הכוכב הזה מת

האחו החריש את אוזניי, ענת עינהר, אפרסמון, 173 עמודים, 2025.

הספרות של עינהר נמצאת בתווך: מצד אחד היא קיצונית, בתכנים הפרוורטיים מעט, בחיבה למערכות יחסים הרסניות. מצד שני היא שמרנית בתפיסת השפה שהיא נכתבת בה, שלמרות יופייה וייחודה ומיומנותה עדיין מזכירה את שפת רוב הפרוזה המתפייטת שנכתבת בישראל.

אילאור פורת

המספרת ברומן החדש של ענת עינהר האחו החריש את אוזניי משוטטת עם אהובה אחד מיני שיטוטים עירוניים רבים ומגיעה למועדון ביבים תת־קרקעי. שם היא נתקלת בדמותו של סדיסט הלשון:  

נשים שנושלו ממיטותיהן למענו, שירתו אותו סביב השעון, מכינות לו את מאכליו האהובים על פי הוראות מדוקדקות שאין לחרוג הימן, מענגות אותו עינוגים אוראליים בפי הטבעת שעות ועוד שעות, ובינתיים קרא לו ספר או שקע בהתכתבות עם שפחות אחרות שרק חיכו לתורן. שיחתנו הותנתה תחילה בדרישה אחת, שאקפיד להקליד סימן שאלה בסופה של כל שאלה ואדע כי להבא אסור להשמיט אותו. מצאה חן בעיניי ההוראה לא מן הסיבות המצופות: נהניתי יותר מהקפדנות הלשונית שאמורה לאזול מקרב רומנטיקני המקלדת; אבל ככל שהוראותיו נעשו תקיפות גם גחמניות, ובעצם הפגיעו בי לקבל בכניעה מרוממת את לחם חוקם של חובבי העבדות המינית, כן לבשו בעיניי חזות משל הקומדיה ולא ההנתי להתמסר במידת הרצינות ולהיות נכונה לפקודה בשעת האפס (עמ' 41). 

סדיסט הלשון הוא מי שממיר את התענגות המין להתענגות לשון, קורא ספר בשעה שיורדים לו ומדקדק עם שפחותיו בדבר פיסוקיהן, נהנה מעצם ההקפדה החמורה על סימני שאלה ובעצם מתנה בהם את קיומה של השיחה. זה מפתיע. קפדנות הלשון אמורה הרי "לאזול מקרב רומנטיקני המקלדת". הרומנטיקה אמורה אולי לדרוש פואטיקה זריזה יותר, כמו כתיבה בווטסאפ שהולכים ונשמטים בה סימני הפיסוק ואפילו המילים עצמן, לטובת אמוטיקנים של רגש מהיר, מיידי. הרומנטיקה, בטח כזו של מועדון שוליים תת־קרקעי, "בלתי תרבותי", סליזי, אמורה אולי לדרוש שפה סליזית יותר בהתאם. אבל הסדיסט של עינהר עושה את המהלך ההפוך: הוא לוקח את הסליז והופך אותו לשפה מוקפדת כתנאי מקדים.   

אפשר לומר במידה גבוהה של ביטחון שעינהר היא סדיסט הלשון. העלילה של הספר מלוכלכת, שפלה, מטונפת, מגלמת אובססיה שמפתה לקרוא עליה: במרכזה רומן בין המספרת לבין דמות Has been של סולן להקת רוק שנפל מגדולתו וסובל – כצפוי מן הקלישאה – מסוגים שונים של הרס עצמי. שמו אינו מתגלה בספר, אבל בריאיון נחשף שמדובר בסולנה של הלהקה הידועה לשמצה "אינפקציה", שזרחה לרגע בשנות האלפיים בשורות מופת כמו "אבא שפך לי שמן רותח לתוך האוזן", וכמובן "ערסים, זקנות ובני עקיבא, אני לא מאמין שאני גר בפתח תקווה", העיר שהופכת ברומן למוקד שיטוטיהם הליליים של המספרת ואהובה, וכנראה נצבעת צבעים אפלים בהרבה מהדימוי האפרורי שלה בשיר של אינפקציה. בשיר הזה גם מופיעה השורה "האחו החריש את אוזניי", שהעניקה לספר את שמו. אבל מי שיקרא בספר בציפייה לקבל רומן רוקנרולי "נטול סימני פיסוק", קופצני, מהיר, טראשי, פופי, יתאכזב ואולי אף יתקומם. השפה של עינהר גבוהה, מלוטשת, "יפה". היא מתענגת על כל פסיק ופסיק, כמעין דרישה מקדימה בפני הקוראים, שפחותיה, ויכולה להידמות למעין "המרגיזה דה סאד" עבור מי שמצפה ללכלוך יום־יומי ונמוך. אבל לא רק זאת. היא לוקחת מעשים שקרו – כנראה – במציאות, ומעוררים תשוקה ללכת רכיל, לדבר בשאלה "אם זה היה באמת", להחליף ידיעות טריוויה אזוטריות על להקות נשכחות, והופכת אותם לבדיון ערמומי. את ההמרה הזאת אפשר לראות גם בכותרת הספר שלוקחת "אחו", זירה רכה, טבעית ורומנטית, ומשתמשת בו כדי לתאר "החרשת אוזניים" בתוך נוף אורבני מאוד (מדי פעם, כשנזרק לתוך הסיפר איזה אביזר מודרני כמו טלפון נייד, הופתעתי). חזי לסקלי, מרקיז דה סאד גדול בעצמו, כתב ששירה צריכה להיות אכזרית מבלי להתאכזר ולגור בדירה בלי חלונות. בספרה עינהר עושה דבר דומה, מתאכזרת דווקא בפואטיקה רכה, "ספרותית", ספרות שכולאת את הקורא במין בועת לשון המקשה להיחלץ מהתודעה של המספרת, פחות או יותר מסכלת את האפשרות לגעת במה שמעבר לה:

