ויזן וסמט-שיינברג עושים את קובנה

שירת ההשכלה העברית: מבחר, עריכה: יהודה ויזן, יהושבע סמט-שינברג, דחק, 773 עמודים, 2020.


הגישה של עורכי האנתולוגיה שירת ההשכלה העברית: מבחר, היא לתת לשירים לדבר בעד עצמם; אבל השירה של תקופת ההשכלה לא יכולה לדבר בעד עצמה. היא בשלב מוקדם מדי. מה שמעניין אלו ההקשרים שבתוכם נוצרו השירים.

מתן חרמוני


צריך לא מעט אומץ כדי לבוא ולפתוח את הקבר של שירת ההשכלה. נראה שהמחקר של הספרות הזו, עוד מימי הדוקטורט הנודע שהגיש נחום סלושץ לסורבון ב-1903 ועד למחקרים עכשוויים, יותר משיש לו את הצורך לחקור את שירת ההשכלה עצמה – יש לו צורך לבחון את הקשריה. ואף שעוד ביאליק ניסה להיחלץ להגנת שירת הדורות שקדמו לו, כשאמר ששירתו של יל"ג אינה רק שירת המלחמה במוסדות הרבניים, בסופו של חשבון, שירת ההשכלה נתפסת כפובליציסטיקה מחורזת.

יהושבע סמט-שיינברג ויהודה ויזן השקיעו מאמץ גדול בעריכת אנתולוגיה מפוארת בהוצאת דחק. כמעט בלתי אפשרי לכתוב רשימת ביקורת על אנתולוגיה בת כמעט שמונה מאות עמודים שיהודה ויזן הוא אחד מעורכיה, זמן קצר אחרי שפרסם את "בעמק הבכא" שלו, עם השמשות הזורחות והשיטות הפורחות והעסקונות שממשיכות לעסוק בשלהן, מבלי להפוך את הרשימה הזו לזירת אגרוף. מה גם שהרטוריקה שמשמשת את העורכים בהקדמה הארוכה שצירפו לאנתולוגיה היא קריאה לצאת לקרב, וקל וחומר כאשר הבמה בה מתפרסמת ביקורת זו היא כתב עת חדש שזכה גם הוא להיכלל ברשימה השחורה שפרסם ויזן. מצד שני, שירת ההשכלה היא לא זירה חיה שמעודדת קרבות, יש בה לכל היותר כמה מאמנים זקנים שנשענים על שקי האגרוף ומספרים על הימים שבהם היו המתאגרפים הגדולים באים לקפוץ אצלם בחבל.

אז ככה: כמי שפרנסתו בשנים האחרונות נשענת, בין היתר, על הוראת היסטוריה של הספרות העברית החדשה (אני נכון לתת בפני ויזן תצהיר על אחוזי המשרה ותנאי ההעסקה שלי אם אדרש), מצאתי ברטוריקה של המבוא קריאת תיגר:

"דומה כי כדי לתת לשירה בתקופת ההשכלה את היחס ההגון שהיא ראויה לו, עלינו לחדול תחילה מן הדיבור המכליל על 'שירת ההשכלה' משל היתה מאובן של יצור חד תאי, ולהתחיל לדבר על שלל המשוררים השונים ובעיקר על השירים עצמם".

אפשר להכביר עוד ועוד ציטוטים מהמבוא הארוך, ולתקוף את הזחיחות ואת הניסוחים התמוהים. הציטוט הזה, למשל, מתייחס לראשוני המבקרים של שירת ההשכלה: "כמי שטרם הפנימו את התמורות הרבות שחולל המודרניזם האירופי במושג השירה, הם היו עוורים בעל כורחם לערכו העצום של האקספרימנטליזם (הצורני והתוכני כאחד) שאפיין את התקופה." זהו ניסוח תמוה, משום שראשוני המבקרים שאליהם מתייחסים כאן ויזן וסמט-שיינברג, שלא לדבר על ראשוני הראשונים, פפירנא וקובנר, כתבו הרבה לפני שהמודרניזם האירופי בשירה החל להפנים את עצמו ובכלל להיווצר.

בתור מי שמלמד את ספרות ההשכלה, וצריך כנוהג הימים האלה להכריז מדי סמסטר על סחורתו, אני חייב לומר שהמשימה המרכזית שאני רואה לנגד עיניי היא "להנגיש" את הספרות הזו, או יותר נכון את תולדותיה, ולהסביר עד כמה מדובר בשלב מרתק של היווצרות תרבות יש מאין. אני חייב להודות שאני מרגיש הכרת טובה מסוימת כלפי התלמידים והמתעניינים על כך שהם בכלל רוצים או צריכים לצרוך את החומר הזה. אני מבקש להראות את ההקשרים שבהם נוצרו יצירות אשר אין לנו, כקוראים, עניין של ממש בהן, אך הן מספקות חומר בשפע כדי לחשוב על התהליכים ההיסטוריים-ספרותיים-חברתיים שעברה הספרות העברית בימי ההיווצרות שלה. למשל, היצירות אהבת ציון של מאפו או התועה בדרכי החיים של סמולנסקין, וסלחו לי אם יש כאן מישהו מבין הקוראים שאלה הם הספרים הקרובים ביותר לשורש נשמתו, כמו שאמר מי שאמר.

אצל סמט-שיינברג וויזן, נדמה לי שאני יכול להצביע על מהלך הפוך – כבר באת וקראת, יטיחו בך שאתה בעצם לא מבין כלום. גם אם השם משה מנדלסון מפרנקפורט לא רק שאינו זר לך אלא שאפילו כתבת עליו באיזו הזדמנות בעבר, או, לחלופין, הפכת בעוונותיך את אחד המשוררים ששיריו מופיעים באנתולוגיה לדמות של ממש בספרך שלך. ואני מניח שכמו שאני נעלבתי כבר בפתח המהדורה, יש עוד רבים שנעלבו עוד לפני שהגיעו לקטע התודות החותם את ההקדמה. אני לא יכול לומר שאין בזה חן מסוים. אבל זה צ'ק שצריך לפרוע. מה גם שפתיחת אוסף השירים, היא פתיחה מסחררת. רק מי שקרא בפני כיתה של תלמידי שנה א' קטעים מתוך שירי תפארת, ספינת הדגל של השירה העברית בברלין של סוף המאה ה-18, וראה את מסך השעמום והשממון שיורד ברגע על פניהם למקרא השורות של נ"ה וייזל, יוכל להבין את העליצות שבה נתקפתי כשקראתי את 'שיר עגבים' של יהודה ליב בן זאב, השני במניין המשוררים באנתולגיה, שנכתב כמעט באותן השנים (הטעמה אשכנזית):

"לאט לאט צעדה המיטה / בגדה וכסותה מעליה הפשיטה / ותעל ותשכב על גבה / ואקרב לדבר על לבה: יעלת אהבים, יעלת מחמדים, נתעלסה באהבים, נרווה דודים."

כאשר קראתי את השיר הזה בפתח הספר, חשבתי שהכיוון באנתולוגיה יהיה סביב הצגת החוט הזה, הפרוע יותר והגרוטסקי, שהיה קיים בשירת ההשכלה (אם כי יותר בפרוזה דווקא), ואינו מוכר מספיק. החוט הזה היה יוצר כאן סיפור מעניין, של אופציה חדשה שהיתה קיימת. שמחתי לפיכך לראות שהעורכים כללו גם שיר שחביב עליי במיוחד, פואמה דו לשונית, שכתב יצחק צבי סובל, תלמיד חכם פולני באמריקה, ב-1876. זהו שיר קומי שמתאר את המפגש של היהודי מהעיירה עם העושר של אמריקה.

החיבור בין השירים עשוי אפוא ליצור הקשרים רחבים ומעניינים, אבל כאן מגיעה הגישה המעט תמוהה, בעיניי, של העורכים, לתת לשירים לדבר בעד עצמם. וזהו לב העניין. השירה של תקופת ההשכלה לא יכולה לדבר בעד עצמה. היא בשלב מוקדם מדי. מה שמעניין אותי, כחוקר וכקורא, הם ההקשרים שבתוכם נוצרו השירים. אולי יש לי לב של קשיש אל מול הלבבות הסוערים של עורכי האנתולוגיה, אבל למעט שורות מלאות פאתוס שיצאו מזה או מזה, אני מתקשה להתרגש משירת ההשכלה כשירה שניצבת בפני עצמה. זו ספרות שיש בה אוצרות עצומים להבנה של התרבות העברית כפי שהיא היום – על כל פניה ואופניה – אבל כדי שהדמיון (שלי, לפחות) יפעל, אני צריך את ההקשר הרחב יותר: מתי בדיוק השיר פורסם, באיזו במה, מי היו הקוראים, וכן הלאה והלאה. במקום זה כל יוצר מקבל ערך ויקיפדי קצר שמפרט את תולדותיו, אבל הקורא נותר לא מסופק. ומאידך גיסא, העורכים לא מבקשים לספר סיפור אחד מתוך התולדות המפותלות הללו, אלא את הסיפור כולו.

אבל השאלה היותר משמעותית במלאכת כינוס של כרך בן כמעט שמונה מאות עמודים – וצריך להגיד שזהו בהחלט כינוס שמצריך מלאכה, ותקציב – היא האם משוררים צעירים ילכו ויחפשו בו מודלים לכתיבה. האם חוקרים יצליחו לספר סיפורים מעניינים על ההתהוות של הספרות העברית. או שאולי מדובר בשני חוקרים חרוצים שקראו קצת יותר מדי בספריהם של פרץ סמולנסקין, מ"ל ליליינבלום, ראובן אשר ברודס וראובן בריינין, ובהשראתם קמו, לקחו את שריונות האבירים, ויצאו להילחם בתחנות הרוח ובברונים הגדולים והמתים של מחקר שירת ההשכלה.

ד"ר מתן חרמוני מלמד את הקורס "תולדות הספרות העברית" במחלקה לספרות, ללשון ולאמנויות, באוניברסיטה הפתוחה.

453 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול