ירח, דורי פינטו, עם עובד, 315 עמודים, 2020.
ירח של דורי פינטו הוא הישג ספרותי מרשים וגם מחווה הומניסטית רבת-רגש לאיזוטרי ולצדדי, לזה שנחבא מהעין אך פעמים רבות שואף להתגלות.
חן שטרס
במהלך הקריאה בירח, ספר הביכורים של דורי פינטו, עלתה בדעתי אחת הדמויות מכמירות הלב ביותר בספרות הישראלית ‒ "ההונגרי" מהאשה הגדולה מן החלומות של יהושע קנז. ההונגרי, פליט שואה גלמוד, יוצא לפנסיה מעבודתו רבת השנים במפעל, ומרגיש תלוש לחלוטין, מנושל מכל תחושת ודאות של קיומו בעולם. כמו דמויות אחרות של קנז, המאבק המכונן את חייו מצוי במתח שבין הדחף להנכיח את עצמו בעולם ולהתמסר למגע עם הזולת, לבין הנטייה להתכנס בעצמי ולהסתתר מפני הפגיעוֹת האפשריות הגלומות בכל מפגש עם הזולת. הקונפליקט הפנימי הזה הוא גם אחד הנושאים המרכזיים בירח. את אחת מדמויותיו של פינטו, זו של פקיד המס חיים צמח שפורש לגמלאות ומתמודד עם שברון לב ואובדן זהות (שהם מימוש אחרון של חיים שלמים של חוסר שייכות) לא יכולתי שלא לקרוא כמחווה רגישה ומשוכללת, וגם חומלת יותר, להונגרי של קנז. כך גם את העניין של פינטו בדמויות מצטודדות, "קטנות" לכאורה, שסובלות מתחושת זרות גמורה בעולם שבו הן חיות, ושלרוב חולפות כהרף עין בשולי שדה הראייה שלנו.
ירח מגולל את סיפוריהן של חמש דמויות ושל עורב אפור אחד המתרחשים במושבה הגרמנית בירושלים. קווי העלילה, שמצטלבים זה עם זה, מתרחשים לאורכו של יום אחד בחודש יולי 1969, שהוא גם היום השני במסע של החללית אפולו אל הירח. האירועים המרכזיים מתרחשים במרחבים יומיומיים האפופים באווירה המפא"יניקית של שנות הששים: בקופת החולים, בקונדיטוריה ובבריכה השכונתית, בדירות מוזנחות של מהגרים וליד פחי הזבל. העלילה, שכוללת קטעים רבים של היזכרות בעבר, נמסרת מבעד לפרספקטיבות המתחלפות של הדמויות וכן מבעד למבט-העל של העורב השכונתי הצופה אל חייהן התחתיים, הפגיעים כל כך, של הדמויות: "מולו [...] ישב ילד קטן, שפלג גופו העליון עירום [...] עיני הילד היו עצומות, ראשו נטה לפנים, וסנטרו העדין נשען על חזהו. באמצע הקודקוד, במוקד צמיחת השיער, נחשף עור גולגולת פגיע מרושת בנימים דקים בגוונים סגולים-ורודים-ירוקים-כחולים, דומים מאד לנימים שהסתמנו בפיסת הבשר האדומה-חומה שהעורב אחז במקורו."
הרומן עוקב בעדינות רבה אחר יום אחד מכריע בחייהן של חמש הדמויות, שבמהלכו כל אחת מהן תעבור שינוי קטן, או תגיע להחלטה שתתברר כצעד נוסף בהתרה של שאלה בלתי פתורה או פצע שלא הגליד כהלכה. אלה קשורים כאן בדרכים שונות בשאלה הנצחית של הזיקה שבין חירות לבדידות, שיש לה הדהוד אירוני גם באשליית "פתיחת הגבולות" אחרי מלחמת ששת הימים (שלצד מלחמת העולם השנייה, נוכחת כל העת בסיפור).
שרלי, ילד צעיר שאביו מת במלחמה ושאמו הבלתי-מתפקדת מאלצת אותו להכיר את העולם ולחפש בו את מקומו בעצמו, נמצא לראשונה לבד בבית ובבריכת השחייה. ברוך קטן, שננטש לבדו עם עלייתו לארץ מיוגוסלביה, יתנסה לראשונה בחיים כאדם "נורמלי" כשיעבור מאחורי הקלעים של חדר האפייה לחזית של דלפק השירות בקונדיטוריה. ואילו סעיד, צועני ממזרח ירושלים שעובד כפועל זבל בשכונה אחרי פתיחת הגבול בין חלקי העיר ב-1967, יֵצא למסע חיפוש בדירת הגג שבה חי עם אהובתו לפני הגירוש ב-1948. מלבדן נמצא את חיים צמח שיומו הראשון בגמלאות מחזיר אותו אל זכרונות אבודים מהוריו ומעברו כהנס בלומברג, סטודנט לרפואה בהיידלברג; ואת בת' גולדברג, צעירה קנדית מרדנית שמבקשת להשתחרר מהכבלים המגוננים והמגבילים של הוריה האמידים ומלמדת אנגלית בבית הספר השכונתי.
עיצוב הדמויות בירח הוא מופת של כתיבה שנמנעת כמעט כליל מראייה סטריאוטיפית ומכתיבת "טיפוסים". לעתים ניכרת בהקשר זה, כמו גם במבנה הקשיח והסימטרי (מדי) של הרומן ובאזכורים המרובים של יצירות אמנות שהדמויות קוראות או סופגות בעקיפין, איזו זהירות ספרותית שחושפת את העובדה שלמרות בשלותו, ירח הוא ספר ביכורים. אך חולשות אלה בטלות מול העיצוב היפהפה של הדמויות ושל עולמן ומול הלשון הצלולה של המספר. ירח הוא רומן שחותר לפשטות ושלטת בו תפיסת עולם הומניסטית מובהקת, אך הוא אינו נאיבי או אנכרוניסטי. דבר זה ניכר בין השאר בווריאציה נוספת שמעמיד הספר לשאלת הזיקה שבין חירות לבדידות, שמתבררת ברומן גם כשאלה ספרותית.
הדמויות השתקניות של ירח עסוקות בקשר בין זכרון, אמת ושפה, ומתלבטות בשאלה האם וכיצד להשמיע את קולן, למי להשמיע אותו, ובאילו תנאים השמעת קולן אפשרית מבלי שיסכנו את עצמן וייחשפו לפגיעות. סעיד ואהובתו ג'מילה כופים על עצמם אילמות ומשמיעים את קולם רק בתוך המרחב האינטימי של הבית, גם שם בלחישה בלבד ובתקשורת המבוססת בעיקר על ציור, כדי להישאר לעד ביחידותם. בת' גולדברג נזכרת בחופשה שבילתה עם הוריה, אז דמיינה את בריחתה מהם והחלה לכתוב את סיפורה: "הפעם [...] קראה אותן לא כמילים שהיא עצמה כתבה אלא כמילים שכתב אחר והן מונחות לפניה. רתיעתה נעלמה. עכשיו היו המילים נעימות ומסקרנות [...] היא הרגישה שמצאה פתרון לשאלה מטרידה שטיבה עוד לא התברר לה." חיים צמח הבודד מדבר אל הקירות בחדרו, "מיד כשפקח את עיניו בבוקר אמר אל הקירות תחילה 'המוות' בגרמנית ואחר כך 'החיים' בעברית, כמו אחד שכבר היטשטש בעיניו כל ההבדל ביניהם." בצעירותו נכשל צמח בבחינת האנטומיה באוניברסיטה בגלל שלא ידע דבר על האיבר של "קופסת הקול", כשלון אירוני גורלי שששינה לחלוטין את מסלול חייו והביא אותו לארץ ישראל.
הרומן של פינטו הוא ללא ספק הישג ספרותי מרשים וגם מחווה הומניסטית רבת-רגש לאיזוטרי ולצדדי, לזה שנחבא מהעין אך פעמים רבות שואף להתגלות. מעניין במיוחד לקרוא אותו על רקע הז'אנרים הבולטים של זמננו (והאהובים עלי באופן אישי) כמו הממואר והאוטופיקשן. פינטו, שהיה הסניגור הציבורי של מחוז ירושלים, אינו מספר בירח את בני דמותו, אלא מתעניין בסיפור עולמות רחוקים משלו וגם רחוקים זה מזה, ובונה תמונה משכנעת וחיה להפליא שלהם (גרמניה של סוף שנות ה-20, חיי נדודים של צוענים, פרטיזנים-קומוניסטים ביוגוסלביה, ועוד). בה בעת פינטו ומספרו כמו עוקבים בעצמם אחר הגבולות שמתוות להם הדמויות: ספר עלינו, אבל לא הכול; משוך בחוטינו, אך עשה זאת במידת הרכות והדיסקרטיות האפשרית. במידה רבה, ירח מדגים לנו כיצד לעתים גם בְּהתמסרות לְמבט של אחר, למשל של מספר נדיב וחכם כמו פינטו, טמונה בְּשׂורה של שחרור.
ד"ר חן שטרס היא חוקרת ספרות עברית, ועמיתת פוסט-דוקטורט באוניברסיטת גתה, פרנקפורט.