המועדים, בני מר, אפרסמון, 182 עמודים, 2022.
המועדים הוא דוגמה מובהקת – ומוצלחת – למסע שעשה בני מר בין שני עולמות של משמעות: העולם הדתי, שאותו החליף בעולם הספרות. אנשים שגדלו במשפחה דתית והפכו, בבגרותם, לפעילים בעולם הספרות הישראלית – בהם כותב שורות אלו – מתייחסים לספרות, לעיתים, באותה חרדת קודש שבה ציפו מהם בילדותם להתייחס להלכה, למשנה ולתלמוד.
אריאל הורוביץ
ספרות של סופרים וסופרות שעזבו את העולם הדתי יוצרת מעין תת-סוגה בספרות הישראלית של חמישים השנים האחרונות. יהושע בר-יוסף וישראל סגל היטיבו לתאר את המתחים של העולם הדתי שאותו הכירו ואת המחנק האישי שחשו; בעשורים האחרונים הצטרפו אליהם גם אריק גלסנר, ארי איתן ואחרים – באופן מפתיע, מעט מאוד נשים. הספר המוצלח ביותר, לטעמי, בתת-ז'אנר הזה, הוא ושיודע לשאול של שמעון לב מ-1998, סדרה של שיחות עם חוזרים בשאלה מן הציונות הדתית – כולם בעילום שם – שמגוללים, באופן כרונולוגי, את החוויות שלהם בעולם הדתי, ואת הרגעים המכוננים שבהם הבינו שמקומם בחוץ.
המועדים של בני מר מצטרף לסוגה הזו, אך מנסה לעשות דבר אחר לגמרי. ראשית, לפנינו לא רומן ולא סדרת שיחות אלא ממואר, פרקים קצרים וקולחים על ילדותו של המחבר במשפחה דתית-לאומית בתל אביב ובבני ברק של שנות השמונים, על גילוי היידיש והספרות, ועל מסעותיו לפולין ולבלגיה. פרקי הספר – וכאן הבחירה המעניינת של מר – מסודרים לפי חגי ישראל; מר מגולל את סיפור חייו על פי מעגל השנה היהודי. כבר בשמו, המועדים מקיים אלוזיה מפורשת, שמוזכרת בעמוד הראשון של הממואר, לסדרת "ספר המועדים" של יום-טוב לוינסקי, כרכים עבי-כרס שיצאו בשנות הארבעים בהוצאת דביר, והיו מעין אנתולוגיות עבריות לחגי ישראל; אך המועדים גם מציג, כמובן, משחק של דו-משמעות סמנטית: ספרו של מר הוא ספר של מי שלא הלך זקוף בתלם, אלא מעד, ומתעד את המעידות. הבחירה לספר את הסיפור דרך חגי ישראל משליכה על הכתיבה: מר משבץ בנרטיב שלו פסוקים וציטוטים, במה שמזכיר לעתים דרשה. לא רק תשוקת ציטוט יש כאן – תשוקה שמאפיינת לא מעט סופרים שגדלו במחוזות דתיים – אלא מקרה מיוחד שבו הופך הממואר לדין וחשבון עם העולם הדתי במונחיו-שלו, מעין דרשה-שכנגד, אל מול הדרשות המוכרות לעייפה של הרבנים ודרשני בית הכנסת. במובן הזה, המועדים מציע זיקה – חתרנית, לא מפורשת – לא לאנתולוגיה של לוינסקי, אלא לספרי דרשות על חגים, שדתיים בעלי-בתים לוקחים איתם לבית הכנסת. מר מצטט מן המקורות, אך אז עומד מולם ומכונן את החוויה הסובייקטיבית שלו אל מול החג, כמי שלא כפוף למרותם של המקורות אלא חופשי לעצב את עולמו מתוך משא ומתן איתם.
הפיכת הלב של מר, אותו רגע אוגוסטיני מהופך של התפכחות ועזיבת העולם הדתי, התרחשה בישיבה התיכונית בכפר הרא"ה, ספינת הדגל של הציונות הדתית עד שלהי המאה הקודמת. כמו רבים שלמדו בישיבה הזו, ובכלל בחינוך הציוני-דתי של שנות השמונים והתשעים, מר מתאר מקום נוקשה, חסר הומור, שמרני ומיובש, שעמל ליצור דמות קונפורמיסטית של ציוני-דתי בורגני, לצד רגשי נחיתות (מצד הרבנים) אל מול העולם החרדי, וקריצה (מצד התלמידים) לעולם החילוני. לאחר שנתפס בשקר פעוט בעיצומם של הימים הנוראים, נקרא מר לשיחה עם הרב משה צבי נריה בכבודו ובעצמו, ראש הישיבה ומי שכונה "אבי דור הכיפות הסרוגות"; נריה נזף בו באופן אישי, ומכאן התחילה מסכת ייסורים רחבה. מר לא עזב את העולם הדתי בגלל מערכת חינוך איומה, אלא בשל דבר-מה בסיסי הרבה יותר: "עיניי נפקחו לראות את הפער בין האופן שבו תפסו [הרבנים] את עצמם [...] ובין האופן שבו נהגו בי" (עמ' 29). המפתח כאן הוא המילה "פער", והוא חוזר פעמים רבות בתיאורים של חוזרים בשאלה, שלא יכלו לסבול את המרחק בין ההטפות הדתיות הנשגבות לבין הפרקטיקה האנושית, הקטנה והמכוערת לעיתים. רחמים וחמלה – מידות שהתלמוד מייחס לאלוהים, ולעם היהודי – לא נמצאו לו בישיבה התיכונית.
אחד הפרקים המעניינים בספר – וגם הוא קשור למשא ומתן החופשי של מר עם המקורות – הוא הפרק על פורים. מר מתאר את התפתחות היחס שלו לחג; מחג צבעוני וקסום לחג שיושב על אדנים של אלימות וברבריות, שקיבלו ביטוי ממשי בטבח שביצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה ב-1994. זהו רגע מעניין, בעיקר בגלל הבחירה לתאר את פורים לאור הטבח שביצע גולדשטיין: "כתמי הדם ממערת המכפלה הכתימו בעיניי לתמיד את תחפושת פורים" (עמ' 103). המשפט הזה, וההקשר המחודש של החג, מאירים באור אחר את העיסוק היהודי-ישראלי השגור במעגל השנה. בבתי המדרש הפלורליסטיים של תנועת ההתחדשות היהודית נהוג לחגוג את הפאזה הישראלית, העכשווית, של המועדים העתיקים; כביכול המציאות היהודית הריבונית מעניקה לחגים הללו רובד נוסף, חיובי ביסודו, של משמעות. הדוגמה החוזרת ונשנית היא יום כיפור ללא מכוניות בתל-אביב. המקרה של פורים והטבח במערת המכפלה הוא כמין תמונת מראה לתופעה הזו: ההקשר הישראלי המסוים אכן העניק לחג רובד נוסף, אך לא רובד חגיגי ומרענן, אלא מעשה שחשף את טיבו הבעייתי מלכתחילה של החג.
מה שצורם בספר הוא דווקא מה שחסר בו. מר לא מתייחס לשני רגעים בולטים: שינוי שם המשפחה שלו ממאירסדורף למר, וחשוב מכך גיבוש הזהות ההומוסקסואלית, והקונפליקט המתבקש בין הזהות הזו לבין תמונת העולם הדתית (אורח החיים הצמחוני שלו, לשם השוואה, זוכה לפירוט רב יותר). זו בחירה תמוהה, במיוחד בז'אנר כמו הממואר, שבו ההנחה היא שהמחבר חוצב את סיפור חייו מתוך שלל תחנות קריטיות, וכמעט שאינו משאיר אבן שלא הפך. אולם מה שהפריע לי יותר בקריאת הספר היה האופן שבו התבונן מר בישראל העכשווית, בתרבות הישראלית ובחברה הישראלית, במיוחד אל מול ההיקסמות הכמעט מוחלטת שלו מפולין ומבלגיה, מתרבותן ומאנשיהן, מן המאכלים שלהן וכן הלאה. מר נגעל, פשוטו כמשמעו, מתרבות המנגל הישראלית, ומן הגבר "בעל [ה]כרס ושיער גוף בריא" שאחראי על המנגל (עמ' 130); בתל אביב ובבני ברק שלו (כמעט) הכול מתפורר, מט לנפול ועלוב, וירושלים – וכאן מצטרף מר למסורת ידועה של כותבים שגדלו בעיר, עזבו אותה ונהנים לחבוט בה – עדיין הייתה בתחילת שנות התשעים עירם של עמוס עוז ופנחס שדה, "לפני שהעיר נהפכה למטרופולין חרדית וחרד"לית" (עמ' 167). לא כאן המקום להתווכח עם תחושותיו של מר לגבי ישראל וירושלים, או להעמיד אותו על דיוקו – כמי שגדל בעיר שני עשורים אחריו, גם כיום אפשר למצוא בה את הקסם שהוא מתאר – עצוב ותמוה שאין למר כמעט דבר אחד טוב לומר על המציאות הישראלית שבה הוא חי, על הרחובות, על החיים הישראליים, ואילו רק דברים טובים לומר על המולדות החדשות-ישנות שאימץ לו.
סיכומו של דבר, המועדים הוא דוגמה מובהקת – ומוצלחת – למסע שעשה בני מר בין שני עולמות של משמעות: העולם הדתי, שאותו החליף בעולם הספרות. אנשים שגדלו במשפחה דתית והפכו, בבגרותם, לפעילים בעולם הספרות הישראלית – בהם כותב שורות אלו – מתייחסים לספרות, לעיתים, באותה חרדת קודש שבה ציפו מהם בילדותם להתייחס להלכה, למשנה ולתלמוד (מר עצמו משתמש בביטוי "חרדת קודש" בהקשר של גילוי הספרות). זו תופעה שלא נחקרה עד כה, ומר מנהיר אותה באופן נפלא: כיצד המסגרת הדתית, על חוקיה וחומרותיה ונוקשותה, חדלה מלהעניק משמעות לחיים, ואת החלל הפנוי ממלאת הספרות. אולם – וגם כאן ספרו של מר הוא דוגמה מצוינת – יוצרים אלו, סופרים, משוררים וחוקרי ספרות, מגלים כי העולם הדתי, גם אם אינו מסוגל עוד למשמע את חייהם, נותר עדיין כר פורה ליצירה ולהבנה של האני. כלומר, גם כאשר ההלכה ומעגל השנה חדלו מלהיות מסגרת מחייבת של "ייהרג ובל יעבור", הרי שהמערכת הסימבולית שלהם, לצד הזיכרונות האישיים, ממשיכים לרחוש ולהפרות את היצירה בדרכים מרתקות ועמוקות.
רומן הביכורים של אריאל הורוביץ, טובי בנינו, ראה אור ב-2021 בהוצאת כתר. הורוביץ כותב עבודת דוקטור במחלקה לספרות השוואתית באוניברסיטת סטנפורד, קליפורניה.