top of page

הַשִּׁיר הוּא פַּעֲמוֹן עַל צַוָּארִי

פעמון, אורין רוזנר, הקיבוץ המאוחד, עורך: עמרי לבנת, 82 עמודים, 2022.


ספרהּ של רוזנר הוא ספר אסתטי המבכה את אי־היכולת של האסתטיקה לנסח אובדן ומוות השוכנים בקרקעית החוויה האנושית.

מעין גלברד


ספרה השני של אורין רוזנר מציג קול משמעותי. זהו קול הנובע מן הפער שבין החוויה האינטימית לבין נורמות חברתיות, מן ההיסטוריות המלוות את המשוררת – ההיסטוריה האישית, ההיסטוריה הלאומית וההיסטוריה הכתובה – הפולשות אל חייה מבלי שהדיסוננס שבין האינטימי לחברתי יכול עוד להישמר. התוצאה היא שירי שבר ואובדן שהם קול של דור.

מתוך אירועי היומיום המשורטטים בספר מנוסחת חוויה אישית המשוחחת תמידית עם ההקשרים התרבותיים שהיא מתקיימת בהם. עוצמתה של השירה של רוזנר עשויה ברגע הראשון לחמוק מן העין, שכן הספר מתפקע מרוב מודעות לשדה התרבותי שמשוררת צעירה פועלת בו כיום: יש בו התייחסויות מפורשות יותר ופחות לשורה של יוצרות (בעיקר) ויוצרים, החל מלאה גולדברג ונתן אלתרמן, הקלאסיקונים של השירה העברית החדשה, ועבור ביוצרות נוספות שפעלו מזמנם של אלה עד לימינו (רשימה חלקית: יונה וולך, נורית זרחי וגם סילביה פלאת'). עוד בספר מצויות תגובות לרגעי מפתח בתרבות ובהשתנות מושגיה, המתמודדות עם יחסי הכוח מבוססי המגדר ועם הדימויים המכוננים אותם. בחלקו האחרון והמוצלח ביותר רוזנר מתגלה כמשוררת בת דור שלישי לשואה המודעת עד כאב לתפקיד האסתטי והסמלי של נוכחות השואה בשיריה. נוכח כל אלה, נדמה לרגע שזהו ספר על התמקמות תרבותית, כזה המבקש לתפוס את הרוח הנכונה באמצעות המילים הנכונות. אולם, לא כך הוא.

שיריה של רוזנר כתובים מתוך הבנה כי החוויה של העצמי נתונה תמיד לחסדי ולסדי ההקשרים הסובבים אותנו – אין שירה מבלי שטבוע במילים "אדם שני", כשם השער הראשון בספר. ובכל זאת השירים מהדהדים את החוויה של העצמי: "אדם שני" הוא גם הדוברת עצמה, ובפרט, זהו מצבה החברתי כאישה.

בפתח הספר רוזנר משרטטת זוגיות אוהבת שבמבט ראשון היא שוויונית, אך מסתמנת בה דינמיקה שבה הגבר מבקש־דורש, והיא נענית לו: "אתה מבקש שאכבה את המנורה / שלאורה אני קוראת. / אתה אומר: האור מכאיב לי בעיניים / ואני מכבה את האור / וסוגרת את הספר [...]", ("אור", עמ' 9). היא מתעקשת על הקריאה, שהיא פעולה מייצגת עבורה כמי שעולמה הוא עולם המילים, אך מושאהּ הופך מעולם המילים לגבר השוכב לידה, ואליו היא מפנה את מבטה המתעקש עדיין על קריאה ("בחֹשך אני קוראת בךָ שוב ושוב / את אותו המראֶה"). אף שמבטה מתעכב על פרטיו של הגוף הזה ברזולוציה של אישה אוהבת ("בועת הרֹק על שפתיך, / הרוח הקטנה, הגורית / של נשימתך על פני"), כפי שסגרה עבורו את הספר "במקום שסגרתי אותו אתמול", כך היא עוצרת גם את הקריאה בו "באותו המקום שבו עצרתי אתמול". המילים החוזרות לקוחות מתוך שיר של יאיר הורביץ המופיע כמוטו בראש העמוד ("אני קורא בספר במקום שסגרתי אותו אתמול", מחזור השירים "מקום" בתוך: ארץ בחירה, 1982), שעולה ממנו בדידות (המשפט העוקב לזה המצוטט הוא "הסֵּפֶר אינו מאזין לי"). החזרה המילולית שהדוברת מתעקשת דרכה על הקריאה, חושפת – לצד האהבה – זוגיות הטבולה ביחסי כוחות שיש בהם כדי לתחום את מרחב האור ולהחשיך את העולם.

לאורך השער הזה, "אדם שני", רוזנר עוסקת ביחסים שכוחות חברתיים פולשים אליהם ומגדירים אותם. בכל פעם שמצטיירת אפשרות של היכרות אינטימית, ההקשרים החברתיים החזקים סותרים אותה. עם אי־ההתייצבות של האהוב לשירות מילואים, הדוברת "פוחדת / מכמה הייתי רוצָה שילך אִתם, / שלא ימות, רק שכמעט, / [...] שבכִמעט מותו יצוֶה לי / אֶת כמעט חיי" ("השתמטות", עמ' 10–11). החמלה אינה מתגבשת מתוך ההתבוננות בגבר שבפחדו הופך לילד מול עיניה ("לא רוצֶה, לא רוצֶה, לא רוצֶה"), אלא זוהי חמלה עצמית שמגיעה משום הבנת המעמד לאומי, רב־המשמעות והכמעט מיתי הרובץ לפתחהּ כבת הזוג של מי ש(כמעט) הולך למילואים. האמפתיה אינה מופנית אל הגבר הפוחד לאבד את חייו בשירות, אלא פנימה אל העצמי.

משירי הזוגיות בשער הראשון נובעת הבדידות כסיפור דורי של מי שאינם יכולים לקבל כפשוטן סכמות תרבותיות (הגבר אינו לוחם גיבור, אלא אדם שפוחד לצאת לקרב עד כדי כך שהוא הופך לילד), אך גם אינם יכולים להדוף את ההשתתפות של הסכמות התרבותיות הללו בחייהם האינטימיים. על רקע הדיסוננס שבין הסכמות התרבותיות לבין החוויה האינטימית, הקריאה בשיר "ילדי" (עמ' 25), לקראת סוף השער, היא מנתצת לב ממש:

ילדי נולד ממותו אל חייו. מותו, אמו הקודמת, הרחומה,

רחצה, סרקה, שיחקה, דִגדגה בבטן, הכירה כל נקודת חן,

כל בכי עוד לפני שנבכָּה.

כמה שנים ילדי היה מת בזרועותיה, אולי מיליארד שנה

[...]

עכשיו ילדי נולד ממותו אל בטני.

ממותו שבקרוב יסתיים לחייו הקצרים,

לזרועותַי הקצרות, המגושמות,

לשירי המזייפים, לחייו המסנוורים, המכאיבים, הבלתי מובנים.

הוא יחיה עד שישוב אל מותו

[...]

אימת המוות שוכנת בכל פעולה של אישה צעירה. המוות מוצג כאן כקשור במעגל החיים הנשי – היריון, לידה – וכדטרמיניסטי. גם בנהּ היה במצב מוות מאז קדמת דנא ועד שנולד לה. המוות, כברירת המחדל של הבן, הוא הבדידות המוחלטת. הוא אורב תמיד לאם ולבנה, ובשיר הזה הוא גילומו של האובדן הקושר בין חלקי הספר. לקראת השער הבא הולך האובדן והופך מוחשי יותר.

בשער השני ("פרגים או כלניות") האובדן כבר קיים בכל רגע אינטימי: "עליי לתת למחט לעבֹר, / לתת למחט לאצֹר בבשר / את הכאב על לכתךָ / עכשיו, כשאתה עוד כאן, אִתי, / ביֶרח הדבש שלנו באמריקה" ("ארצם של החופשיים", עמ' 48–49). אובדן האפשרות הזוגית האינטימית קשור בתופעה תרבותית החודרת, שוב, אל האינטימיות הזו: "לילדים שיוָלדוּ לנו מן המִטה הזו / נספר שפורנוגרפיה אינה דומה לחיים / האמִתיים, אבל לא נספר על חיינו האמִתיים // על הנשים האמִתיות / המרצדות בחדרנו / אחרי שהם נרדמים" (שיר מס' 4 מתוך מחזור השירים "פורנו", עמ' 41). עם הנשים האמיתיות, כוכבות הפורנו, חולקת הדוברת של רוזנר גורל מכריע של צמצום אפשרויות ושל אובדן. היא מודעת לנוכחותן הממשית בעולם, היוצאת מן המסך שהן מרצדות עליו כאייקונים. אולם גם כאן הדרמה היא בבדידותה של הדוברת במסגרת הזוגית, והאמפתיה כלפי "הנשים האמיתיות" נותרת כאמירה מודעת, כאפשרות אסתטית בלבד, בלי לחולל תמורה בעולם.

זוהי גם העמדה העולה מן השער השלישי, "מתחת לצמר", שבו שירים יפהפיים של בת הדור השלישי לשואה. הדימוי האסתטי מופיע כאן כניסיון לדבר את נוכחות השואה בחייה, אך זו חומקת מבעד לניסיון הזה. ניתן רק לחזור על דימוי קיים באופן שמקצין אותו והופך אותו לקיטש ("ואולי הדִמוי היפה ביותר כבר נכתב. / הצאן ההולך אל הטבח. יהודים, טלאים עדינים / ענני כבשים ורֻדים בשקיעה, / בוטשים בעשב", "מתחת לצמר", עמ' 62), לנסות לנסח אסתטיקה מבעד לו ("אני אומרת שהשואה היא צִדפה / ובתוכה / פנינה, // תכשיט של תֹפת נוצץ / שעלי לחפש", "השואה היא צִדפה", עמ' 69) ולהיתקל בעצם האסתטיקה של ניסיון הניסוח ("בבית שלה שואה היתה אונומטופיה", "אונומטופיה", עמ' 72) ובחזרה המילולית בניסיון נוסף להרחיב את הדיבור על מה שלא ניתן לדבר עליו ("בבית שלה השואה / היתה דִבשית וסמיכה", "קומפוט", עמ' 73).

אֶת מה שלא ניתן לדבר עליו היא מציינת, אך אינה מפרטת מהו הדבר הזה. היא "כותבת רק את מה שנדמה כמכוער אבל אינו כזה", כשאֶת "פצע הלב שהזדהם, מה שפועם מכאב, / את זה לא אכתֹב, בשום אופן, לא את זה" ("ובעצם אני כותבת", עמ' 68). הניסיון האסתטי לומר משהו על הנוכחות של השואה בחייה ובשיריה מופיע ככישלון של ניסוח: "כל השירים שאכתֹב טעמם אֵפֶר, / כל השירים שאכתֹב אינם שלי, / כי מתחת לגוף הראשון / קבור גופי השלישי" ("מה אהיה" עמ' 78). בשורות הללו נחתם הספר.

מילות השיר האחרון הופכות את האובדן שמלווה את הספר מתחילתו לכמעט בהיר. הן מצביעות על חוויית חייה של בת דור שלישי לשואה כמי שעבורה כל ניסיון יציאה אל מעבר לעצמי סופו בקריסה – כישלון בגיבוש אינטימיות, כישלון בניסיון לדמיין חיי אמהוּת שטופי תקווה וכישלון השיר לנסח את השבר, שהיא חווה גם ככישלון כתיבה ("ובשירים שכבר כתבתי אני רוצה לעטֹף את הדגים האפֹרים שנִמשו / מן הים לפנות בֹקר, אני רוצה להביט בהם מפרפרים בניר הרטֹב, / הקשקשים נדבקים לפִּסוק, הזימים לדימויים [...]", "אני לא רוצה לכתוב אפילו עוד שיר אחד", עמ' 23).

ובכל זאת רוזנר כותבת. בפואטיקה שבמעמקיה קבור מוות, מהלכיה הרטוריים עומדים ביחס מעניין למה שהיה כאן לפניה. עם סיום הקריאה מתברר תפקידן החשוב של השורות הפותחות את הספר: "השיר הוא פעמון על צוָּארי / [...] אבל בתוך גופי יֶשְׁנה סכין / כמו ענבל [...] // העולם הוא אחוּ רך וירֹק, / אני הולכת בו / כאִלו איני יודעת" ("פעמון", מודפס על הכריכה). השורות הללו מהדהדות את "האמנם" של לאה גולדברג ("ותלכי בשָּׂדֶה הרטֹב וירחב בך השקט", פורסם לראשונה בדבר, 19 בפברואר 1943) ואת "בדרך הגדולה" של נתן אלתרמן ("ענבלים במרעה ושריקות / ושדה בזהב עד ערב. / דומית בארות ירֻקות, / מרחבים שלי ודרך". מתוך כוכבים בחוץ, 1938). הפרשנות המקובלת לשירהּ של גולדברג נוגעת לבחירה להמשיך לכתוב ולחיות למרות הידיעות שהחלו להגיע לארץ על מאורעות השואה, ושירו של אלתרמן "בדרך הגדולה" מסתיים במילים שמנסחות את אייקונת "המת החי" המזוהה עמו – "ואמות ואוסיף ללכת".

הנוכחות המפורשת של הקלאסיקונים של השירה העברית החדשה בדרך הפואטית שרוזנר מסמנת עבור עצמה מפתיעה תחילה. אולם מחשבה נוספת עשויה לגלות כי עצם ההפתעה נעוצה בציפיות שלנו, הקוראות והקוראים, המבקשות לשים את ידינו על כתיבה עצמאית, רעננה, חפה מהיסטוריה. רוזנר, לעומת זאת, פועלת במרחב רווי דימויים ורווי היסטוריה, כפי שמתברר במרוצת הקריאה. עבורה זוהי היסטוריה משפחתית והיסטוריה של שירה, ולא פחות מכך, זוהי היסטוריה הוֹוָה של פירוק רטורי של דימויים השבים ומתגבשים משום חוזקתה של ההיסטוריה הממשית, שהדימויים אינם יכולים להתמודד עמהּ. ספרהּ של רוזנר הוא ספר אסתטי המבכה את אי־היכולת של האסתטיקה לנסח אובדן ומוות השוכנים בקרקעית החוויה האנושית. הוא מסמן את הניסיון לשלוח זרועות אל המצוי סביב – אל מילון השירים, אל הזולת, אל ההקשרים ואל האובדנים שנולדנו אליהם – כדי לחלץ את השבר באמצעות המילים. כוחו במתח שהוא משמר, ואחריתו בהישארות ללא מילים בקבר של "גופי השלישי" ("מה אהיה", עמ' 78), בתהודה יפה וחשובה של חוויה דורית המבקשת לנסח גם את כישלון הניסוח, ומייצרת אסתטיקה של בדידות ושל אובדן.

 

מעין גלברד כותבת דוקטורט בספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון בנגב, והיא עמיתה בתכנית "משכילות" של מכון שלום הרטמן למדעי היהדות בירושלים.

190 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page