top of page

"זה אני?"

אפריקה בלוז, אילת שמיר, עורכים: יובל שמעוני ומאיה פלדמן, עם עובד, 205 עמודים, 2024.


כמו ספריה הקודמים של אילת שמיר, גם רומן זה עוסק בגבריות ולדמויות הנשים בו תפקיד שולי. במרכזו קינה על גבריות ישראלית שאבדה.


אסתי אדיבי-שושן


לילה אתיופי שחור משמש כתפאורת סצנת הפתיחה בספרה החדש של אילת שמיר אפריקה בלוז. סוף שנות השישים, איש צבא ישראלי נוהג לבדו בג'יפ לנדוור ממחנה האימונים, שהוא וקצינים ישראלים נוספים מאמנים בו חיילים אתיופיים, לביתו הארעי בהראר שבו אשתו ובתו הקטנה מחכות לשובו. התיאור המפורט של הלילה יכול לשמש גם לתיאור אופיו של הספר, עלילתו ודמות האב העומד במרכזו: "הלילה כבר חדל להיות חידה: קצת שחור־פחמי, קצת בוץ, קצת קפה, קצת תיגרי, קצת סומלי, קצת אמהרי, קצת אריתראי, קצת לוחמני, קצת גולה, קצת עצוב, קצת ישראלי, קצת מקומי. הכול קצת" (עמ' 9). עלילת הספר, המסופרת ברובה מזווית ראייתה של הבת הצעירה, מתארת שהות בת שלוש שנים של משפחה ישראלית קטנה באפריקה, בין השנים 1968‑1971, כשמדינת ישראל מעכלת את הניצחון המהיר במלחמת ששת הימים, ובאתיופיה אלו שנות שלטונו האחרונות של הקיסר הקשיש היילה סילאסו. במרכז הספר נמצאות שלוש דמות גבריות ומערכות היחסים שביניהן: איש צה"ל נטול שם המכונה "הישראלי", קצין הצבא האתיופי מנגיסטו, והקיסר היילה סילאסו.

בחלק הראשון של הספר ניכרים היבטים אוטוביוגרפיים מחייה של שמיר: ילדותה בקיבוץ עד גיל ארבע, שהות של שלוש שנים באתיופיה בעקבות שליחות של האב כאיש צבא קבע, חזרה לישראל בגיל 7, ובבגרותה המאוחרת, היותה אם לשני בנים. את החלק הראשון מספר מספר חיצוני, שנצמד בדרך כלל לתודעתה ולהבנתה המוגבלת של הילדה הקטנה. כך נפתח אחד הפרקים הראשונים בציטוט ארוך מספר הילדים גֶנֶט הילדה מאתיופיה, מתוך "סדרת ילדי העולם", שמקריאה האם לבתה: "הילדה שעל הסוס היא גנט. היא חיה באתיופיה, הרחק באפריקה. האנשים באתיופיה אוהבים לרכוב על סוסים, ובעיקר הילדים. [...] 'יפה כאן כמו בגן עדן' אמרה סבתא שלה" (עמ' 12, ההדגשה במקור). האם שבה ומקריאה מספר ילדים זה כדי לסגל את בתה למציאות החדשה והכה זרה של חייה. ואכן, תוך כדי הקשבה לאם, יוצרת הבת הצעירה אנלוגיה בין חייה של גנט לבין חייה שלה: "השיער שלה מתולתל וקצר. כמו השיער של גנט. [...] כמעט. גם היא חיה באתיופיה. בהראר. הרחק באפריקה. אבל היא לא גנט" (עמ' 13).

ספר הילדים גם מעיד על הקשר החזק בין הבת לאביה. הוא זה שקונה עבורה את הספר והוא גם הנושא של המשפט היחיד ששמיר משנה כשהיא מצטטת מטקסט המקור: בעוד בטקסט המקורי סיבת ההגעה לשוק היא קנייה של "חרוזים ושמלה חושבת גנט", הרי שבטקסט של שמיר: "אני עם אבא חושבת גנט" (עמ' 35, ההדגשה במקור) הציטוטים הנרחבים מתוך ספר ילדים זה מבטאים את התפכחותה והבנתה המאוחרת של הבת המספרת, חמישה עשורים מאוחר יותר, של ריבוי הפנים של החיים בהראר שבאפריקה, ובהתאמה של חיי המשפחה ושל תפקודו של אביה שם. בבגרותה מבינה הבת, המתבוננת לאחור, ששהות המשפחה באתיופיה לא הייתה "סיפור ילדים", אלא תקופה מורכבת מאוד וטעונה במשמעויות משפחתיות, פוליטיות ומדיניות, פנים־אתיופיות ופנים־ישראליות.

תפיסת המקום, אתיופיה שבאפריקה, כ"גן עדן" חוזרת גם בדברי "סגן אלוף אברשקה" בקבלת הפנים הנרגשת לקצינים הישראלים המגיעים עם משפחותיהם ליבשת זו לראשונה. אלא שבניגוד לתמימות ולחד־משמעיות של "גן העדן" בספר הילדים, האלוף הישראלי מבהיר את כוונותיו המיניות ביחס לנשים המקומיות כמושא לכיבוש גברי ישראלי, בעוד "יד ימין על חלציו [...] לא סתם נשים, אלא ממש ילדות צעירות [...] בבתי הזונות. כאן זה מסודר. לפחות זה" (עמ' 28). המחשבה על המקום הזר כ"גן עדן" הייתה הבסיס להחלטתו של האב, הלום מלחמת ששת הימים, לעזוב את ישראל ולצאת לשליחות של שלוש שנים עם משפחתו: "בהתחלה כשרק נחת כאן חשב שהגיע לגן עדן, שאפריקה תשטוף מתוכו את כל הדברים שהתאמץ לא לזכור: את המלחמה, את ההסתבכות ביריחו, את המעצר, את המראה ההוא שחזר אליו כמעט כל לילה כשצעק מתוך שינה או התעורר שטוף זיעה". אתיופיה כ"גן עדן", היפוכו או כשילוב של שניהם היא אחד הנושאים המרכזיים בספר כפי שהדבר ניכר בכותרתו אפריקה בלוז. "גן העדן" של המקום החדש ניכר ביופיו של ה"טבע האפריקאי" ובתנאי המחייה המשובחים של המשפחה כפי שהם מתממשים בדמותה של אלמטו, ה"ממיטה" של המשפחה הישראלית הצמודה לבת הקטנה ודואגת בנתינה מוחלטת ובאהבה רבה לכל צרכי הקיום היומיומיים של המשפחה.

כפל הפנים של אפריקה ושל השהות הישראלית בה ניכר ביחס של בני המשפחה ושל דמויות אחרות בספר לבעלי חיים. הבת הקטנה אוהבת מאוד בעלי חיים, ובחצר הבית בהראר נמצאים דרך קבע: "הבבון הקטן בובי [...] הצב הענקי יוסי [...] דינגו הכלב וגם שֵׁש החתול". חיות בית אלה מהוות עבור הבת הקטנה, כפי שהדבר ניכר בכינוייהן, תחליף אהוב ורצוי לחברת הילדים הנעדרת, והן מעידות גם על הקרבה והדמיון בין האב ובתו השותפים לאהבת החיות מול סלידתה של האם. בעלי חיים אלה ואחרים מעצבים את משיכתו של האב אל חסרי הישע, כפי שהדבר משתקף בכורח שהוא חש לאוספם ולהצילם. כך למשל חוזר ומוזכר הקופיף הקטן שהאב מביא לביתו ולבתו בשתי התרחשויות רחוקות זו מזו במקום ובזמן: בזמן ההווה, כשהוא מביא אותו אל חצר המשפחה, ובעבר, במלחמת ששת הימים, ביריחו, כאשר הוא וחיילים נוספים פרצו באלימות למכולת ולבנק מקומיים ולעיניהם התגלה קופיף ירוק קטן שהאב חש הכרח לחלצו ולהביאו לבתו ולביתו.

בעלי החיים מאפיינים את יופיים של הטבע והנוף הרחבים, הפתוחים והפראיים באתיופיה. ובה בעת הם מופיעים גם כקורבן חסר הגנה של הרג. כך למשל במרכזה של סצנת ציד שבה חבורת גברים צדה ברובה חיית בר נקבית. סצנה זו חוזרת ברומן פעמיים ומשקפת את היעדר החוק והרסן של המרחב האפריקאי המדרבן את היצריות הגברית, אפריקאית כישראלית, שתמיד שבה לצוד. קיים דמיון רב בין סצנות ציד אלו: שטחי מדבר פתוחים ומחוסרי גבולות וגדרות, גברים בג'יפ לנדוור, רובה המוחזק בידיהם, יריות מדויקות הפוגעות בחיה הנמלטת, שמחת הפגיעה של היורה, ידיהם הטבולות בדם של היורים, מנגיסטו והאב, תליית החיה הניצודה על מכסה המנוע של הג'יפ, והזעזוע שמחולל המראה בעיניי הבת הקטנה הצופה בו.