עדיין אני מתקשה, כשהחלונות סגורים, לדמות את מה שנמצא מעבר להם, את מה שנשקף מהם למול עיניי מזה חמש־עשרה שנים יום ביומו, כאשר אפתח את חלונות ביתי ומבעד לעלי האזדרכת אראה למולי אותה פאת בניין מוזנחת עם אותו מרזב אפרפר מקובע כל אורכו, ותריסולים צפופים ככלובי צלעות אסתמטיות, וצמחים מטפסים על הקירות בפישוק קנוקנות מעט פה ושם [...] כל אימת שחלונותיי שלי סגורים, אתקשה לצפות את הנוף הזה שמחוץ להם, ובמקומו יעלה דמיוני, כל פעם מחדש, נוף אחר, נוף דומה עד מאוד לקיר הבית השכן, אף שונה ממנה שוני מופלג [...] אולי אין פלא שכאן, בתווך שבין ביתי לבית הסמוך, התווך הצר שנופו כפול [...] חלה הפגישה הראשונה ביני ובין אהבתי. (עמ' 5–7)

אנחנו נמצאים במין "תווך" שבין שני בתים, שהוא בעצם מרחב צר עם נוף כפול, מרחב שממיר כאב ליופי וזיכרון לבדיון. בתווך הזה הסופרת קובעת את התנאים, והיא גם תפר אותם בתנאיה שלה. הרי בתביעתו החמורה של סדיסט הלשון מצויה גם האפשרות לא לציית. לא חייבים לראות הכול ברצינות, להתמסר עד כדי כך. המספרת מלבישה את אפשרות ההתמסרות כקומדיה, ואולי גם מפצירה בנו לא להתמסר עד כדי כך – ליחסים, לאהבה, לסיפור. בתווך בין החומרה להפרה נע הספר וגם המספרת. ברגע יפה במיוחד בספר, המספרת נוסעת לפגוש את הסדיסט. לבושה במעיל ברציף רכבת, היא אמורה לעשות לו יעל אבקסיס כמו בפרסומת ההיא של קסטרו. אבל העניינים, כמובן, משתבשים. הביצוע לא מושלם כמו שצריך.

ההפרה משמשת את עינהר כדי להסיט את המוקד של הספר לאט־לאט. במקום להתמסר לאהבה הריקה עם האהוב, להתגולל באחו הרומנטי כבאה מאהבה, נדמה שהמספרת מנצלת את הסולן. לא רק שהיא מרשה לעצמה להתמסר לרגע לאפשרות לבגוד בו עם סדיסט הלשון. אבל נדמה שהיא בכלל משתמשת בסולן כדי להגיע לילדותה שלה, להמיר חווית תשתית אלימה לכדי ספרות, זונחת בסוף הספר את היחסים עם הסולן כדי לתאר זיכרון ילדות ארוך: התעללות והשפלה של ילד בשכונת ילדותה של המספרת שהייתה עדה לה ושותפה דוממת לה. הילד המסכן נאלץ להתפשט מול כולם (בהמשך הקטע שהמספרת מתארת בו את מפגשה עם סדיסט הלשון, היא מתארת את "צווארה העירום"). האלימות הופכת למכונה המניעה של הספר, כשמנהיג הילדים אדום השיער, מין כוכב של חבורת ילדים, מוקבל בדמיונה של המספרת גם לסדיסט הלשון וגם לאהובה:

מרגע שהולטו כך, וגם עיניי הכוכבת שעל חולצתו נעקדו והסתמאו על ברז הגז, עמד הילד בלא כסות אחת לגופו המעורגל [...] וגם הבולבול המכווץ שהציץ בין רגליו נדמה אז לעוד חלקיק נרפה, ושוב נזכרתי בטעמה הרע של אצבעי ודמיוני כפה עליי להיווכח כי כזהו טעמו של האיבר המשתרבב תחת בטנו של הילד [...] כל אימת שעולה שמו של אהבתי על מסך הטלפון, פעם בהודעה כתובה ופעם בצלצול טלפון שנקף ונקף ולא נענה, נדמה לי כי המכשיר המלבני כמוהו כחלון הניצב מולי, ושמו של אהבתי המהבהב עליו לבש אז את פני הילד ההוא, שכני השנוא. (עמ' 139)

איברו של הילד המסכן שאולץ להתפשט אולי מחליף את הסקס שאין – במפתיע – בין הסולן למספרת לכל אורך הספר. הסולן הוא מעין מראה שהמספרת יכולה לשוב ולעסוק דרכה בעברה, בדמיונה המקביל בין אצבע לזין. כמה לא סקסי התיאור הזה. אין סקס, והעירום העיקרי בספר הוא תוצר של התעללות (אם בקטע הזה או בקטע על סדיסט הלשון). כלומר, עירום הנובע מסוג של כוכבות המביאה השפלה והרס: זו הכוכבת על החולצה שעיניה נעקדו, מקבילה לכוכב הרוק שנפל, עירום שנסע מהילד האדמוני והאכזר, מנהיג חבורת הילדים שאילץ את הילד השמן להתפשט. הרומן נעדר הסקס בין המספרת לסולן אינו שלם באופן שבו העולם המיני־מאוד מלמד אותנו לחשוב על יחסים זוגיים, והוא אינו שלם גם מבחינת הצורה של הספרות שאמורה לייצג אותו: זהו רק לכאורה ספר "סקסי", מעורר עניין רכלני על "רומן לוהט" בין דמויות מוכרות. בסופו של דבר הוא לא כזה לוהט.  

התווך שתיארתי קודם הוא גם התווך שהספרות של עינהר נמצאת בו: מצד אחד היא קיצונית, בתכנים הפרוורטיים מעט, בחיבה למערכות יחסים הרסניות שממירות אהבה סטנדרטית באובססיה כלשהי. מצד שני היא שמרנית בתפיסת השפה שהיא נכתבת בה, שלמרות יופייה וייחודה ומיומנותה עדיין מזכירה את שפת רוב הפרוזה המתפייטת שנכתבת בישראל. ואולי היא שמרנית גם כי היא משמרת את הדימוי הרומנטי של משיכה לקצוות ולשוליים, דימוי משוכפל שהפך זה מכבר לעסק של בורגנים עייפים. עבורי, כבורגני עייף וחובב רומנטי של קצוות, חלק מהספרות שלה עדיין רכה מדי ולא נועזת מספיק. אבל במובן מסוים, הציפיות הקיצוניות שמתבדות מתבררות כייחודו של הטקסט: שום דבר כמעט לא קורה בין הסופרת והמוזיקאי, חוץ מהרבה שיטוטים וכמה ריבים. הקיצוניות מכזיבה ויוצרת את המבנה העלילתי המיוחד של הרומן, שמוסט למקומות אחרים, מתגלגל, לא נפתר. אם הרומנטיקן הסוער, אומן השוליים המיוסר, יכול להיראות כסוג של אידיאה ליצירה, הרי שעינהר צוחקת עליו. בסופו של דבר סופו לכלות, כמו תורו של הסולן באור הזרקורים. בסוף הרומן, המספרת מתארת זיכרון של ביקור ילדות בגן החיות. יש בגן קוף כוכב ומפורסם, "ששמעו יצא למרחוק" (עמ' 171), גילום מגוחך־למחצה של הסולן המפורסם־למחצה, טרום נפילתו מחסד. ובגן החיות המספרת נתקלת גם בילד שמנמן המזכיר את הילד המסכן שהופשט: הילד עומד גם הוא לפני כלוב הקוף הכוכבי, ואימו סוטרת לו, גורמת לדעיכת אשליית כוכבותו של הילד (המאמין, ככל הילדים, שהוא מרכז היקום). מול הקוף המופיע נמצא הילד הבוכה, גלגול אהובה לעתיד וגם גלגול הילד המושפל: "יום אחד הילדה והפעוט ייפגשו שוב בעיר אחרת ולא יזכרו דבר ממה שאירע פה, מהצטלבות הבזק שלהם בגן החיות העירוני. האחו יחריש את אוזניהם" (עמ' 173).

---

 ד"ר אילאור פורת הוא מבקר ספרות, עורך ומתרגם, אוהב רכילות, מקאבריות ומחזות זמר. ספרו, הספר הראשון על המשורר האחרון: מסה על שירת חזי לסקלי, ראה אור לאחרונה בהוצאת "גמא".