החיים שלאחר המוות

תמאם מכּחוּּל המנוחה, עודה בשאראת, עם עובד, מערבית: עודה בשאראת, 195 עמודים, 2022.


דרך בחירותיהם של הדמויות ברומן תמאם מכחול המנוחה, פותח בשאראת צוהר אל רובד אלגורי של הרומן כולו – שאלת מקום עֲבָרָהּ של הארץ בחייהם של הפלסטינים אזרחי ישראל. הספרות הפלסטינית לא צריכה לייחד מקום מובחן ל״פוליטיקה״ בתוך העלילה, מכיוון שזו ספרות שהיא תמיד-כבר פוליטית. על אחת כמה וכמה כשהיא מובאת לקהל קוראי העברית.


דותן הלוי


מה יעשה אדם שברגע מסוים מתחוור לו כי חייו יכלו לנוע על מסלול אחר לגמרי מזה שבסופו של דבר נבחר? את הנעשה אין להשיב, אבל חיטוט מכאיב במה שלא נעשה מספק משהו מהצורך לחוות את החיים כפי שלא התרחשו. האם מתוך ההשלמה הזו יכולה להתברר דרך חדשה? אחרת? דרך שמסמנת לא בדיוק מה שהיה עשוי להיות אבל גרסה של האפשרות הזו? ברומן תמאם מכּחוּּל המנוחה, ספרו האחרון של עודה בשאראת, מוביל הסופר את הקוראים דרך חיבוטי הנפש של שלוש דמויות המדלגות בין ההווה לעבר כדי לבדוק מה לא התממש בחייהן, ואילו עתידים אפשריים נמוגו בצל החיים שבחרו לעצמן. הפרוזה הַרגישה של בשאראת אוחזת היטב ברגעים החמקמקים של מבוכה, בלבול ותסכול, שצפים כשמפשפש אדם בעברו. הדבר ראוי לציון בין היתר מפני שבשאראת בחר להתקין בעצמו את התרגום העברי של הרומן שפורסם קודם לכן בערבית ולשמור על קולו צלול ובלתי מתוּוך, כמו היו הדמויות גילום שלו עצמו. העברית של המספר – כמו גם זו שבפי הדמויות – היא שפה בעלת גוון מובחן, כמעט מִבְטָא, המאפשרת לרומן להישאר פלסטיני ובמובן מסוים להתנגד ל״עִבְרותו״, חרף התרגום. הזהות שנשמרת באופן הזה בין המחבר ובין הדמויות אף רומזת על האפשרות שהעלילה היא משל על המקום הפוליטי הבלתי אפשרי של הפלסטינים אזרחי ישראל, מול מחויבותם למולדתם ההיסטורית.

הדמות המרכזית ברומן היא ג׳וואד, גבר בעשור השישי לחייו, המגלה דרך מודעה בעיתון כי תמאם מכחול, מי שהייתה אהבתו לתקופה קצרה אך סוערת שלושים שנה קודם לכן, מתה מהתקף לב. הידיעה על מותה של תמאם שולחת את ג׳וואד למסע בן חודש ימים בו הוא מתוודע, בין היתר, לעובדה כי אהובתו הייתה קרבן לניצול מיני בילדותה, מה שמסביר בדיעבד מדוע השתהתה עמו על הסף המתסכל של המגע המיני, ונמנעה מלחצות אותו. המבוכה ששררה בין השניים, אשר ביקשו בעת ובעונה אחת שלא להיחפז למין אך במקביל להצטייר האחד בעיני השנייה כמבוגרים משוחררים ומודרניים, הביאה אותם בסופו של דבר להיפרד. אך דווקא הכישלון הזה, כך ג׳וואד מגלה, אִפשר לתמאם להתמודד עם טראומת הילדות ובהמשך לנהל יחסים יציבים יותר – לא בלי בעיות – עם גברים אחרים. האפשרות שגברים אלו יכלו להיות הוא שואבת את ג׳וואד עמוק יותר ויותר אל תוך סיפורה של תמאם. ככל שסיפורה נחשף, דמותה נעשית עבורו חידתית יותר ויותר.

אך הרומן לא מבקש לפתור את החידה שהיא תמאם מכחול. מותה של תמאם והגילויים אודות החיים שניהלה מסייעים, במקום זאת, להשהות את העלילה ברגע מכריע בחייו של ג׳וואד: פרישתו לגמלאות לאחר שלושים שנה של עבודה. השאלה שמהדהדת לאורכו של הרומן היא, למעשה, מהי מהותה של שארית החיים בגיל השלישי: מה ימלא את החלל שנפער עם קריסתה של השגרה המוכרת והתרוקנות הבית מילדים? ״השעמום הוא רוצח בדם קר,״ כותב בשאראת דרך פיו של ג׳וואד (עמ׳ 24). הופעתה המחודשת של תמאם מונעת מג'וואד להתחיל ליצוק תוכן אל השלב החדש והמשעמם בחייו. במקום זאת, הזיכרון מכריח אותו, כמו במשחק סולמות וחבלים, להחליק בחזרה אל תחילתו של הפרק בחייו שהיה אמור להסתיים כעת. בשאראת, אם כן, מציב את גיבורו ואת הקוראים בפני דרך ללא מוצא: המפגש עם אהובה נושנה יכול היה להתחיל פרק חדש ומסעיר בחייו, חידוש הקשר הרומנטי שנגדע בעבר. אך פה מדובר במפגש שהוא בה בעת גם פרידה כפויה ובלתי צפויה, האהובה הישנה מגיחה אל חייו רק משום שהיא כבר איננה. העבר המציף את ג׳וואד כרוך באי האפשרות להחיותו, ובהבנה כי החיים הצפויים לו חייבים להשתנות מהיסוד.

ההחלטה הזו, אמנם, לא נתונה לו לבד, אלא גם לסלמא, הדמות השלישית ברומן והאישה שאיתה בסופו של דבר בחר ג׳וואד להעביר את חייו. בשעה שנעדר מהבית בחיפוש אחר עברו, נותרת סלמא להכיר בעובדה כי בעלה מעדיף את זיכרונה של אישה מתה על פניה. גם היא חוזרת בזיכרונה אל היכרותם הראשונה. שלושה עשורים של שגרה משפחתית עברו מאז והנה, בפעם הראשונה, היא חשה נבגדת. בגידה עם אישה מתה, או יותר נכון, עם זיכרונה, היא בגידה מסוג מוזר, אך אולי דווקא בגלל זה, עבור סלמא, נפתחת כאן אפשרות לשחרור. כמו ג׳וואד, גם היא מצויה בשלב מעבר בחיים, אך גישתה אחרת. בזמן היעדרותו של בעלה היא מצטרפת אל קבוצת חברים המטיילים ״ברחבי המולדת״ בין אתרי טבע, היסטוריה, ובתוך הכפרים הפלסטינים העקורים. סלמא מוצאת בתחביב הבורגני החדש חיי חברה מרעננים ואף מפתחת קשר חברי ספק-רומנטי, עם המדריך, גבר בגיל העמידה, המצוי בתהליך גירושין. הרעיון, כמו האדם עצמו, קוסם לה. כשחוזר ג׳וואד אל ביתו לבסוף היא מבשרת לו שבזמן שהוא חיפש את חייו הישנים חייה החדשים החלו, ושעליו לעזוב.

דרך בחירתה של סלמא להניח לחייה הקודמים ולצאת אל דרך חדשה, פותח בשאראת יותר מצוהר אל רובד אלגורי של הרומן כולו – שאלת מקום עֲבָרָהּ של הארץ בחייהם של הפלסטינים אזרחי ישראל. סוגיה זו שזורה אל תוך עלילת הספר בטבעיות ייחודית לסיפורת פלסטינית. המודעות המתמדת לאבדן פלסטין ההיסטורית והציווי המוסרי לשמר ממד כלשהו של התנגדות, אפילו סימבולית, למדינה היהודית, הם חלק בלתי נפרד מחיי הפלסטינים בישראל ומהשיח החברתי והפוליטי הרווח. הספרות הפלסטינית לא צריכה לייחד מקום מובחן ל״פוליטיקה״ בתוך העלילה, מכיוון שזו ספרות שהיא תמיד-כבר פוליטית. על אחת כמה וכמה כשהיא מובאת לקהל קוראי העברית. בתוך העלילה, המחויבות הפוליטית של הדמויות השונות מופיעה ונעלמת חליפות, גוברת ושוקטת בקצב החיים עצמם. ג׳וואד הצעיר של שנות השמונים, למשל, הוא פעיל לאומי תוסס שנעשה – דווקא מתוך מחויבות לרעיו הפלסטינים, ועם לא מעט אירוניה – לעובד מדינה, פקיד במשרד לביטוח לאומי בנצרת. תמאם הצעירה, המרוחקת לכאורה משאלות פוליטיות, משתתפת שלא במתכוון בפעילות ביטחונית נגד ישראל עם בן זוגה סמיר ומפתחת לאחר מכן קשר זוגי דווקא עם יהודי, רק כדי להיתקל דרכו מחדש באי-השוויון אל מול ההגמוניה היהודית-ישראלית. והאתר בו חלקים גדולים מהעלילה מתרחשת הוא בית מידות ערבי בחיפה, מאובן ששרד את תלאות הזמן ונותר על תִלו כשריד עיקש מהזמן הפלסטיני האבוד של לפני 1948.

בשאראת מבקש להציב את שאלת המחויבות הפלסטינית לעבר גם באופן מפורש, כשהוא מפגיש בין ג׳וואד ובין מי שהיה בן זוגה היהודי של תמאם. האחרון טוען כי על הפלסטינים להשלים עם אובדנם, להשאיר את העבר מאחור ולמקד את מאמציהם בעתיד טוב יותר במקום בהתחפרות בעבר. ג׳וואד, מִטֶבָע הדברים, מתנגד: לא רק שהישראלים היהודים לא מכירים בשרידות יוצאת הדופן של דור הנכבה שנאחז בחיים כנגד כל הסיכויים, אלא שהם גם דורשים מהפלסטינים לוותר על הדרישה לצדק. ואולם, כשהוא שב לביתו, ג׳וואד שומע דברים דומים להפליא מאשתו סלמא; כעת בנוגע לחייו האישיים. ״אני מציעה לך שתפסיק להתהלך בעבר, עדיף להתהלך עם אנשים שנוכחים בחיים״ (עמ׳ 83). בשאראת שוזר באופן אירוני בין הצטרפותה של סלמא אל מועדון המטיילים בין הכפרים העקורים, הסמל האולטימטיבי של העבר הפלסטיני החרב, ובין החלטתה לצאת לחיים משלה ללא בעלה. כעת היא מייעצת גם לו להשאיר את העבר מאחור. כך נקשרים החיפוש של ג׳וואד ומחויבותו המחודשת אל העבר של אהובתו הנושנה, אל הקשר הבלתי ניתן לניתוק של הפלסטינים אל עברה של מולדתם ההיסטורית. בשני המקרים, זהו עבר שלא ניתן לחזור אליו, ובה בעת כזה שלא ניתן ליצור מציאות אחרת בלעדיו.

 

דותן הלוי הוא עמית פוסט-דוקטורט באקדמית פולונסקי, מכון ון ליר בירושלים. מחקריו עוסקים בהיסטוריה של התקופה העות׳מאנית המאוחרת, בפלסטין המודרנית ובסביבה וחברה במזרח התיכון.



126 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול