הלשון נושלה, שמעון אדף, עורך: יגאל שוורץ, פרדס, 595 עמודים, 2021.
ספרי הפנטזיה של אדף גורמים לי לקרוא גם את המציאות באור חדש. זה מכבר למדתי לחשוד בפנטזיה שבהם. שוב ושוב, סיפורים שנקראו לי כפנטסטיים לחלוטין, הסתברו כלקוחים מהמציאות.
מנחם קוג'מן
אני מכשיר את עצמי בהנאה שעודנה מתגברת בקריאת ספריו של אדף מאז 2011, עת צלחתי את מוקס נוקס לראשונה. לקרוא בספריו של אדף זו משימה שאינה נגמרת, ומתגמלת באופן מתמיד – כל ספר חדש שלו שולח אותי לקריאות מחודשות בספריו הקודמים, ומזמין אותי לקרוא גם ספרים של סופרים אחרים: כאלה שלא הכרתי ומופיעים בספריו, או סופרים שכבר הכרתי ועתה אני יכול לקוראם באור חדש.
ספרי הפנטזיה של אדף גורמים לי לקרוא גם את המציאות באור חדש. זה מכבר למדתי לחשוד בפנטזיה שבהם. שוב ושוב, סיפורים שנקראו לי כפנטסטיים לחלוטין, הסתברו כלקוחים מהמציאות. כך דמות בדיונית לכאורה המופיעה בפרק השני של מתנות החתונה בשם מרטין רוטבלט, אשת עסקים אמריקאית שנולדה כנער חרדי שהמיר את מינו ולימים פיתחה תרופה למחלה נדירה כדי להציל את בתה – כיכבה, כחודש לאחר שקראתי את הספר, בכתבה בדה מרקר כדמות בשר ודם (ואז גיליתי שרוטבלט גם קיבלה תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בן גוריון). הסיפור המוזר בקום קרא על פיתוח החיסון למחלת הטיפוס בידי לודוויג פלק, הסתבר גם הוא כאמת היסטורית. שוב ושוב גיליתי כי סיפורים שנראו כמו סיפורים דמיוניים מן העתיד הרחוק – כמו פטרייה שמשתלטת על מוח נמלה בבועה אקולוגית בשדרך – הופיעו במדורי המדע של העיתונות היומית זמן מה לאחר שהספר בו הם כלולים כפנטזיה יצא לאור. ספריו של אדף שואלים מן המציאות בדרכים פתלתלות. גם בהלשון נושלה, ספרו האחרון של אדף, עצם מן המציאות שתול בקצה הפנטזיה במסווה של חפץ דמיוני.
הקריאה בהלשון נושלה היא חוויה מרתקת. כדי להקל על הבנת העלילה אפשר לקרוא מתחילת החלק השלישי, ״סתר עליון״, עד עמוד 536, ואז לחזור לתחילת הספר. בעמודים אלה הסיפור מרחיב ומפתח את היקום שנברא בספר הלב הקבור, ספרו של אדף לבני הנעורים שפורסם בשנת 2006. בחלק השלישי של ״הלשון נושלה״, המתרחש בשנים 2005 עד 2009, אמיר מור-טל וטליה פינטו, גיבורי הלב הקבור, מתמודדים עם שעבודם ההולך וגדל למלאכת תחזוקת הכשף בעולם, עם תסכולה הגובר והולך של טליה מכשלונותיה החוזרים להצטרף למסדר היידעוניות של מורדות האור, עם כניסת הטלפונים החכמים לעולם בני הנוער בישראל, ועם ההתבגרות המינית של שניהם. קשה לקרוא את גלגולה של טליה המתבגרת, ההופכת לקנאית של כשף. היא מחרימה טלפונים ניידים, קוראת רק בספרי כישוף, ובזה למשחקי מחשב ובילוי בקולנוע. אמיר מור-טל וטליה פינטו כמעט נספים בנסיבות טראגיות, ומספיקים להימלט אל עולם חדש שהתפצל מעולמם, בו הם נולדים מחדש, נטולי זיכרון מהעולם הקודם.
בעולם החדש הזה נפתח הרומן הלשון נושלה, בישראל דמיונית למחצה של שנת 2019. בפרק הזמן קצר, מערב הבחירות לכנסת העשרים ואחת ועד חג השבועות תשע״ט, חלה ביקום הסיפורי סדרת אירועים מכושפים במועדי חג הפסח, יום הזיכרון, יום העצמאות, ל״ג בעומר, ולבסוף בלילה העשרים ושבעה של הרמדאן. בעולם הזה הכשף נטול שפה; הוא מבוסס על ההתהוות שעודנה בעיצומה של העולם החדש, בשונה מהכשף המושתת על שפת הביניים ורישומי הארכיאות שניתנו לבני האדם כתוספת לשפת הבריאה, כפי שמתואר בהלב הקבור ובחלק השלישי של הלשון נושלה.
גיבורי החלק הראשון הם ארבעה ילדים, ושלושה מהם יצלחו את הספר עד סופו ללא כל פגע. גורלו של הרביעי טראגי. לא רק על רוחות ביעותים מכושפות ועל כוחות שמאיימים להחריב את עולמם הם מתגברים – מולם ניצבות גם גזענות, קנאות דתית ושנאת זרים. כדי לפתור את התעלומות ולהתגבר על הכוחות האפלים שפלשו לעולמם על הילדים לקרא ולפרש טקסטים. בחלק השני מצטרפת אליהם טליה הבוגרת.
אולם העלילה אינה העיקר כאן. הספר עוסק בשפות ומעורר שאלות יסודיות על היחס בין שפה למציאות ועל האפשרות של היעדר שפה. המלים העבריות ״לשון״ ו״שפה״ הן מטאפורות של גוף. ״לשון״ היא איבר שרירי בחלל הפה המרוצף קולטני טעם, ו״שפתיים״ הן השוליים התוחמים את הפה. מאז השאילו האיברים הללו את שמם לשפות הכתובות והמדוברות, שימושי המילה ״שפה״ צברו משמעויות פרטיות נוספות. שפת המדע, שפת המוזיקה, שפת הדנ״א, שפת מחשב, שפה ויזואלית, שפה ממוגדרת, שפה נטולת מגדר והשפה האינטרנטית.
כל השפות האלה מיוצגות בספר: המלאכים מדברים בשפה לא ממוגדרת; שפת הבריאה שאמיר רואה בגרגר חול מתוארת כשפה מדעית; תיאורי התחדשותה של שפת הבריאה מובאים במונחים אבולוציוניים; האמגושים בעיר הקדומה, סתר עליון, דנים ב״תזמור״ וב״הרמוניה״ בשיעורי חישול היבריאות; וכל הזמן הילדים משתמשים בתכתובת דוא״ל, ווטסאפ, פייס-טיים, שיתוף תיקיות, סריקת וצילום מסמכים, כדי לפתור את התעלומות שמולם. למעשה, זו השפה החשובה ביותר לסיפורת של הספר – הזן החדש של עברית משולבת באימוג׳ים, שמוקלדת בדוא״ל ובאפליקציות מסרים מיידיים. בכל מאבק מכושף הילדים משתמשים גם בטלפונים הניידים שלהם – משעשעת במיוחד סצנת טקס ביטול הזימון של אמרפל, שבה הילדים מבצעים טקס מכושף בשלושה מוקדים שונים תוך שהם מקושרים בשיחת ועידה. תודעתם של הילדים מעוצבת על ידי המדיה הדיגיטלית. אמו של אמיר חליבה מכנה את עורך העיתון שפגשה ״אחרון כלבי השמירה האימתניים״, ובתגובה אמיר, המיומן במשחקי מחשב, ״דמיין מלתעות בולדוג מתנועעות ופולטות מטבעות מטבעות מבין ניבים מבהיקים מרוק״ (עמ' 93).
גם המובן המקורי של המילה ״לשון״, איבר שאוכלים איתו, ושאפשר גם לאכול אותו, לא נפקד מהספר. בתיאטרון החובבים בתל-כביר שבו טליה מתנדבת מועלה מחזה: ״את המסגרת להצגה הגה ירוחם. מלכה מרושעת משתלטת על ישראל ואוסרת על האזרחים לשוחח ביניהם ישירות, או להשמיע את קולם. היא מספקת להם מכשירים שמאפשרים להם לאותת האחד לשני או לשלוח מסרים קצרים. ירוחם לא נמשך אחרי העלילה, אלא אחרי העונשים המקוריים שהשיתה המלכה על מפרי האיסור, קיצוץ לשונותיהם והאבסתם איש בלשונו החלוטה של חברו, ניקוב עור התוף שלהם בשפוד דק״ (עמ' 201).
בתחילת הספר מתכננים אמיר חליבה וחברו שרלי להתנסות בבישול בבוקר יום הבחירות. אביו של שרלי לא רוצה שבנו יבשל; את הפנטזיה, כך הוא אומר לו, עליו להשאיר לאחרים, ולהכשיר את עצמו לצבור כסף. שרלי אומר בתחילת הספר שאם יהיה לו כח לחזות את העתיד, הוא ירצה לדעת באילו מניות כדאי לאביו להשקיע. בסוף הספר, כאשר שרלי כבר שולט בכוחות ניחוש מכושפים, הוא משתמש בהם כדי לבשל יותר טוב. ה״ילדים הדיגיטליים״, כפי שמכנה אותם טליה הבוגרת, חיים במציאות שבה השפה הדיגיטלית היא שפה מאגית. הפנטזיה שלהם היא המוחשות. הם רוצים להשתמש בלשון כדי לטעום.
היכן, אם כן, מוסווה הממשי כפנטזיה בהלשון נושלה? טליה פינטו הבוגרת, גיבורת החלק השני, ״שלוש ארכיאות״, מגלה במהלכו את הסיבה המבעיתה לניכור הקיצוני שהיא חווה בתל-אביב של 2019: היא רוח רפאים בעולם המוכר לה, הד של טליה אחרת. לאחר שהיא מצליחה לפתור חידות ספרותיות הרומזות לה על דרכה, היא עוברת בלילה העשרים ושבעה של הרמדאן בין עולמות – מישראל של 2019 ליקום הגלגלים של הלב הקבור של 2009 – ומגיעה היישר לספרייה המכושפת שבאחוזת שנער, בקוטב האפשרויות של יקום הגלגלים.
כאן, בספרייה הדמיונית, במעבר בין שני עולמות, טליה מוצאת ספרים שהושלכו לרצפת הספרייה לפני עשור. ״שמו של ספר שלישי היה במלכות האל-ממש, וגולל את קורותיהן של שבע נסיכות אחיות [...] הרעב בה כבה, לא שובע מהקריאה, רק דקירה של עצב באה תחתיו. אוספים של […] ספרות יפה, מי נהג בהם בגסות רוח כזו״ (עמ' 368).
שבעים עמודים אחר כך, בחלק השלישי, ״סתר עליון״, נחזה בטליה פינטו בת החמש עשרה – יום לפני שתיספה עם אמיר מור-טל ותהפוך לרפאית בממלכה האסורה – מחפשת לשווא בספרייה אחר ספר מכושף שיאפשר לה לממש את ייעודה. הספרייה מעלימה ממנה את כל ספרי הכישוף ומותירה רק קומץ של כותרים. ״היא נטלה אחד, במלכות האל-ממש, ופתחה אותו. איורים בצבעי מים ובדיו, שטחי צבע רכים, קווים קלים, ילדים, בנות ובנים, שלכולם פין קטן בין רגליהם, שרשראות כרוכות לרגליהם ולצוואריהם בכמה מהאיורים, באיורים נוספים הם משוחחים עם יצורים מכונפים ומקורננים, נמלטים מחטיבה רכובה של חיילים המצוידים בפלצורים. היא עלעלה, קורותיהן של שבע אחיות, קדושות מעונות, המנהיגות את מרד הילדים כנגד עושקיהם האכזריים, איזה קשקוש. היא השליכה את הספר לרצפה […] ספרים התגוללו על הארץ, נזרקו פתוחים, הוטחו באלימות. למה זה קורה לה, למה לה, שמקבלת עליה באהבה את ייעודה. למי תפנה עכשיו״ (עמ׳ 438).
הקוראים הפוסעים אחרי טליה במסעה בין העולמות מועדים כאן על המכשול שאדף מניח למרגלותיהם. הספר שהספרייה המכושפת מציעה לטליה הוא אמיתי. זהו ספר פנטזיה שחיבר הנרי דארג׳ר, יוצא בית-יתומים תמהוני ומתבודד, שעבד עד מותו בשנת 1973 כשרת בבית חולים בשיקגו. הוא כתב ואייר את במלכות האל ממש, In the) Realms of the Unreal) ספר המונה למעלה מחמישה עשר אלף עמודים, במשך כשישים שנה, בדירת החדר שלו. איש לא ראה את ספרו בחייו. מן הספר עולה האפשרות שדארג׳ר לא הכיר את ההבדלים האנטומיים בין בנים לבנות. היום איוריו עולים הון עתק. הציור של בתיה קולטון על כריכת הספר מהדהד, במעין מחווה יפה לדארג׳ר, את הצבעוניות הייחודית לציוריו.
אם כך, על רצפת הספרייה המכושפת שבקוטב האפשרויות של העולם הדמיוני, מוטל ספר פנטזיה אנושי. טליה הצעירה בת החמש-עשרה, שמטיחה אותו בזעם לרצפה, נספית. טליה הבוגרת, שחשה צער למראהו, נסמכת כיידעונית של מורדות האור. מקורה, טיבה ותכליתה של הפנטזיה הם לעד אנושיים – ייתכן שזוהי אחת מהאמיתות שאפשר לחלץ מהלשון נושלה.
פרופ' מנחם קוג'מן הוא מרצה באוניברסיטת בן גוריון ונשיא האיגוד הישראלי למתמטיקה.