top of page

הקיבוץ כישות הורית נרקיסיסטית

היה לך טוב או היה לך רע?, יעל נאמן, אחוזת בית, 96 עמודים, 2024.


כשנאמן שואלת את עצמה באיזה צד היא, התובע או הנתבע, היא מאלצת את קוראיה לחשוב מה כל צד שהיא תבחר יעיד עליה – שהיא מזדהה עם התוקף, שהיא משתפת פעולה עם טשטוש האמת, שהיא מתכחשת לכאבם של אחרים, שהיא מסתכנת באובדן אהבת הישות ההורית, כלומר הקיבוץ?


ימימה עברון


יעל נאמן מצטיינת בהמצאת פורמט. בספרה היינו העתיד (2011) היה זה השימוש המוגזם בקול הקולקטיבי עד כדי טשטוש כל זהות עצמית, והכתיבה האסוציאטיבית הלקונית, המעוקרת מכל רגש, כאילו היא מתעדת לעצמה בלבד. בספרה היה הייתה (2018) היה זה נבירה בדברים שאחרים כתבו או אמרו כדי לצייר את דמותה של פזית פיין, שנגעה באנשים רבים כל כך אבל לא רצתה שיזכרו אותה. בספרה החדש היה לך טוב או היה לך רע? הפורמט הוא מעין דיאלוג שאינו מכריז על עצמו שהוא דיאלוג עם ריאיון שפרסמה העיתונאית ורד לוי ברזילי במוסף הארץ בשנת 2000. המרואיין, נחשון גולץ, בן קיבוץ רוחמה, האשים את הלינה המשותפת בבתי הילדים בכך שהייתה "ניסוי בבני אדם". הוא גייס את המקרה האישי שלו כדי להמחיש זאת ואף פתח תביעה משפטית, לא בהכרח כדי לזכות, אלא לפחות, כמו שהוא אומר, לקבל הכרה בעוול.

בספרה החדש נאמן בוחנת דברים שנאמרו בריאיון ההוא ודברים שאמר גולץ לתמר אלאור ב־2010 וכן דברים שאמר גולץ לנאמן עצמה, לצורך העבודה על הספר, ומנסה לברר מה התשובה שלה לשאלה "היה לך טוב או היה לך רע?" ההאשמה של נחשון גולץ באותו ריאיון מפורסם במוסף הייתה כה כבדה וקשה, וגררה אחריה גלי הדף של תגובות על גבי עיתון הארץ במשך כמה שבועות (ביניהן גם תגובה שלי, י"ע), עד שדומה כי כל מי שגדל באיזה שהוא קיבוץ לא היה יכול שלא לשאול את עצמו אם כך היה גם אצלו, כלומר אם היה לו טוב או היה לו רע, והיה עליו גם לנקוט עמדה. נאמן ממהרת לתת תשובה חלקית כבר בראשית הספר כשהיא אומרת "הרגשתי אחרת לגמרי ממה שנחשון תיאר" (עמ' 11), ואז פורטת את הריאיון של גולץ לפרוטות ומשווה את דבריו לדברים שהיא מכירה מהילדות שלה, מהקיבוץ שלה, בודקת את הדהוד הדברים של גולץ בחוויות שלה ואת הדרך שהן משתקפות בהאשמות שלו. לנוכח דבריו של גולץ, ואולי דווקא משום שהרגישה אחרת לגמרי ממנו, היא שואלת את עצמה "האם אני תובעת לצדו? נתבעת על ידו? מגינה בלבי על הורי, שעוד חיו בקיבוץ באותה התקופה, מפני רעיון התביעה?" (עמ' 17).

עם השאלות האלה נאמן נעה בין הטקסטים והדברים שאמר לה גולץ לבין הזיכרונות שלה עצמה. היא חוזרת בדרכים שונות לדברים שנאמרו על דרך ההגזמה בספר היינו העתיד, ולמעשה, אי אפשר להתייחס לספר הזה בלי להשוות אותו להיינו העתיד. גם בגלל הנושא, וגם משום שנראה שנאמן, בשפה המרומזת שלה, הצליחה לחמוק בספרה הראשון ממענה על השאלה (המציצנית משהו, המחפשת אחר "אמת" סיפורית) אם היה לה טוב או היה לה רע.

בספרה החדש של נאמן הקיבוץ שב ומצטייר כפי שהצטייר בהיינו העתיד, כמעין ישות הורית נרקיסיסטית שהאהבה שלה תלויה בריצוי תמידי ואינסופי וכרוכה ברגשות אשמה שאין להם גבול. בהיינו העתיד נאמן כתבה: "השיטה שלנו לא רוצתה אף פעם. הרגשנו אשמים", וכן "החוב שלנו היה אינסופי והשתרע מקו הים עד השמים [...] רצינו להפסיק להיות חייבים ולא לאגור עוד ועוד חובות [...] היינו עבדים של ייסורי מצפון לשיטה שלא רוצתה אף פעם" (עמ' 208).

בספר הדרמה של הילד המחונן (2004) שעוסק בהורות נרקיסיסטית, אליס מילר כותבת כי "הרגשה עצמית בריאה [ההדגשה במקור] פירושה ודאות נטולת ספק כלשהו כי הרגשות שחשים והמשאלות העולות בקרבו של האדם שייכים לעצמי" (תרגום: יהודית גולדברג). מול ישות הורית נרקיסיסטית, הילד נותר חסר יכולת להגדיר את עצמו. העצמי שלו מרוקן. בספר היינו העתיד ריקון העצמי בלט בשימוש שנאמן עושה בגוף ראשון רבים. שימוש כזה יכול להיות מוצדק ואף לתת תוקף ואמינות לדברים, שכן הם קרו לכולם. אולם כשנאמן עברה בספרה מתיאור חוויות אובייקטיביות שחוו כולם לתיאור חוויות סובייקטיביות שגם הן "קרו לכולם", כמו רגשות וחלומות, היא עיקרה את הסיפור מאמינותו והפכה אותו לטורד מנוחה. רגע אחד כתבה "כשיואש קרא לנו שירים" (עמ' 36), ומיד אחריו "חשבנו על הציורים המקושקשים [...] ואחר כך המשכנו לחשוב על כל זה עד שנרדמנו" (עמ' 37). היחיד בהיינו העתיד אינו יכול לראות את עצמו ואת גבולותיו, אלא בהשתקפויות שלו אצל האחר. "חיינו הפרטיים השתקפו בחלומותיהם של אחרים: אחינו הגדולים, אנשים מקיבוצים מרוחקים בנגב, מהשרון [...]" (עמ' 156).

דרך הלשון הקולקטיבית הזאת יצרה נאמן גוף שכולו פרטים שהם כפילים והשתקפויות אלה של אלה. נאמן תיארה חברת ילדים שהלכה כמו מרבה רגליים, שאין בה מקום לקיום נפרד. כשנאמן כתבה "ככל שעולמנו התרחב לכאורה, הוא הלך והצטמצם, עד שהפך דומה לעולם של מראות מתעתעות" (עמ' 156), היא הצביעה על האבסורד של הכפיל כפי שתיאר אותו פרויד במאמרו "האלביתי". במקום להגן על הפרט, הכפיל מעורר אימה משום שהוא מבשר את המוות. בהיינו העתיד ההכפלה שכמו הרחיבה את עולמו של האני רק צמצמה ודלדלה אותו. במקום שהקבוצה תגן על הפרט, היא בלעה אותו בתוכה ורוקנה אותו מתוכן. ובמקום שהדיבור בלשון רבים יגן על האמת שבכתיבה המתעדת לכאורה, הוא רק הרחיק את הקוראים ממנה, שכן הוא היה נגוע בהגזמה ועורר אימה.

בספר היה לך טוב או היה לך רע? נאמן שוב אינה משתמשת בגוף ראשון רבים, אבל היא חוזרת לעניין הכפילות ואובדן הזהות העצמית כשהיא כותבת "לא ידענו איפה מתחילים ונגמרים קווי המתאר של כל אחד מאיתנו (עמ' 20)" או "אנחנו בתוך עצמנו, משתקפים אחד בשני כל השנים" (עמ' 18), וכן "כשהתזנו לרגע מבט במראה, ראינו לרוחבה את כולנו. כל אחד מצחצח את שיניו ואז מוציא מתוך כוס הפלסטיק את הפלטה ליישור השיניים ושם אותה בפיו ללילה" (עמ' 20). ואילו גולץ מצדו מתאר זאת בצורה ישירה ופחות מרומזת כשהוא אומר "כולם הולכים למכבסה וכולם מקבלים את אותם בגדים [...] בבר מצווה כולם מקבלים את אותו שעון וזוג אופניים. בליל הסדר ילד אחד מוצא את האפיקומן, כל בית הילדים מקבל את המתנה. אין בכלל 'אני', יש רק 'אנחנו'" (עמ' 28). וכמו כדי לתת תוקף מדעי לדברים, הוא מצטט את ברונו בטלהיים שערך מחקר על ילדי הקיבוץ וכתב: "ילדים אלה [...] חווים אחד את השני לא רק כאחים אלא כתאומים [...] בגלל קיומם 'כמו תאומים' הם מראים כמה אלמנטים פסיכולוגיים של תאומים: התלות והקשר העמוק אחד עם השני, התחושה שאיש חוץ מהתאום שלהם לא יוכל אף פעם להבין אותם או לחלוק איתם את המהות הפנימית ביותר שלהם [...] [עמ' 81]". עניין התאומות והכפילות מגיע לשיא סימבולי כשנאמן מספרת שהלכה לקורא בכף יד והוא אמר לה שייוולדו לה תאומים.  

ואף שהכפילויות וההשתקפויות מעוררות אימה, הרי שמעצם העובדה שנאמן מחפשת את האמת שלה בדבריו של גולץ היא למעשה חוזרת ומחפשת את ההשתקפות שלה. וגם כשהיא עונה על השאלה אם היה לה טוב או היה לה רע, לא רק שהיא לא נותנת תשובה ישירה בכך שהיא אומרת "הרגשתי אחרת לגמרי ממה שנחשון תיאר [...]", אלא היא גם מוסיפה מיד אחר כך "[...] אבל ידעתי שהוא יכול היה להיות אחד הילדים בבית הילדים שבו גדלתי בקבוצת 'נרקיס'" (עמ' 11). כלומר, היא לא תובעת בשם עצמה, אבל יכול להיות שמישהו מהכפילים שלה צריך לתבוע. כשהיא מעידה על עצמה שדבריו של גולץ הטרידו אותה עד כדי כך שתשאל את עצמה באיזה צד היא, התובע או הנתבע, היא מאלצת את קוראיה לחשוב מה כל צד שהיא תבחר יעיד עליה – שהיא מזדהה עם התוקף, שהיא משתפת פעולה עם טשטוש האמת, שהיא מתכחשת לכאבם של אחרים, שהיא מסתכנת באובדן אהבת הישות ההורית, כלומר הקיבוץ?

בהיה לך טוב או היה לך רע? נאמן מראה איך הקיבוץ, כמו כל ישות הורית נרקיסיסטית, מתעתע באנשיו וגורם להם לחשוב שהקיבוץ הוא המקום המושלם בעולם, וכמובן, אסור לדבר בגנותו. נאמנה ללשון ההמעטה והרמיזות המאפיינות אותה, בספרה החדש היא כותבת: "זה היה כמו להתבונן בנוף ממעי הלווייתן — לא ידענו שנבלענו ושאנחנו מתבוננים מתוך הלווייתן ורואים רק את לועו עד האופק" (עמ' 31). ואילו גולץ, בצורה בהירה יותר, אומר כי הם "יספרו סיפורים על ילדות נהדרת, על מרחבים וטבע וחופש" (עמ' 33), אבל בסוף דרך החיים הזאת אינה מאפשרת חופש פעולה. היא נותנת לאנשיה להרגיש שכשהם הולכים לאורה הם בטוחים ביותר, ולא מאפשרת להם לראות את האפשרויות האחרות. היא עושה להם גזלייטינג. מי שמנסה לצאת באופן כה נחרץ נגד מה שעבר בקיבוץ יזכה לגינוי ואף לנידוי. גולץ אומר: "ניהלתי את התביעה לבד [...] זה שלא התארגנה קבוצה מסודרת לא מראה שאנשים לא חשבו כמוני, כי רבים מאוד מהם חשבו כמוני [...] אלא מראה את כוחו של הטאבו" (עמ' 49). כך אפשר גם להבין את ההיסוס של נאמן להצטרף להאשמותיו של גולץ, או לפחות לבחון איפה היא עומדת ביחס אליהן. מה זה אומר עליה אם היא מצטרפת? האם תאבד את אהבת ההורה? החרדה הבלתי מדוברת הזו קיימת גם אחרי עזיבת המשק, וגולץ נותן לה סיבה טובה – הקיבוץ לא רצה לקבל אותו מאוחר יותר כשביקש לחזור.

בהיה לך טוב או היה לך רע? נאמן כותבת "הקשר החזק, העמוק, המקועקע לקיבוץ, לא קשור לאהבה או לשנאה, להיה לך טוב או היה לך רע. החוקיות של השיטה שלנו חבקה הכול, ואנחנו נולדנו לתוכה" (עמ' 31). וכן, "זה תמיד הבית שלך, אבל אין לך לאן לחזור. לא תוכל לחזור לקיבוץ אלא בתנאים בלתי אפשריים" (עמ' 85).

הספר הזה הוא תגובה מעודנת ומהורהרת מאוד לדברים החריפים של גולץ. דרך דברים אישיים מאוד, כמעט אישיים מדי, אנקדוטיים, נאמן מצליחה למראית עין גם לא להעיד דבר על עצמה וגם לענות על השאלה שבכותרת הספר בקודים שקוראים שהם הכפילים שלה, אלה שהיא משתקפת בהם והם משתקפים בה, יוכלו להבין היטב.

 

ימימה עברון היא בוגרת תואר שני במסלול לכתיבה יצירתית במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון בנגב. מחברת הספרים שני חדרים בצפון הישן (זמורה ביתן 2000) והלילה הזה (עברית 2021). 

263 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Yorumlar


bottom of page