top of page

חייהם בראי מותם

לראות את הים, יוסי סוכרי, עם עובד, עורכת: עירית לוריא, 194 עמודים, 2023.


לכל אחת מהדמויות המוצגות יש סיפור חיים ייחודי ומפורט, והן מנומקות עד מאוד, אך דווקא משום כך הן מעט קפואות, מלאכותיות אפילו. המשאבים היצירתיים כמו הושקעו שלא כהלכה בערב רב של פרטים טפלים שאינם מצליחים לנשוב בדמויות רוח חיים.



נעמה ישראלי


ספרו של יוסי סוכרי לראות את הים מציג חמישה גיבורים: ארבעה חולי סרטן שמותם כמעט ודאי, והם תולים את תקוותם האחרונה במרפאה ייחודית בבוסטון, ואחות הסועדת ומלווה חולים על ערש דווי בימיהם האחרונים. סוכרי מקדיש לכל אחד מחמשת גיבוריו פרק נפרד, ומפגיש ביניהם רק בפרק האחרון, כשכל הגיבורים מגיעים לאותה מרפאה בבוסטון – גם האחות ג'יין, שלשם שינוי מלווה חולים שיש תקווה שבכל זאת ישרדו. כך נחתם הספר במפגש של כל הדמויות המופיעות בפרקיו הקודמים. נדמה שהפרק האחרון אמור לפיכך לשמש כשיאו של הספר, אולם בפועל הרגשתי שהספר מסתיים במעין דעיכה, שבמקום להתעצם הוא נסוג – מהעלילה, מהדמויות, ומהחקירה של התמה המרכזית הקושרת ביניהם – ההתמודדות עם המוות.

לראות את הים מלווה את גיבוריו כשדבר מחלתם מתגלה להם, ומוליך אותנו בנפתולי נפשם עם היוודע להם הדבר, בהתמקחות שלהם על חייהם בראי מותם. השרירותיות של המחלה והמוות עוברת כחוט השני במבנה של הספר ובסיפורים שהוא מציג: גיבוריו מגיעים לבוסטון ממקומות שונים בעולם (רק שתיים מהדמויות מתגוררות בישראל) ולכל אחד מהם סיפור חיים שונה: שתי בחורות צעירות, אחת אקדמאית ואחת מוזיקאית, כל אחת מהן על סף ההצלחה; שחקן כדורסל מצליח בדימוס, גרוש ואב לבן מתבגר; ועורך דין ובעל משפחה. כל אחד מהגיבורים הללו מבכה את הקץ הקרב ומצוי בחשבון נפש. המחלה אוחזת בהם במפתיע, בלי הכנה – המוות פוקד כל אדם באשר הוא אדם. ההתמודדות עם השרירותיות הזו היא אפוא התמודדות עם החיים, ובפרט עם התהיות באשר לאופן שעליהם לחיות אותם.

אלא שנדמה שתחת להעלות תהיות הספר עוסק במתן תשובות. בפרקים המוקדשים להן כל אחת מהדמויות מתוארת בעושר ריאליסטי הנדמה לרגעים מופרז קמעה, ושכמו המוות הממתין להן אינו מותיר להן "אוויר לנשימה". למשל: "הם בחרו שולחן פינתי בטרסה, משקיפים על הגן. ז'אן־מישל הזמין מהמלצר חביתה לבנו וכריך אבוקדו מחיטה מלאה לעצמו, והתבונן בעוברים ושבים ובשתי נשים צעירות משוחחות בהתלהבות זו עם זו, תוהה בליבו על האפשרות שבקרוב מאוד הזמן ימשיך לצעוד וליבו יעמוד מלכת (עמ' 100)", או, למשל: "היא ביקשה להיזכר בעצמה ופתחה את המגירה השלישית של השידה שמתחת למראה והוציאה משם את מברשת השיער האדומה שאימה קנתה לה כשהייתה נערה. היא התבוננה בשערה וידעה שינשור לאחר הטיפולים הכימותרפיים עד שלא יהיה לה עוד מה לסרק (עמ' 22).

בשני המקרים הללו העושר של הפרטים – האוכל המוזמן, שתי הנשים הצעירות המשוחחות בהתלהבות, מיקומה המדויק של המברשת וצבעה – לכאורה מוסיף מוחשיות לדברים, אך בד בבד נראה שהוא לא מותיר מרחב לנפשן של הדמויות, והמחשבות וה"תהיות" שלהן נותרות מעט תבניתיות מדי נוכח המצב: ליבו של ז'אן מישל יעמוד מלכת ולקירה לא יהיה יותר מה לסרק. אלו הן דוגמאות נקודתיות, אך הן מדגימות לדעתי דבר מה רחב יותר שמתרחש ברומן: לכל אחת מהדמויות המוצגות יש סיפור חיים ייחודי ומפורט, והן מנומקות עד מאוד, אך דווקא משום כך הן מעט קפואות, מלאכותיות אפילו. המשאבים היצירתיים כמו הושקעו שלא כהלכה בערב רב של פרטים טפלים שאינם מצליחים לנשוב בדמויות רוח חיים.

השרירותיות של המוות כמו שאבה אליה את כל השרירותיות שהייתה עשויה ודאי להימצא בחייהם אילו היו אנשים בשר ודם, ולא פרי דמיונו של מספר, ועל אחת כמה וכמה כשהן ניצבות מול אי־הוודאות הגדולה ביותר. כך, דווקא בצומת שאמור לאפשר להן מרחב לחריגה מסיפור חייהם, האפיון של כל אחת מהן מתהדק באופן שלא מאפשר להן לעורר סקרנות או להפתיע. אולי משום כך גם הלקחים שכל אחת מהן מפיקה לגבי חייה הם שבלוניים מעט: קשרים אנושיים, ובפרט קשרי משפחה, הם בעלי חשיבות עליונה; יש להעדיף עבודה בעלת ערך מוסרי; העיסוק במוניטין הוא ריקני וכדומה.

לאורך הקריאה ציפיתי שהפרק האחרון יהיה שיאו של הספר שיפיח בדמויותיו חיים – בדיוק כשהן כפסע מן המוות. אלא שהקשרים הנרקמים בין הדמויות בפרק זה אינם מנומקים, ולא ברור כיצד עברן, המתואר בהרחבה בפרקים הקודמים, מסביר את התנהלותן במרפאה שהן נפגשות בה. מנגד, המפגש ביניהן גם לא מצליח לחשוף בהן רבדים חדשים. העושר הריאליסטי שהן מתוארות בו נותר על כנו, אך ברמת החקירה הפסיכולוגית חשתי כי הדמויות כולן מותכות לכדי גוש אחד של חולים, ומאבדות את הייחודיות שלהן שסוכרי אפיין כל כך בקפידה בפרקים הקודמים. זוהי גם התחושה של הגיבורים עצמם: "ובאמת, בימים הבאים הלכה וצמחה בין ארבעתם תחושה שהם יחידה אחת חזקה מן האני הפרטי של כל אחד מהם. הם החלו חושבים קצת פחות על הבית. ארבעתם כאחד הרגישו שככל שהיחידה הזאת תהיה חזקה יותר, גדל הסיכוי שלהם להחלים" (עמ' 179).

אולי יש כאן אמירה כלשהי על המוות – בסופו של דבר כולנו ניצבים מולו זהים באנושיותנו. אולם רגשית חוויתי את הנסיגה הזו מהאינדיבידואליות של הדמויות כמאכזבת. או במילים אחרות, לא היה אכפת לי אם ישרדו או ימותו. מנגד, הפרק האחרון גם לא מתרחק מהן דיו כדי להעמיק את החקירה הרעיונית או ההגותית. לאורך הספר סוכרי מפלרטט עם תפיסות רוחניות ותיאולוגיות שונות, כפי שעולה מהתקרבות מסוימת של חלק מהדמויות לדת, או מאזכורים מעט מאולצים של יצירות שונות העוסקות בדרך כזאת או אחרת במוות. אולם גם העיסוק באלו לא מתקדם לקדמת הבמה בפרק האחרון, והחקירה ההגותית לא קורמת עור וגידים בכיוון מסוים, אלא נותרת אוסף של רפרנסים, נקודות מוצא שלא יצאו מהן לדרך.

חריג ברומן הוא הפרק המוקדש לאחות ג'יין. מבחינה עלילתית זהו כנראה הפרק בעל ההצדקה התמוהה ביותר: סיפורה מוצג בפנינו במסגרת טקסט שהיא כותבת הממוען למעסיק פוטנציאלי (מנהל המרפאה בבוסטון), שמלבד תיאור בעל גוון אישי ביותר של ניסיונה המקצועי, מכיל גם דין וחשבון על חייה הפרטיים. אולם סיפור חיים זה אינו מפורט ברמת פירוט זהה לסיפורם של שאר הדמויות, ואולי דווקא משום כך – ולא רק משום שג'יין היא הדמות היחידה שאינה חולה במחלה סופנית – חשתי כי היא הדמות המעניינת והחיה ביותר ברומן. מעבר לסיפור חייה החידתי והמסקרן, עבודתה כאחות המלווה חולים בימיהם האחרונים, כפי שהיא מתוארת בטקסט שהיא כותבת, מפגישה אותה (ואותנו) עם גלריה של דמויות המתמודדות עם המוות בדרכים שונות המעוררות מחשבה, השתאות וחמלה. במובן מסוים הפרק המוקדש לג'יין אולי מציג גרסה בזעיר אנפין של הספר כולו: מעין פסיפס של דמויות הנוטות למות. אולם המפגש בין הדמויות שהיא מתארת לבין ג'יין עצמה יוצר מתח כלשהו ששאר הרומן לא הצליח לעורר אצלי.

ייתכן שהדמויות הראשיות המתוארות בארבעת פרקיו הראשונים של הספר יעוררו הזדהות אצל קוראים אחרים, ואולי בייחוד בקרב חולים או מחלימים ממחלות קשות. אולם עבורי היה מעניין יותר לקרוא על המוות בראי עיניה החיות של ג'יין. דמויות האנשים שהיא מתארת לעיתים מעוררות חמלה והזדהות, ולעיתים דווקא ביקורת – אולי משום שבכל זאת גם מול המוות האנושיות נותרת רבת־פנים כמו בחיים. סוכרי, לעומת האחות שכתב, כמו רצה שנאהב את כל הדמויות שלו, ובשאיפה לכתוב על המוות ולכתוב אותן נדמה לי ששני הנרטיבים הפסידו משהו.

 

נעמה ישראלי היא כותבת וחוקרת ספרות, דוקטורנטית לספרות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ועורכת לשון.

109 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page