוען שבהם. לא הייתה לו את יכולת המבע הפיוטית של עוז או גרוסמן, אבל הוא תמיד ידע להעמיד קונסטרוקציות עלילתיות מודרניסטיות, ובחזיתן דמויות בלתי פומפוזיות שלא התנשאו לגבהים מטא־ריאליסטיים, אלא תמיד נותרו על הקרקע הבוצית, לעיתים הטובענית, של מדינת ישראל. והוא עשה זאת גם בחלק מהרומנים האחרונים שלו, כשכבר לא היה בשיאו, למשל המנהרה (2018). לכתו השאירה חלל שאיש לא ימלא.

יצירתו האחרונה מתרחשת ברבנות בתל אביב, עת מגיעה אליה גברת אסתר אזולאי ובפיה סיפור שעליה לספר לרב ניסים שושני, איש חביב הלוטש עיניו למשרה בפריז, על מאה אלף יהודיהָ – כי מה יוצא לו ממיליון היהודים בתל אביב? "כשאני גומר את יום העבודה ויוצא לרחוב, אני לא מרגיש שום כבוד, או אפילו למצער תודה. לא רק שהתואר מר"ן לא אומר להם כלום, אלא הבגדים השחורים שלי, המגבעת, הזקן והפאות, עוד מעוררים את כעסם. מה החרדי הזה, הטפיל שחי על חשבוננו, מעז לרצות להחמיר איתנו, לגזול מאיתנו את החירות שמגיעה לנו. והרי באנו לכאן להיות עם ככל העמים, והנה החשוך הזה זומם יומם ולילה לחבל בנורמליות המגיעה לנו" (עמ' 38). אם הרב חש שתל אביב לא רוחשת לו כבוד, או אפילו טורחת לשלוח לעברו מבט נוסף – כפי שאינה טורחת לשלוח לאף אחד אחר, זה הרי קסמה, זה הרי ריקבונה – הוא לא צריך להרחיק עד פריז. אמנם מתפנה שם משרה, אך מישהו כנראה לא עדכן אותו כי בשנים האחרונות, מלבד חילול מצבות, נשרפו בעיר מסעדות כשרות, צעדו ברחובות ניאו־נאצים, נדרסו יהודים על לא עוול בכפם – או סתם הוכו על ידי בריונים. צרפת נתפסת היום כבירת האנטישמיות, וכשהרב יגיע, סביר כי יהיו בה כבר הרבה פחות ממאה אלף יהודים, ושום כבוד לא יינתן לו, אלא הוא צפוי לחיים של פחד ואימה.

כך או כך, אסתר מסמנת/מביאה עימה אפשרות לנוק־אאוט פוליטי כנגד המתחרה הישיר שלו, הרב מודיאנו. מתברר כי הלה שימש לה כמעין דמות אבהית לאחר שאביה הלך לעולמו עת הייתה בת 11 בלבד, ופיתח אליה רגשות ויצרים אסורים, שלא לומר על גבול הפדופיליה. בבת המצווה שלה התחזה למין כוהן: "אמנם שותק, בזמן ששני הכוהנים האמיתיים חזרו מילה אחר מילה על המילים שהגיש להם החזן בשירתו. הוא שתק, אבל כפות ידיו נשלחו לא לברך, אלא ללטף אותי!" (עמ' 31). חשוב לומר, אף על פי שיהושע תמיד ידע להפתיע בעלילות שלו, הן ברגעים הקטנים והן ברגעים הגדולים, הליטוף הזה היה מונח, כקלישאת האקדח במחזה של צ'כוב, מהרגע שבו נכנסה הגברת למשרד הרבנות. עם זאת, רוח הזמן, מהפכת מי טו (שמגיעה, בקצב ובניואנסים המתאימים, גם לעולם הדתי והחרדי – סיפורו של חיים ולדר המחיש רק חלק מכך) ומעט הגיון סביר גרמו לחשיפתו בעמוד 31 להיות כמעט מיותרת.

תשוקתו של הרב מודיאנו אליה לא פסקה בזאת. אסתר גדלה, הגיע לפרקה ואף לא הצטרכה לשידוך כדת וכדין, אלא התאהבה בבעל עסק לשטיחים ממוצא פרסי, יהודי כמובן, והלה החזיר לה אהבה. ברם, מודיאנו לא יכול היה להשלים עם כך: הוא הפך דפי גמרא כדי קודם כול לשלוח את אסתר להתגייר כהלכה, וכך כביכול לבסס את יהדותה, ולאחר מכן להוכיח שסוחר השטיחים הוא כוהן. מכיוון שישנו איסור הלכתי של כוהן לשאת גיורת, משמעות הדבר היא שאין הם יכולים להתחתן. אולם לאסתר התברר עד מהרה שהגיור לא היה נחוץ, היא כבר יהודייה, כי אמה הייתה יהודייה, ולכן מלכתחילה לא הייתה כל מניעה לנישואיה.

כששומע הרב שושני את סיפורה הוא נאנח, זע באי־נוחות במושבו ומברבר ללא הרף על הקפאין בתה ועל רשימת הירקות והפירות שאשתו שלחה אותו לקנות. הוא אינו מבין – מלבד העניין הפוליטי – מדוע בסופו של דבר השניים לא "השתדכו" כדת משה וישראל. אפילו נישואין אזרחיים, רחמנא ליצלן.

בשלב זה נוצרת לקונה בנובלה הקטנה. משהו עמום ומשונה מתרחש, או לא מתרחש בה. לפתע אסתר נעלמת. הדבר יכול היה להרים את האפיזודה למקומות נסתרים, ובאמת לטלטל את מי המנוחות שהיא שכשכה בהם עד כה, שלעיתים נדמו כמים עומדים, אך אסתר שבה אחרי כמה דקות עם מפה בידה. מתברר כי היא מצאה דרך לשאת את בחיר ליבה בארץ היהודים, והוא – הקמת בית המקדש השלישי. יש משהו מאוד לא אמין בהתפתחות הזו. כל בר דעת היה שולח אותה קודם כול לרב זה או אחר, שהיה מתיר אותה ממצבה. ייתכן שיהושע ניסה לקפוץ כאן כמה מדרגות של ריאליזם בבת אחת, כדי להגיע לקומה ראשונה של אלגוריה, אך היה צריך סולם ארוך יותר, ובהחלט מוצק יותר.

נכון, ישנן אי אלו תנועות מיעוטים המעוניינות להקים את בית המקדש בהר הבית, אך אסתר רוצה לבנות בית מקדש שלישי בקרבת הר הבית, לא במקומו, וגם במקום צנוע, שלא יעורר מהומות שלא לצורך. "הרי כולנו יודעים שאי אפשר להקים בית מקדש שלישי בלי להבעיר את העולם במלחמה נוראה" (עמ' 56), היא אומרת. עם זאת, תחילה לא ברור איך חזון בית המקדש יפתור את התסבוכת האישית שלה. מהר מאוד מתברר כי היא מתכוונת ל"חבילה כולה". יסוד קיומו של בית המקדש השלישי הוא בתיאור בספר יחזקאל, והוא כמובן יזרז את ביאתו של המשיח, "והמשיח ייתן להם אות לא רק לקום לתחייה בעצמם, אלא גם לעורר מתים אחרים, בכל העולם. לנער את העפר והשיש מעליהם ולחדש את אנושיותם" (עמ' 59). אסתר מאמינה כי ברגע שנמר עם גדי ירבץ, היא תוכל סוף סוף להינשא לבחיר לבה. זה ההיגיון שהעלה אותה על מטוס מפריז היישר לרב שושני המסכן. הוא אך רוצה לצאת למטלותיו, אולם נאלץ לחמוק בשלום מהאישה הגדולה מן הפנטזיות, שהחזון המשיחי שלה גם סותר את עצמו. הדבר מצטרף לכמה טעויות נוספות הקשורות בתרבות היהודית המקומית, למשל, לעולם לא קוראים לרב כמו שושני מר"ן, וכדומה.

נוסף על זאת, חשוב לומר כי ביצירותיו יהושע ניחן במידה רבה של הומור ספרותי משובח. אין זה הומור שצוחקים ממנו בקול רם, הוא עובד בפולסים אחרים, הוא גורם לחוויית הקריאה להיות מעט יותר מחויכת. ההומור נוכח גם ביצירה זו. לטעמי פחות חד וצולפני מבספריו הקודמים, אם כי מכאן ומכאן כן פזורות אסוציאציות מחויכות, בעיקר בשיחות שבין הרב שושני למזכירו. מתברר כי המזכיר כבר הפך למוהל, אך קודם הוא "מתאמן" על ילדי מהגרים מאריתריאה וסודן. הללו, מכיוון שתחול עליהם אינטגרציה באי אלו מסגרות, ירצו בוודאי לא להיראות חריגים במלתחות. והעקיצות ההדדיות בין הרב למזכיר על האפשרות לחתוך יותר מדי כן משעשעות בלי לפגוע כהוא זה.

סך הכול, המקדש השלישי, אף על פי שהוא "מאיים" להיות כבד מבחינת הנושאים שהוא עוסק בהם כמו גיור, בניית בית המקדש במהרה בימינו, פוליטיקה רבנית וכדומה, לא לגמרי מקיים. נדמה שהוא חלק מרומן גדול יותר שלעולם לא ייכתב, מן טיוטה עשויה היטב ומוקפדת, אך לא סיפור שלם – גם אם הוא מוגדר כנובלה וגם אם נועד להמחזה.

 

עמיחי שלו הוא סופר, משורר, עורך ספרות, מרצה, מתרגם ומבקר.

111 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול