הפלגות, רפי וייכרט, אבן חושן, 2023.
היעדרם של אבות הוא מניע רב־עוצמה הדוחף את הבנים לצאת למסעותיהם, אלא שבאפוס היווני הבן אכן יפגוש את אביו, ואילו המשורר וייכרט יתוודע לאבות תחליפיים כמו יאיר הורביץ, יורם בן מאיר ובן-ציון תומר.
ז'יל אמויאל
הפלגות, ספר שיריו האחרון של המשורר רפי וייכרט, המכנס בתוכו שירים שראו אור בספריו הקודמים, וגם שירים חדשים העוסקים בתמה המרכזית המופיעה בשם הספר, "הפלגות", הוא אחד מספרי השירה היפים ביותר שקראתי לאחרונה. הוא מרשים ביופיו ובעיצובו האסתטי, ודרך הפקתו, המשלבת טורי שירה וצילומים, מזמינה את הקורא להתבוננות שיש בה הנאה צרופה וחושנית. דיאלוג מתמשך נוצר בין השירים לבין צילומי הדיוקנאות של ידידי המשורר. רובם כבר אינם בחיים, אך הם שבים ומתעוררים לתחייה לנגד עינינו, מבעד לשירים המציבים סוג מסוים של אות וציון ליחסיהם עם המשורר בטרם חצו את נהר כארון לארץ המתים. כזה הוא למשל מחזור השירים "מניין למתי גרינברג" המוקדש לאמן ולפסל הידוע. בראשו הציב וייכרט צילום מרגש של הילד מתי גרינברג, אי אז בשנת 1948, אוחז במעקה הספינה שהובילה אותו לארץ ישראל לצד קבוצת עולים מחייכים ונרגשים לקראת ירידתם מהספינה בנמל חיפה. ואחרי צילום מבטיח ומסקרן זה מוצג מחזור שירים המעצב רפליקה פרשנית למבחר מיצירותיו של האמן המרכיבות ביוגרפיה אישית; תחנות מרכזיות בחייו של גרינברג ושיתוף הפעולה שלו עם יוצרים ומשוררים ישראלים מהבולטים ביותר בתרבות הישראלית במאה העשרים. השיר השני במחזור השירים "מניין למתי גרינברג" מציג את התמה המרכזית בספר כולו: "מן הקומה ה-26 אתה מראה לי את בת-ים./ 'זו לא העיר שבה גדלתי', אתה אומר לי/ 'אז הכל היה רק חול'./ עכשיו מגדלים קוברים את חולות ילדותך,/ מסתירים נתחים מן הים" (עמ' 69).
ואכן וייכרט מוביל את הקורא למחוזות שכונת ילדותו ברמת אביב כפי שנשמרו בזיכרונו, שנים רבות לפני שבניינים רבי־קומות, כבישי אספלט שחור ופיסות בטון נגסו באכזריות רבה בשדות ובשמי התכלת של חופי הים. בשיר "שארית" חוזר הדובר פעמיים על הטור הפותח: "'כבר לא נשאר כאן כלום'/ 'כבר לא נשאר כאן כלום'" (עמ' 17), ואחרי הפתיחה מציין הדובר בכאב את השינויים שהתחוללו בשכונת ילדותו, ורומז אולי לעתידם של אותם מרחבים באמצעות סיפורו הנוגה של הכפר שייח' מוניס. תושביו של הכפר נטשו אותו במלחמת העצמאות, ועל חורבותיו נבנו בנייני האוניברסיטה, מבלי להותיר כמעט שום זכר לכפר שתושביו הערבים, וגם היהודים שבאו במקומם, התפזרו ונעלמו. בספר שירים זה הופך סיפורו של הכפר שייח' מוניס למשל או לקח שאת השלכותיו יש להפנים היטב, אבל, בעיקר, הוא מעורר בנו תחושה של עצב על אובדן הדברים היקרים בחיינו.
וייכרט מודע היטב לשינוי או להיעלמותם של נופי ילדותו והכרה טראגית זו מסבירה את נחיצות הפלגותיו ואת הצורך ברישומן והעלאתן על הכתב בשירים: "לכן, אני עורך בה סיורים מודרכים/ כמי שהולך בין מצבות./ כאן היה שדה פרחים/ שנהפך לקניון וכאן,/ על הדשא הזה,/ שחקתי עם חברי ילדות" (עמ' 141). סיור כזה בעיר תל אביב בא לידי ביטוי בשיר "מופע חוזר" הפותח בטורים הבאים: "לאן אני הולך הלילה ברחובות העיר/ הולך-נפרד מעברי אשר נשקף מכל פנה" (עמ' 47). נדמה כי המשורר נוטל את הקורא ביד ומובילו בסיור אינטימי למקומות ולרחובות שהותירו בו חותם בל־יימחה: הבית שחווה בו אהבה שבעקבותיה נדמה היה לו שהוא "רוחף מעל גגות הבניינים" (שם), בית הקפה שנהג לשבת בו עם חבריו המשוררים ולדון שעות על גבי שעות בענייני שירה, מרתפי ההוצאות, המועדון שקראו בו את שיריהם ועוד. בהליכה זו יש משום שיבה לצורך פרידה ממקומות ואנשים אהובים שחלק מהם כבר נקברו באדמה. שכן המשורר מודע היטב לגזר הדין האכזרי של הזמן שאינו מותיר דבר על מקומו, אבל מתנחם בעובדה שהשירה נועדה לשמר עולם נעלם זה. וכך מסיים הדובר את שירו: "אני נזכר בכם ובקולכם/ ובכל מה שעשיתם בשירה/ שמיטבה יוכל לזמן ולחיציו" (עמ' 49).
כאמור, ספר שירים זה מתאר לא הפלגה אחת אלא הפלגות רבות בחייו של המשורר. תחילה הוא יוצא למסע פרידה משכונת ילדותו רמת אביב, שגובלת במה שנותר מהכפר העלום שייח' מוניס, ועד מהרה המסע הופך לפרידה מהעיר תל אביב כפי שהוא חווה אותה בימי עלומיו, בגרותו וצמיחתו כמשורר. ראשיתה של הפלגה זו נעוצה כבר בימי ילדותו, שלוו במהומת גירושי הוריו שהותירה את חותמה על חייו – בעקבות פירוד זה נידונו האם והבן להפליג אל חייהם בלעדי האב. חיפה שאליה נסעו כדי להסדיר את הגירושים זכורה לו היטב הודות לחוויות ההפלגות באניות צים דאז לחופי אירופה הנכספת. עם הזמן שב המשורר אל העיר חיפה, הפעם כמרצה באוניברסיטה, וחווה מחדש את אותן הפלגות מימי הילדות המאושרת: "גם עכשיו אני מקשיב לערים העצומות/ שנפקחות ומנגנות ומזמינות אותי להפלגות בעלטה" (עמ' 10).
כותרת הספר באנגלית, "ODYSSEYS", מעלה על הדעת את האודיסיאה להומרוס. ראשיתה ברצונו העז של הבן טלמכוס לצאת למסע חיפוש אחר אביו הנעדר זה שנים רבות. גם בהפלגות נענה המשורר (הבן) לקריאה פנימית לצאת למסעותיו, לא כדי לתור אחר אביו, אלא כדי לחקור מה נותר מעירו האהובה הקיימת בדמיונו ובזיכרונותיו, וכל פסיעה ברחובותיה מזכירה לו את זכר אהוביו המשוררים.
הפלגה זו במרחבי העיר תל אביב, שצמחה מבין חולות הזהב בציוריו של נחום גוטמן, דרך סיפורי בנימין תמוז, ועד למרחב שהפך ליקום מיתולוגי בסיפוריו וספריו של יעקב שבתאי, מצטרפת למורשת שירית רומנטית בבקשה לשמר את צביונה הקסום של העיר ולגולל את סיפורה מראשית צעדיה. היעדרם של אבות הוא מניע רב־עוצמה הדוחף את הבנים לצאת למסעותיהם, אלא שבאפוס היווני הבן אכן יפגוש את אביו, ואילו המשורר וייכרט יתוודע לאבות תחליפיים כמו יאיר הורביץ, יורם בן מאיר ובן-ציון תומר. בדיאלוג המתפתח עם דמויות אלו בשירים שהוא מקדיש להן, מובעת מחוות הוקרה גם לעיר תל אביב, שבה חיו ובה יצרו, וכך תרמו לעיצוב אופייה המיתולוגי.
נדמה כי העיר תל אביב, כפי שהיא מבליחה מבעד להפלגותיו של המשורר, על רחובותיה, בתי הקפה ששמותיהם התחלפו ועל השינוי המפליג בחזותה, מעלה על הדעת איתקה מודרנית, מנוכרת, שגם אודיסס היה מתקשה לזהותה כעירו־מולדתו, כמו בשירו הידוע של חיים גורי "אודיסס". וייכרט מיטיב לתאר זאת בשיר "שארית", כשהוא מתייחס לשכונת ילדותו רמת אביב: "כל השכונה עכשיו גדרות וחפירים/ תלוליות עפר נערמות בכל פנה/ ומדי רגע מנופים מחוללים מעל לראש/ כמו בלרינות שמימיות שמגופן/ מכה השמש שוב ושוב באישונים" (עמ' 17). בטוחני שגם אבותיו הרוחניים המשוררים לא היו מזהים את העיר הנוכחית ומגלים עד מהרה עד כמה השתנתה לרעה, כפי שעולה אולי מהשיר "מכתב לחברים מתים" המופנה אל שני ידידיו המשוררים גיורא לשם ויהורם בן-יאיר (פיצ'י) – "מאהבים מילוליים" אשר פקדו את רחובות תל אביב והיו קשורים אליה בנימים חזקים כל ימי חייהם ועד בוא יום פקודתם. יש לראות את שירתו של וייכרט המשך ישיר לשירה ילידית זו: "זה שירו של איש רמת אביב, אחיכם הצעיר,/ בנכם המאומץ אשר הותרתם מאחור/ כרמץ במדורת ילדות" (עמ' 112). הפלגותיו במרחבי העיר טעונות, על כל צעד ושעל, בזיכרונות אישיים המתקיימים בו כיקום מקביל שהוא נמלט אליו מפני ניכורה של העיר.
גם השיר "בנסיעה" נתפס בעיניי כשיר פרידה מאהוביו יקיריו. הנסיעה נמשכת ומתארכת מתוך רצון עז להקיף ולכלול בה כמה שיותר דמויות כדי לאכלס בהן את ריקנותם של הרחובות לאחר הסתלקותן. בנסיעה זו חולפים על פניו בתים הנושאים שלטים המציינים את שמות חבריו שהתגוררו בהם, למשל אמיר גלבוע, יורם ברונובסקי. הרשימה ארוכה וכוללת גם את אורי ליפשיץ, ריצ'רד שילה, דן צלקה מחבר אלף לבבות, משה בן שאול ועמינדב דיקמן. בנסיעה זו נזכר הדובר גם בשאון מחיאות הכפיים שזכו להן באיחור המשוררים טוביה ריבנר ואריה סיון בטקס קבלת פרס ישראל בבנייני האומה בירושלים. לקראת סיום השיר וייכרט חוזר ומזכיר את חובו לאישים אלו: "כשהכרתי את כולכם הייתי משורר צעיר/ ושורותיכם נתנו לי טעם ודרך" (עמ' 120).
תל אביב העולה מבין דפי ספר זה היא עיר אינטימית, פגיעה וחשופה לתאוות בצע של בעלי נדל"ן, העיוורים לערכה ההיסטורי והתרבותי, שהמשורר היה מעדיף לשמר ולטפח בזיכרונו ובכתיבתו שאיננה יודעת לאות כשמדובר באהבה ישנה. משום כך גם כאשר המשורר מפליג ומרחיק אל ירושלים הוא ממהר לשוב אל ביתו בתל אביב, הגם שעיר הקודש, ברגעי שהותו בה, מנעימה לו את הזמן עם דמויות כמו דוד ארליך והמשורר פיצ'י שגדל בשכונת מחלול והרחיק עד הר גילה. זוהי גם ביוגרפיה ספרותית של העיר תל אביב של פעם: כמורה לספרות בבתי ספר תיכוניים הייתי ממליץ בחום רב על ספר זה, כי משתקפת בו, כמו במראה, פניה האחרות של העיר. אלו פנים הנגלות רק מבעד לטורי שיר אלמותיים שחיברו המשוררים הנזכרים, שהכירו בערכה האמיתי ואהבו אותה כמות שהיא, אהבת אמת ללא ויתור.
שירי הפרידה, שירי הקינה, הם מהשירים היפים ביותר בקובץ על שום כנותם, כי מבעדם ניתן לחוש בכאב המייסר של מות יקיריו. למשל ב"סונטת פרידה שנתפרעה" המוקדש לידידו המשורר גיורא לשם. כך הוא כותב לזכרו: "ועכשיו לממלכה שבה נכפור/ שם מחכים לך רוחות רעים:/ יאיר, בנצי, פיצ'י והשאר" (עמ' 92). וכן בשיר "שורות פרידה לנגן חליל-רועים" המוקדש למשורר יורם בן יאיר. אלמנתו ביקשה לקבור יחד עם גופת בעלה את חלילו שנשכח במכונית, וסיום השיר מפצה על היעדר זה: "מקץ שעה חזרנו באותו השביל/ וכל העשבים נדמו לנשיפות חליל/ במרעה הזה שלך, האחרון" (עמ' 108).
גם השיר "מן החלון", המעוצב על פי התבנית של מה שהיה פעם לעומת המציאות עכשיו, תורם בחלקו לאווירה האלגית שיש בה גם נימה ביקורתית: במקום חלקת השדה שייצגה את מרחב אושרו של הדובר־הילד, ניצב כיום קניון, במקום מרחבי השמים הפתוחים צמחו בניינים "באלימות רצחנית", ומבעד לחלונו נשקפת "קומת מכון שלמה לעיצובי היופי והגוף", ו"מגדל שמשרדיו רובם הם קליניקות רופאים" (עמ' 60‑61). יתרה מכך, סכנה מוחשית מאיימת על שכונת ילדותו עם השלמת בניית הרכבת הקלה, ובמקום זמרת הציפורים שליוותה את ימי ילדותו בשדות נשמעת כעת מוזיקה שמרעידה את קירות הבתים הישנים העומדים בפני קריסה.
וייכרט מסיים את ספרו הפלגות בשיר "עפיפון", מהיפים ביותר בקובץ, שמעניק פירוש חדש להפלגה בדמות ריחוף ונסיקה אל השמים המסמלים את רצונו להתנתק מהקיום הארצי. ידו של הילד שקיבלה את חוט העפיפון "רטטה מרוב חשש והתהדקה על הידית/ כאילו אם יפרח יצא לבי מתוך גופי/ אל מסעות שאין לדעת את טיבם" (עמ' 161). המשורר ביקש לברוח מגורל היתמות בהפלגות אשר באמצעותן עשוי הוא "להגיע למקום שבו הנפש היא כמו עפיפון נוסק" (עמ' 162).
ד"ר ז'יל אמויאל הוא מורה לספרות בתיכון האנתרופוסופי 'אדם' בירושלים.