השבר הכפול של יהודי ארצות הברית

הנתניהוז, ג'ושוע כהן, מאנגלית: ארז וולק, הבה להבא, 230 עמודים, 2021.


הנתניהוז אינו מלמד אותנו משהו שאיננו יודעים על עידן נתניהו, אלא משקף לנו את המבוכה הכפולה איתה מתמודדת יהדות ארצות הברית בדורנו; צעירים יהודים המשקיפים בתיעוב גם על מדינת ישראל הרחוקה וגם על ארצות הברית שהולכת ומשתנה.


נועם תירוש


הנתניהוז, ספרו האחרון של ג׳ושוע כהן, מתאר ״אפיזודה שולית ובסופו של דבר אף זניחה בתולדות משפחה מפורסמת מאוד״. המשפחה היא כמובן משפחת נתניהו: בן ציון, צילה, יוני, בנימין ועדו, והאפיזודה היא ביקורם של הנתניהוז בעיירה אמריקאית מנומנמת וסחופת שלג, שם ביקש פרופסור נתניהו האב לקושש לו משרה אקדמית באוניברסיטה מנומנמת עוד יותר. זהו סיפור שחלקו אמת וחלקו בדיה ולכן אנו קוראים אותו כמו היסטוריונים כושלים. כאלו המסתכלים על העבר אך ורק מבעד לחרכי המציאות ומתוך ניסיון לשרת את צרכי ההווה.

בקריאה כזו אנו בוחנים את אותה ״אפיזודה שולית״ מתוך ההיכרות האינטימית שלנו עם בנימין נתניהו. בכך, אנו מקווים, תיחשף בפנינו פיסת עבר שתגלה משהו שלא ידענו על המעצב הגדול של הישראליות המודרנית. ידע היסטורי שיאפשר לנו להבין דבר-מה נוסף על חיינו העוברים בצלו הגדול של נתניהו הבן. וכך, כמו ד״ר נתניהו שמואשם בסיפור על ידי חבריו לאוניברסיטה העברית כתועמלן הקורא את אירועי העבר מבעד למשקפי הכאן והעכשיו, ומבקש להפוך את ההיסטוריה לכלי שרת לטובת צרכיו בהווה, גם אנחנו מבקשים להבין את ההיסטוריה על פי צרכינו אנו. אולם זוהי קריאה מוטעית. הנתניהוז, כפי שאראה, אינו מלמד אותנו משהו שאיננו יודעים על עידן נתניהו, אלא משקף לנו את המבוכה הכפולה איתה מתמודדת יהדות ארצות הברית בדורנו. הרומן חושף בפנינו משבר של צעירים יהודים המשקיפים בתיעוב גם על מדינת ישראל הרחוקה וגם על ארצות הברית שהולכת ומשתנה. אותם יהודים המסתובבים תלושים בעריהם, הלומים לאחר ארבע שנים תחת מנהיגותו הרעילה של דונאלד טראמפ בארצות הברית, ולאחר יותר מעשור בו מעצב נתניהו את הישראליות.

ספרו של ג׳ושוע כהן, אם כך, אינו רק תיאור הביקור של משפחת נתניהו בפרבר אמריקאי, ביקור שאמנם התרחש במציאות, אלא סיפור התמודדותו של המספר – פרופסור רובן בלום, היסטוריון יהודי-אמריקאי בינוני, כהגדרתו – עם ״הנתניהוז״, כרעיון המארגן של הציונות והישראליות בדורנו. זוהי תפיסת עולם הנפרשת לפנינו לאורך כל הרומן ועיקרי האמונה שלה הם כדלהלן: היהודים בגלות היו פרשנים של ההיסטוריה. פרשנים ולא מעצבים. הם הוצאו מחוץ להיסטוריה ולכן לא יכלו להשפיע עליה. האפשרות היחידה שנותרה עבורם היא לשמר את המיתוס היהודי המכונן ולהעביר אותו הלאה, דור אחרי דור, בשיר ובאגדה.

בגולה, על פי תפיסה זו, אין משמעות לפרטים הקטנים של ההיסטוריה. ״הרי למה לעסוק בעובדות כשאינך יכול ליצור אותן?״ (עמ׳ 168) שואל נתניהו האב את קהל מאזיניו, באחת ההרצאות שהעביר במסגרת ראיון העבודה המתמשך שלו. רק בישראל יכולים היהודים להתנער מהמיתוס ולהפוך לשחקנים פעילים על בימת ההיסטוריה. ישראל, אומר נתניהו, היא הדוגמה הראשונה ״בתולדות הציביליזציה האנושית [...] שסיפור היה למציאות; הוא נעשה למדינה אמיתית שיש לה צבא אמיתי, שירותים חיוניים אמיתיים, אמנות אמיתית, עסקאות סחר אמיתיות, שרשרות אספקה אמיתיות וביוב אמיתי״ (עמ׳ 169). עכשיו, כשישראל קיימת, אומר ד״ר נתניהו ברומן, ההיסטוריה היהודית יכולה להתחיל להיכתב.

אולם גם בגולה וגם בישראל עצמה, ״החיים עצמם״ תמיד חשובים יותר מאיכות החיים. ההישרדות תמיד גוברת גם על הנעלים שברעיונות; הישרדות היא האמת היחידה. כשבן ציון נתניהו צועד אל עבר אולם ההרצאות, מתבוסס בשלג, כשלרגליו נעליים בלויות ולא מתאימות, הוא מסרב לתחינותיו של מארחו המבקש להביא לו מגפיים מתאימות.

״לעם שלנו יש רגליים קצרות וכפות רגליים קטנות, ולמרות זאת אנחנו הולכים בשלג טוב יותר מכל אחד אחר [...] ובמחנות של הנאצים, ששם היה יותר שלג מבהר החרמון, לבשו משהו חוץ מסחבות? והם הסתדרו. וחלק שרדו. כי הם עטפו בסחבות את הבהונות שחסרו. אז פשוט תדמיין שאנחנו במחנה נאצי בפולין [...] שם למעלה [...] יש מכונת ירייה וזרקור חיפוש, ושם [...] הכל תיל מחושמל [...] דמיין שזה המצב שלנו ולא תדאג כל כך לרגליים שלי״ (עמ׳ 162).

היהודים, כך לפי דוקטרינת נתניהו, תמיד יהיו אורחים רצויים במחנה ריכוז נאצי שמישהו בהכרח בונה עבורם. אנו תמיד רגע לפני השמדה, וכל דבר שאינו מלחמה בַּהשמדה האפשרית הוא זוטות.

בדיוק מהדוגמה הזו ביקשו רבים כל כך מיהודי ארצות הברית להתנער. גם הפרופסור רובן בלום, ״מאוניברסיטת קורבין שבקורבינדייל, ניו יורק״, המספר שעומד בלב הרומן, האמין שהצליח להתנער ממנה. בלום הוא האבטיפוס של היהודי האמריקאי המבקש להיטמע. אדם המוכן לוותר על דתו, שיוכו הלאומי ועברו הקולקטיבי הקרוב והרחוק, אם יובטח לו כי ויתורים אלו יאפשרו התמזגות מוחלטת עם ארצות הברית. בלום האמין כי אם רק ישתלב וייטמע בנוילנד שלו ושל משפחתו הוא יהיה בטוח, לנצח.

יהודית, ג׳ודי, בתו של רובן בלום, היא הדוברת המובהקת ביותר של סנטימנט זה בסיפור. ג׳ודי שונאת את כולם באותה מידה. היא שונאת את הוריה המשתלבים והמרצים מדי. היא שונאת את סבה וסבתה מצד האב המתעקשים לשמור על יהדות השטעטל אותה סחבו עימם כמו ירושה לא רצויה. היא שונאת לא פחות את הוריה של אמה, שהתעקשו להביא איתם לארצות הברית את אירופה הקלאסית, המשכילה, של בתי הקפה והקונצרטים; אירופה שהקיאה מתוכה את יהודֶיה, סבה וסבתה ביניהם. היא בעיקר שונאת את האף היהודי שלה, ממנו היא מנסה (ובסופו של דבר מצליחה), להיפטר, כמעט לכל אורך הסיפור. רק את החלום האמריקאי היא איננה שונאת.

ג׳ודי בלום מאמינה כי אם תיפטר מאפה היהודי ותתקבל לאחת מאוניברסיטאות העילית ברחבי ארצות הברית היא תצליח, היא תהיה חלק. היא התומכת הגדולה בהוגנות האמריקאית, מונח שהיא כותבת עליו במסגרת ניסיונה להתקבל לאוניברסיטה. הוגנות היא היכולת להתעלם מהמורשת ומקשרי המשפחה ״ולעולם לשפוט לגוף העובדות ולא לגופו של אדם״ (עמ׳ 103). ההוגנות מחייבת את יהודי אמריקה ״להתגבר על דחפי העדר ועל הפרוטקציה השבטית וללמוד לחיות באופן שוויוני. לשפוט אחרים בראש פתוח ולדעת שאם נעזור לשונים מאיתנו, זה גם יעזור לנו״ (עמ׳ 105). הוגנות היא במידה רבה הוויתור על העבר. העבר, ג׳ודי אומרת, ״לא מוכרח להיות העתיד״ (עמ׳ 106).

הדוגמה של נתניהו והרעיון האוניברסלי שמשפחת בלום מבקשת לקדם הן שתי אידיאולוגיות מכוננות העומדות במסלול התנגשות, והן אכן מתנגשות כשמשפחת נתניהו מגיעה להתארח אצל הבלומים. משפחת בלום רוצה להתנער מהתפיסה שרואה בכל מקום על גבי הגלובוס שטח השמדה פוטנציאלי של יהודים. נתניהו האב (ברומן) ונתניהו הבן (במציאות), מנגד, מבקשים להזהיר את הבלומים מהתבוססות נעימה בחזון האוניברסלי הזה. בכל חזון אוניברסלי באשר הוא. ״מה שהיה נכון לגבי אירופה בראשית ימי הציונות,״ אומר ד״ר נתניהו בהרצאתו האחרונה בסיפור, ״יהיה נכון בבוא היום גם לגבי אמריקה. מרגע שההיטמעות תתגלה כהונאה, או מרגע שיתגלה שאין במדינה שום דבר להיטמע בו – אין ליבה, אין לב מולד – לא רק ליהודים אלא לכל האנשים״ (עמ׳ 207). לסיכום נבואת הזעם שלו מזהיר נתניהו כי ״אם האימפריה האמריקאית לא תצליח לשכנע את אזרחיה להציב את נאמנותם לדמוקרטיה מעל למוצאם, היא תכשל״ (עמ׳ 207).

לאסונם של הבלומים ברחבי ארצות הברית, אותם יהודים המרוכזים לרוב בלב העירוני והליברלי של האימפריה, נבואתו של נתניהו התגשמה. האימפריה לא הייתה נאמנה לדמוקרטיה. אם חלק מיהודי ארצות הברית חשבו כי ברק אובמה הוא הנשיא שבחירתו מסמלת את הניצחון הבלתי מעורער של ההוגנות האמריקאית, הרי שניצחונו של דונאלד טראמפ הוכיח כי האופטימיות היתה מוקדמת. טראמפ, ״הנשיא הלבן הראשון״, מונח שטבע הכותב טאי-נהאסי קואוטס, נישא לבית הלבן על כנפי חזון העליונות הלבנה והשנאה לכל דבר מה שמריח ליברליות. ״בהיבחרו שחרר טראמפ נצרה שהפעילה מרעום של שנאה אנטישמית. שנאה שתמיד פעמה, באופן מסוים, ברחבי ארצות הברית, אך לרוב לא נהנתה מתמיכתו של היושב בחדר הסגלגל. לא במאה השנה האחרונות לכל הפחות. באופן לא מאוד מפתיע, זמן קצר לאחר היבחרו של טראמפ צעדו בשארלוטסוויל, וירג׳יניה, מפגינים עם לפידים בוערים ועיניים אדומות משנאה, ומגרונם בוקעת הקריאה: ״יהודים לא יחליפו אותנו!״ לא מפתיע גם שכמה חודשים לאחר מכן נכנס הגזען רוברט באוורס לבית הכנסת ״עץ החיים״ בפיטסבורג באמצע תפילת השבת, וטבח באחד-עשר מתפללים יהודים. האימפריה נכשלה. היהודים שוב הופקרו לגורלם. נתניהו, למרבה הזעם והתדהמה של רבים, צדק.

המפגש של נתניהו האב עם הפרופסור היהודי-אמריקאי וההתנגשות האידיאולוגית ביניהם חייבו את האחרון לבחינה מחודשת של חייו. נתניהו מציב מול בלום, ואולי מול יהדות ארצות הברית הצעירה, מראה המשקפת צדודית עגומה של עצמם, של חייהם ושל תפיסות עולמם. אלו יהודים שברובם אינם מוכנים לקבל את ישראל כפי שעוצבה וגובשה על ידי הנתניהוז. ישראל הלאומנית, החרדתית, זו שמסתכלת על העולם כמחנה ריכוז אחד גדול. במקביל, אין הם יכולים להתעלם מכישלונה של האימפריה האמריקאית להגן עליהם ועל אורחות חייהם. הם מבינים שהאימפריה יכולה להפוך בן-לילה לזו שרודפת אותם ופוגעת בהם, אך כמו לפני שבעים שנה ויותר ישראל איננה נתיב המילוט עבורם. ישראל המסוגרת, ישראל ששכללה את עצמה לכדי גטו יהודי חמוש וקטלני, יציר כפיהם של היהודים עצמם, היא לא מקום שיהודי אמריקה הצעירים רוצים לחיות בו. זהו דור של יהודים שעומד אל מול שבר היסטורי כפול: על ישראל של הנתניהוז הם בוחרים לוותר; על החלום האמריקאי הם מוכרחים לוותר.

 

ד"ר נועם תירוש הוא מרצה בכיר במחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן גוריון.



347 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול