וידויו של טרול

טרול, מיכל הברוצקי, מסלובקית: פאר פרידמן, פרדס, 204 עמודים, 2024.

בעידן טראמפ, המלך והילד שצועק שהמלך עירום הם אותו אדם, או יותר נכון אותו טרול. וזו הסיבה שגיבור הספר חושב שעליו להפוך לטרול מצטיין. להמציא את השיטה כדי לנצח את השיטה.

כרמל ווייסמן

לתפקיד השר לאיכות הסביבה מונה מכחיש משבר האקלים. את משרד הרווחה נתנו לאוליגרכים. את משרד הבריאות לקחה מנהלת מפעל לתרופות הומאופטיות ולוחמת נגד חיסונים. בראש משרד החינוך עמד אדם שלא סיים שום אוניברסיטה, וגם סירב להכיר בהן. את משרד הביטחון הוביל פרנואיד שהפיץ פייק ניוז (עמ' 68).

 זה אינו טקסט עיתונאי, והוא לא מתייחס למינויים האחרונים של טראמפ. הוא נכתב כבר לפני שבע שנים בסלובקית, בספר הדיסטופי העתידני טרול. הספר נכתב קצת אחרי זכייתו הראשונה של טראמפ בבחירות בארה"ב, כשהחשד למעורבות רוסית לטובתו, והמיתוס של "חוות הטרולים" שהרוסים מפעילים, העסיקו את העולם לזמן מה. מאז ימי התום הללו עברנו מגיפה עולמית, מלחמות באירופה ובמזרח התיכון, הפייק השתדרג פלאים עם בינה מלאכותית, ולמדנו טרמינולוגיות כמו "מבצעי השפעה" ו"סוכני כאוס", אבל הקריאה בטרול מוכיחה כי אנחנו עדיין חיים בקו הזמן שהספר ניבא. 

בעתיד של טרול, רוסיה הפכה ל"רייך" ופלשה לשכנותיה במטרה לממש את החלום הפאן־סלאבי. "הוכחנו שאוקראינה מעולם לא הייתה קיימת" (עמ' 147), מתגאה הגיבור הראשי. הטרולינג המאורגן של הרייך הרוסי מעודד אנטישמיות ומסית נגד מוסלמים באירופה, מאשים את ישראל ברצח עם ומפיץ התנגדות לחיסוני חובה. לכל אורך הקריאה אני צריכה להזכיר לעצמי שהספר נכתב הרבה לפני הקורונה, הפלישה הרוסית לאוקראינה, או 7 באוקטובר. תחושת הדז'ה וו של ההיסטוריה החוזרת, וחוסר האונים של הקורא שכמו הדמויות לכוד במעגליות הזו, היא מכוונת. "הרייך הופך את העתיד לעבר" (עמ' 203) כותב הבורצקי, ומתבל את הספר בציטוטים של אינטלקטואלים מימי הקומוניזם. קרל מרקס אומנם טען שההיסטוריה חוזרת על עצמה, פעם כטרגדיה ופעם כפארסה, אבל הרייך הרוסי של הבורצקי מצטייר כתופעה פוסט־מודרנית, המהווה רמיקס בין טרגדיה לפארסה, בין קומוניזם לדת, בין אמת לשקר.

לגיבור הספר והמספר שלו אין שם, ובשלב מסוים גם לא פרצוף. הוא טרול. אפילו לא ה־טרול, אלא סתם טרול אחד מני רבים. פעולת הטרולינג היא מטאפורה של גרירה מעולם הספנות, שנולדה בקבוצות הדיון של ערש האינטרנט. מבחינה אטימולוגית היא קשורה הרבה יותר לעגלת הטרולי מאשר למפלצת הנורדית. טרול בפורום הוא אדם שמניח פיתיון, פרובוקציה אגבית, בתוך הודעה לגיטימית לכאורה, במטרה לייצר סערה ולגרור את הדיון למחוזות לא פרודוקטיביים. מטרתו היא לצחוק על כל ה"סחים" (ה"נורמיז") באינטרנט, ולחתור תחת היכולת לייצר אמון בקהילות וירטואליות. האנתרופולוגית גבריאלה קולמן, שכתבה ספר על הטרולים של "אנונימוס", טענה שהם רואים עצמם כתושבי האינטרנט המקוריים, ומטרתם לשמור על אופיו החתרני של המדיום ולהגן עליו מפני המסחור ותרבות ההמונים. החוקרת ויטני פיליפס, לעומת זאת, טוענת שהטרולים ההם כבר עברו מן העולם, והדור הנוכחי הוא תופעה תרבותית שאינה מוגבלת לאינטרנט; תוצר של תרבות מדיה המבוססת על שערוריות ופופוליזם, המייצג בעיניה מעמד פריווילגי שאיבד את העשתונות (privilege gone berserk).

כלומר הטרול, כמפלצת, הוא התגלמות כוחה של ההגמוניה ותסמין של תרבותה, ובו־זמנית ישות חסרת מעצורים המסוגלת לחתור תחת ההגמוניה. בעידן טראמפ, המלך והילד שצועק שהמלך עירום הם אותו אדם, או יותר נכון אותו טרול. וזו הסיבה שגיבור הספר חושב שעליו להפוך לטרול מצטיין. להמציא את השיטה כדי לנצח את השיטה. ספרו של הבורצקי תוהה, למעשה, איך נראית התנגדות אפקטיבית בעולמנו הכאוטי. מה שבטוח, לעובדות או לטיעונים רציונליים אין סיכוי. לא נלחמים בליצן קרקס עם אנציקלופדיה.

לאורך הספר נדמה היה שהבורצקי מבין זאת, אך בשלב מסוים, מבלי להיכנס לספויילרים, התאכזבתי לגלות את אמונתו התמימה בחינוך לחשיבה ביקורתית כתרופה לכל זאת. אינני בטוחה שתפיסת העולם העומדת בבסיס המושג "חשיבה ביקורתית" תהיה רלוונטית לעתיד המתואר בספר והצפוי (אולי) לכולנו. ראשית, טיעונים רציונליים ויצירת עובדות הם חלק מאומנותו של הטרול. כך שדווקא האנשים שמתעמקים בשרשורי דיונים, ומנסים לחקור וללמוד בעצמם, פגיעים במיוחד לדיסאינפורמציה ולמבצעי ההשפעה הללו. שנית, חשוב להבין כי הציבור הפראי בקרנבל הבאחטיני הזה אינו הניגוד לאידיאל המרחב הציבורי ההאברמסי שהאינטרנט אמור היה להיות, אלא התוצר שלו.

האברמס דמיין את הבסיס לקונצנזוס ולשיח דמוקרטי כשיחה רציונלית, המתקיימת בקנה מידה רחב בהינתן תנאים מתאימים. בפועל, אידיאל זה בקושי החזיק מעמד עם מאה איש בבית קפה לונדוני במאה ה־18. אחת הסיבות לכך היא שהאדם אינו הסובייקט הרציונלי שתנועת הנאורות הניחה. אז כשסוף־סוף הוגשם החזון של במה המונית שבאמת מאפשרת קול שווה לכל אחד, טבעי הדבר שהיא תדמה לקרקס יותר מאשר לפרלמנט. לפי מיכאל באחטין, למרחב הקרנבל יש פוטנציאל פוליטי חתרני, אך בחברת הרשת השטוחה, כשאין היררכיות לחתור תחתיהן, יש סתם ברדק. לפי הפילוסופית ג'ודי דין, מימוש התנאים ליצירת מרחב ציבורי אין די בו כדי לייצר קהילה או דמוקרטיה, מפני שלא מתקיימת בתנאים הללו פעולה תקשורתית במובן ההאברמסי. כולם מדברים לשם הדיבור וההיפעלות הרגשית (affect), וכשכולם מדברים, מי בכלל מקשיב? לכן, חזון המרחב הציבורי הוא בדיוק כמו הקומוניזם – רעיון אוטופי שכאשר מנסים לממש אותו במלואו, מגלים שהוא בעצם סיוט.

בתנאים אלו בדיוק הטרולים פורחים, שכן הם מסוגלים לרתום את תשומת ליבו של ציבור הכורע תחת הצפת מידע, ולהתבלט באמצעות לוגיקה חלופית לטיעון הרציונלי, היא הלוגיקה הדרוויניסטית של הוויראליות המימטית. אי אפשר להרוג רעיון, כותב הבורצקי, אבל אפשר להדיח אותו עם רעיון טוב יותר. הצהרה זו היא עדות נוספת לאמונתו התמימה של הבורצקי בלוגיקה הרציונלית, החבויה בין השורות. במציאות, ה"טוב" לרוב אינו מימטי כמו הלעגני, השערורייתי, והקיצוני. אמירה איומה, מטופשת או שקרית לעולם תופץ פי עשרות פעמים לעומת ההתנצלות על האמירה הזו, או סתם משפט עם ערך אמת. בקרנבל האינטרנטי, רעיון יודח רק על ידי רעיון קיצוני או מוזר ממנו. 

מול עינינו התרחש משהו מורכב יותר מתעמולה: אי אפשר היה להוכיח דבר, מושג ההוכחה בעצמו איבד את משמעותו (עמ' 77).

לכאורה, טרול מתרחש בעידן של פוסט־אמת שבו סוכנויות הידיעות מביאות כבר מראש שתיים־שלוש גרסאות לכל סיפור. אבל בפועל הבורצקי מתאר גרסה עדכנית של 1984 של אורוול, שבה הרוע מקבל הצדקה בשם הטוב, השרלטנות מקבלת הכרה כמדע, ותרבות הנגד הבועטת משרתת את הדיכוי. הרייך הרוסי מעודד חופש דיבור מוחלט באינטרנט, ובכאוס שנוצר חוות הטרולינג המקומיות שלו מתפקדות בפועל כמיניסטריון האמת החדש שמחליטים בו מה יהיה נכון ברשת היום, ואיך נוקיע אותו מחר. 

הפילוסוף דניאל דנט טען שאנו מצויים על סיפה של "חשיכה אפיסטמולוגית" בעידן של אובדן הכבוד לאמת, ואובדן העניין בהבנת העולם על בסיס עובדות. אך ממד אפיסטמולוגי חמור יותר הוא היעדר היכולת לדעת מה אמיתי. אם צ'ט ג'יפיטי אומר לכם משהו, ואתם לא בטוחים אם זה נכון ותרצו לבדוק אותו, איך תעשו זאת? תלכו לספרייה? תתקשרו להיסטוריון? ברור שלא. אתם תלכו לגוגל ותחפשו באינטרנט. כרגע, עדיין יש סיכוי שתמצאו שם אתר חדשות או ערך ויקיפדיה הנחשב לאמין בעיניכם, אבל בעידן שרוב התוכן בו נכתב על ידי בינה מלאכותית, וניתן לייצר רשת קשרים מסועפת ועמוקה לכל פריט מידע, הרשת כבר לא תהיה מקום שאפשר לתקף בו מהימנות של מידע בקלות. כבר היום ניתן להשתכנע ברשת בכל תיאוריית קונספירציה שהיא, אם נוברים במחילת הארנב הנכונה. ואין שום סמכות המקובלת על הכול, שיכולה להכריז שדווקא הנתח הזה של האינטרנט הוא שקרי. אנחנו כפסע מלחזור לאימפריציזם טהור (רבים מחסידי תיאוריית "הארץ השטוחה" כבר מצדיקים את אמונתם באמצעות החוויה החושית של מישור מנקודת מבטם), אז אולי בסופו של דבר גם נשוב לאמת כל דבר בעזרת שני עדים שחוו זאת בגוף ראשון.  

בשורה התחתונה, הספר טרול עוסק בדינמיקה של שינוי חברתי, ומעמיד למבחן את אתוס ה"שינוי מבפנים". הגיבור נסחף עם הזרם החזק והשוצף לתוך מערבולות שהוא עצמו יוצר. הוא צופה בעצמו בוגד בעצמו, אך ה"צופה" הזה חלש מכדי לשנות כיוון ולשחות נגד הזרם. כל פעולה שלו רק יוצרת עוד סחף בכיוון הלא נכון. אבל אולי זה אינו הדימוי המתאים לשינוי מבפנים. בשיר "החתונה של גן העדן והגיהינום" של ויליאם בלייק, נכתב: "אם הטיפש יתמיד בטיפשותו, הוא יהפוך לחכם". הגיבור של הבורצקי מבקש לבדוק: אם הטרול יתמיד בטרולינג, האם הוא יצליח להשיב את האמת לעולם שאיבד בה עניין?

---

ד״ר כרמל ווייסמן היא חוקרת תרבות דיגיטלית באוניברסיטת תל אביב ויוצרת הפודקאסטים ״המצב הפוסט אנושי״ ו״דינוזאוריות רשת״.