סצנות ציד אלו שותפות ביצירת האנלוגיה בין "הישראלי" לבין מנגיסטו, וסכין הציידים שהאב מקבל ממנו כמתנת היכרות עם הגעתו לאתיופיה מאפיינת את החברות הנרקמת ביניהם. האב, שמתואר כגבר סגור ומופנם שממעט להשתמש במילים, מרגיש נינוח דווקא בחברת מנגיסטו הזר והאחר. בין שני זרים אלו מתגלות נקודות דמיון רבות. למשל, עברם נטול השורשים והלוט בערפל, כשעל  מנגיסטו נאמר שהוא בן של עבד ועל האב: "ילד חוץ שנשלח לבדו, רק עם מזוודה קטנה, בלי הורים, צורף בחיפזון לאיזו משפחה עיראקית מרובת ילדים שנחתה בטהרן לחניית ביניים בדרכה לישראל" (עמ' 55). דמיון נוסף ביניהם הוא בכהות עורם ביחס לסביבתם והיותם נלעגים ומודרים מסביבתם הקרובה. לעומת זאת השוני בין הדמויות ניכר במערכת היחסים של כל אחד מהגברים עם אשתו, ובכך שמנגיסטו הפך את עורו מלוחם למען הקיסר למתנגד, מורד, רוצח ויורש. מנגיסטו אפוא גבר ממומש, ולעומת זאת "הישראלי", "ילד החוץ" נשאר במשך כל חייו ומהלכיו גבר מובס.

ככלל, כמו כל ספריה הקודמים של שמיר, זהו ספר גברי במובהק שלדמויות הנשים בו תפקיד מצומצם ושולי. האישה האפריקאית, אשתו של מנגיסטו, כמו גם האישה הישראלית, הן יושבות בית. כך, עם הגעתו של "הישראלי" לאתיופיה מזמין אותו מנגיסטו לבקר בביתו ובהגיעו הוא רואה סצנה שמלווה אותו שנים רבות: "מנגיסטו שוכב עירום במיטה, מעשן, [...] רגליו הארוכות השריריות [...] נמתחו מחוץ למיטה כמו שתי קורות ארוכות. [...] שדיה הכהים של האישה שישבה כל העת על שרפרף, מגביהה אליהם את שתי כפות רגליו של בעלה ומעסה אותן בכף ידה. המראה היה מהפנט" (עמ' 32). בניגוד גמור לכך, אשתו של הישראלי מנוכרת, כועסת ומתלוננת דרך קבע: "כמו מנוע מקולקל היא נשמעת לו בחודשים האחרונים, מנוע שהוא לא יכול לסבול אבל מכור לרעשיו".

מופנמותו של האב ניכרת בין השאר במסרטה שהוא מציב בינו לבין המציאות. כך, יומיים לאחר הולדת בנו, לזעמה העצום של אשתו, הוא מגיע לראשונה "עם מנגיסטו והג'יפ ועם המסרטה ושני סלילי פילם חדשים בשביל להסריט אותה, שיהיה מה להראות לחברים". בעזרת המסרטה מקווה האב לאצור־לעצור את החוויות הרב־גוניות והמפעימות של השהות המשפחתית במקום הרחוק והזר. ואכן תקווה זו של "הישראלי", שהובס בכל מהלכיו האחרים, מתממשת. כך, בחלוף שנות דור ויותר, הבת שבגרה מראה לאב שהזדקן תמונה ישנה ומצהיבה: "גבר צעיר לבוש מכנסי חאקי בהירים [...] עומד דרוך מאחורי ילדה פרועת שיער [...] היא בת ארבע וחצי [...] אוחזת בידה חץ וקשת. הוא משגיח עליה מאחור [...] מלווה בדריכות מרוסנת את תנועתה" (עמ' 203). האב הנרגש שואל, במשפט החותם את היצירה: "זה אני?" (עמ' 204).

מול סימן שאלה זה שמציב האב הזקן בהתבוננותו בתמונת העבר, הבת שבגרה עברה תהליך של התפכחות ומיקוד. ההתבוננות המאוחרת בתמונות שהאב צילם במהלך השהות המשפחתית באתיופיה מאפשרת לה, חמישה עשורים לאחר הצילום, להפיח חיים, תנועה ובעיקר מילים בתמונה הקפואה שלפניה, והיא מעוררת אותה לחיים בכתיבת ספר זה. נעימת ה"בלוז" המוצמדת בכותרת הספר ל"אפריקה" מוכלת גם על חיי המשפחה, ובעיקר על דמות האב שלמרות "הנורה האדומה" המהבהבת כבר במשפט הפתיחה של הספר, המשיך כל חייו "ללחוץ על דוושת הגז עוד דקות ארוכות אחר כך, מהמר [...] על מזלו הטוב או על אלוהים יודע מה" (עמ' 9). עיקר כוחו של הספר הוא בקינה על סוג מסוים של גבריות ישראלית על משלטיה המוכרים: ילד חוץ בקיבוץ, שירות צבאי שבמהלכו מלחמה המותירה את הלוחם המום ופגוע, נישואים כושלים לבת קיבוץ יהירה, הסתבכות בארץ, בריחה ושיבה מובסת. מול תבוסת האב נטול השורשים, הבית והמילים, מציבה הבת תיאור מלא חיים של שנותיו הטובות במהלך השהות באתיופיה, ובמילותיה משיבה אהבה לאב נטול המילים שאהב את בתו בדרכיו הייחודיות.

 

ד"ר אסתי אדיבי-שושן, קוראת, חוקרת וכותבת על ספרות עברית.

127 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Kommentarer


bottom of page