ואת הצורה שלו אני צריכה לעקם בחזרה

אף יהודי, ענת עינהר, כנרת זמור, דביר, עורך: יגאל שוורץ, 239 עמודים, 2021.


ענת עינהר פולשת בסיפוריה למנגנונים של האובססיה שרוחשת מתחת למכניות המבוימת ­– של הבמה ושל חיי היום יום. היא מובילה את הגיבורים שלה (ובעיקר הגיבורות) בתפניות גרוטסקיות מפתיעות, משעשעות וגם נוגעות ללב, מכשילה אותם. היא יודעת שמה שיפה וחלק מדי הוא מעורר חשד, ושאת המופע של הצורות היפות צריך לפלח.


אילאור פורת


הסיפור הראשון בספר החדש של ענת עינהר, אף יהודי, גרם לי לתהות על שורשיו של המיתוס החשוב ביותר שיש: איש מחליק על קליפת בננה והקהל פורץ בצחוק. בסיפור של ענת עינהר איש אחד מחליק על קלמנטינה מקולפת (הבננה תופיע בהמשך, בסיפור אחר). הקלמנטינה המקולפת היא דימוי להברקה הקומית ולפאנץ' ליין המושלם, כמו שמסביר הקומיקאי שחר חסון, שמופיע בשמו ובדמותו בסיפור. דימוי יפה ומקורי כל כך, ששחר חסון של ענת עינהר מסגיר לידי קהלו ברגע של פליטת פה, כנות נדירה, מעין טעות במופע המיומן והמלוטש שלו – הקליפה היא לא הצחוק השטחי שצריך לקלף ולפצוע כדי לחדור לדברים ה"עקרוניים" ו"הרציניים" יותר. מעבר לקליפה נמצא הצחוק המושלם, וצורתו עגולה ויפה כקלמנטינה, זורחת כשמש בהירה כשם שהיא פגומה ואפלה מן הצורך האובססיבי, המיומן והמכני, להצחיק. המסַפר מתאר התאמה מושלמת בין השם "שחר חסון" לבין ההופעה של שחר חסון – תזזיתי, אנרגטי, מהיר וצעיר – אבל הטעות שבפליטת הפה של חסון מערטלת את המכניות שאורבת מאחורי ההתאמה המושלמת מדי, הטעות הזו חורקת.

ענת עינהר פולשת בסיפוריה למנגנונים של האובססיה שרוחשת מתחת למכניות המבוימת ­– של הבמה ושל חיי היום יום. היא מובילה את הגיבורים שלה (ובעיקר הגיבורות) בתפניות גרוטסקיות מפתיעות, משעשעות וגם נוגעות ללב, מכשילה אותם. היא יודעת שמה שיפה וחלק מדי הוא מעורר חשד, ושאת המופע של הצורות היפות צריך לפלח. כך האיש המחליק – אב גרוש, גיבורו של אחד הסיפורים היותר עצובים בקובץ – מנסה לנגוס בקלמנטינה, הורס בצורתה, כדי לגלות שהמיץ העסיסי שלה הפיל אותו לרצפה.

לאורך הקובץ כולו ענת עינהר, סופרת עסיסית, מעקמת את האף על היפה והמושלם מדי, ועל האלילות המודרנית שיכולה להתגלם בדימויים של כסף, אהבה, מעמד, הערצה לגיבורים תרבותיים או ספרותיים. האף היהודי העקום הוא מיתוס נוסף, וצורתו הלא מספיק אטרקטיבית, הטורדנית, הזוויתית, מפלסת את דרכה בשלל הסיפורים. האף היהודי הופך אצל ענת עינהר לבננה אירונית שמחליקים עליה שוב ושוב. הבננה מופיעה במפורש בסיפור "אנליפסיס", שבו הגיבורה המועמדת לפרס ספיר מכניסה אותנו אל מאחורי הקלעים של המופע הספרותי: היא מחביאה בננה במכנסיים שלה ותוהה איך אפשר ליישר את הבננה (האף), בעוד היא מתעמתת בתודעתה עם איש ספרות ותיק ורציני, שתמיד לובש "שחור ויפה", ומנסה לגמד את מעמדה. היא תוהה איך לעקם בחזרה את הקרנבל השחור של הצורה הזקופה שלו, איך להפוך אותו לבננה הרקובה שבמכנסיה (אדיפוס, איך לא). מאחורי הקרנבל הזקוף של גאוותו, היא מדמיינת אותו "קובר אותה" מילולית, כותב נגדה מאמרים בזמן שהוא יושב בתחתונים מחוררים (אומרים שזו דרך טובה להירגע למי שסובל מחרדת קהל). שיא העימות ביניהם מגיע אל השירותים, כי עינהר לא בוחלת ב"לרדת נמוך", לגעת באיברים אינטימיים. כך ב"סיפור מביש", שבו הגיבורה שומעת על פוליטיקאי שהטריד מינית, ומפתחת תשוקה לכך שיטרידו אותה בצורה דומה. התשוקה שלה (חריגה מראשיתה, בייחוד בימינו המוסרניים) ­תתגשם גם היא, כמובן, בצורה עקומה. לכן האף היהודי הוא גם "אף יהודי" – כלומר, שום יהודי – כי שום תשוקה בספר לא מתגשמת כראוי, לא ניתנת להגשמה ישרה, עבור אף אחד.

בנובלה "כתיבה תמה", שפורסמה בספרה תמונות עירום, ענת עינהר כתבה על נערה שעוקבת אחרי הסופרת הבלונדינית הנערצת מיכל שלו. קראתי איפשהו ברשת שענת עינהר היא "דיווה ספרותית עם גדודי מעריצים ברשתות החברתיות" – וגם אני נמנה על העוקבים אחרי פרופיל הפייסבוק המוצלח שלה. כחובב גדול של סטוקרים ­– אחת מצורות התקשורת האנושיות המועדפות עליי – ושל דיוות – אחת האובססיות התרבותיות הגדולות שלי – אני לא יכול שלא להתמסר בהנאה לדימוי הזה, שענת עינהר חוקרת מפורשות בספר הזה, בסיפור ששמו מעיד על תוכנו – "ריטה". מעניין לחשוב על ענת עינהר (אני כותב את השם המלא שוב ושוב לאורך הרשימה ומדמיין אותו מנצנץ על שלט בכניסה לתיאטרון) כגיבורה אפשרית של אחד מסיפוריה האובססיביים, המגוחכים והנוגעים ללב – אבל מן הצד השני, לא כמי שמעריצה או מפתחת אובססיה לסופרים או אמנים "גדולים" ממנה, אלא דווקא כמושא של התשוקה האובססיבית, של היות "אושיית פייסבוק" (הגדרה נוספת שלה שראיתי ברשת), סופרת ואשת ספרות "מצליחה" ומוכרת (דימויים נחשקים, נשגבים, מגוחכים, מתעקמים, אבל אולי גם נכונים). כיוון החקירה הזה כמעט לא מופיע מפורשות בספר (אפשר שהוא נרמז, למשל, בקלמנטינה המקולפת של שחר חסון, ובגיחוך הכללי שלה על סופרים רבי-חשיבות, שבספר הזה הם תמיד דושים), ומעניין מה ענת עינהר, שאוהבת ללעוג לנורמות, יכולה לעשות בו.

 

אילאור פורת הוא חוקר ספרות, עורך ומתרגם, חבר מערכת בכתב-העת אודות.


194 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול