"כאילו מדובר בטורניר כדורגל"

עוד שעה אחת, נגיב מחפוז, מערבית: ברוריה הורביץ, כנרת זמורה-דביר, 174 עמודים, 2021.


עוד שעה אחת הוא רומן המגולל את סיפורם של שלושה דורות, אשר מייצגים גוונים שונים של מצרים מבחינה פוליטית, חברתית, וכלכלית.


סעד אבו ע'נאם


נגיב מחפוז (2006-1911), חתן פרס נובל לספרות לשנת 1988, הוא הסופר הערבי הנקרא ביותר בקרב קוראי העברית, הודות לתרגומים הרבים יחסית של ספריו לעברית. קשריו של מחפוז עם חוגים ספרותיים מישראל, ותמיכתו בתהליך השלום, הגבירו את האהדה למחפוז וליצירותיו בעברית. חשוב לציין בהקשר זה כי ישנם סופרים ומשוררים ערבים מוכשרים וראויים בהחלט לתרגום או לפחות להתייחסות בעברית, אך הם אינם זוכים לכך, לא פעם בשל דעותיהם הפוליטיות.

בדומה לטרילוגיה הקהירית (אשר תורגמה לעברית על ידי סמי מיכאל ב-1981), שכללה שלושה רומנים אשר תיארו בהרחבה את ההיסטוריה החברתית-פוליטית של מצרים במשך שלושה דורות, גם ברומן שלפנינו שוב חוזר הניגון, אם כי בטעמים שונים. בספרו עוד שעה אחת, בתרגומה הקולח של ברוריה הורוביץ, מתמצת מחפוז את סיפורה של מצרים המודרנית, החל משנת 1936 ועד רצח סאדאת ב-1981. ובזאת לא תם הרומן – נשארה עוד שעה אחת ואיננו יודעים מה יקרה בה.

ההיסטוריה הפוליטית נכתבת לרוב מנקודת מבטם של המנהיגים, בעוד הספרות המודרנית מבקשת להאיר את נקודת מבטם של האנשים הרגילים. מחפוז מקפיד בספריו השונים לבטא, למשל, את קולו של הפקיד הממשלתי. כאן מיוצג פקיד זה באמצעות חאמד בורהאן מהעיר העתיקה חלוואן, תומך נלהב של מפלגת הוופד. מחפוז בוחר שדווקא אישה (סנייה אלמהדי, אשתו של חאמד) תהיה הדמות הדומיננטית בחיי המשפחה, ולא הגבר. זאת בדומה לרומנים אחרים שלו, ובראשם הטרילוגיה הקהירית. הגבר אצל מחפוז הוא ייצוג של בגידה וכפיות טובה.

התמונה שפותחת את הסיפור, אשר שופעת מתיקות ונועם, וצצה יותר מפעם אחת במהלך הקריאה, מייצגת את תור הזהב של המשפחה. היא צולמה תוך כדי ביקור בגן "אל-קנאטר אלח'יירייה", וכוללת את האב חאמד, אשתו סנייה, וילדיהם – כוות'ר, שהמזל לא האיר לה פנים מבחינת מראהּ החיצוני ולא הייתה מוצלחת בלימודים, מוחמד, שלמד משפטים וחבר לאחים המוסלמים, ומונירה, שנהנתה מיופי בולט לעין והישגים לימודיים נאים. התמונה מהטיול המשפחתי שופעת חיים, כאילו מבקשת להנציח את הזמן האבוד, השלווה, החיבור, ותחושת המשפחתיות החמימה והתמימה, שהולכים ונעלמים עם התקדמות העלילה. באותה תמונה הזמן נדמה כאילו קפא, אך הזמן, כדרכו, לא עצר מלכת.

העלילה זורמת ללא מעצורים, בלי חלוקה לפרקים, עד הסיום המרעים והמוחץ, ביום בו נרצח המנהיג אנוואר סאדאת. (בהערת אגב אציין כי רצח סאדאת העסיק מאוד את מחפוז – היום בו נרצח המנהיג הוא שם של רומן נוסף של מחפוז שיצא לאור ב-1985). סנייה היא זו שפותחת את הרומן והיא זו שנועלת אותו, וכפי שגורס מוחמד עבד אלחלים ע'ונים, בהשוואה מרתקת שערך בין הטרילוגיה הקהירית לבין עוד שעה אחת, סנייה היא הייצוג של מצרים. הייצוג של מצרים באמצעות דמותה של אישה רווח מאוד בתרבות המצרית; אזכיר רק את עבודתו של הפסל המצרי החשוב מחמוד מוכתאר, שבחר בדימוי נערת חן כייצוג של מצרים המודרנית.

עוד שעה אחת, אם כן, הוא רומן בין-דורי שמשתרע על פני 170 עמודים בלבד (זהו רומן קצר-יריעה יחסית לרומנים בין-דוריים בערבית שהבולט בהם הוא הרומן המונומנטאלי של מחפוז עצמו, הטרילוגיה הקהירית), המגולל את סיפורם של שלושה דורות שמייצגים גוונים שונים של מצרים, מבחינה פוליטית, חברתית, וכלכלית. חאמד בורהאן וזוגתו סנייה מייצגים את הדור של מהפכת 1919; וילדיהם מוחמד, מונירה וכוות'ר הם בני הדור השני שנולד אחרי המהפכה וסבל ממגוון בעיות – בעקבות המהפכה של 1919, בעקבות מלחמת העולם השנייה, וגם בעקבות פרוץ מהפכת 1952.

הדור השלישי, שנולד לאחר מהפכת 1952, מיוצג באמצעות בניה של מונירה, עלי ואמין; ילדיו של מוחמד, סיהאם ושפיק; ובנה של כוות'ר – רשאד, שנפצע ואיבד את שתי רגליו במלחמת אוקטובר (מלחמת יום כיפור). דור זה הוא דור המהפכה, אך הוא סבל רבות בעקבות תבוסת 1967. למרות השיכרון היחסי לאחר מלחמת 1973, נגדעו רבים מחלומותיהם של בני הדור, והם רבצו תחת עול מדיניות האנפתאח שהנהיג אנוואר סאדאת (פתיחות כלפי משקיעים זרים וערבים, אשר גררה את התייקרות המחיה והרעה במצב הכלכלי במצרים).

סנייה אלמהדי (לשם אלמהדי, שם משפחתה של סנייה, יש משמעות מיוחדת באסלאם. אלמהדי נחשב בעיני המוסלמים לגואל העולם, בדומה למשיח ביהדות) היא סמל למולדת. היא מעניקה מקום מיוחד להיסטוריה האישית שלה, היא גאה בעברה המפואר, והיא עומדת איתן בפני רדיפות הזמן וצרותיו.

כל הדמויות בעלילה עוברות שינויים מפליגים, סנייה לעומתם הינה דמות יציבה הרבה יותר. היא לא הושפעה יותר מדי מנישואיו של חאמד בורהאן, בעלה, לאישה שנייה (חוץ מההלם הראשוני). סממני הגיל נראו על ילדיה יותר מאשר עליה; מוחמד, שצידד באידיאולוגיה האיסלאמיסטית, יצא מהכלא של נאצר שבור פיזית ונפשית ואיבד רגל ועין (נאצר עשה מאמץ רב לחסל את כוחם הפוליטי של האחים המוסלמים על ידי כליאה ועינויים של רבים מהם, לצד עינוי של כוחות שראה בהם איום ממשי על שלטונו, כמו אנשי השמאל המצרי). מונירה, בתה של סנייה, מתגרשת מבעלה סלימאן, שהיה תומך נלהב של נאצר. סלימאן בחר להתחתן עם אישה שנייה והותיר את מונירה שקועה בניהול בית הספר לבנות, ובבדידות איומה בחדר העבודה שלה. כוות'ר, הבת הבכורה של סנייה וחאמד בורהאן, מאבדת אף היא את בעלה המבוגר שנפטר, וחוזרת לבית הישן עם בנה רשאד, לצדה של אמה סנייה. הבית הישן, משרידי העיר חלוואן הקדומה, אף הוא סמל למולדת – הוא עבר לסנייה בירושה מאביה, והיא לא הסכימה לוותר עליו או למכור אותו. הבית (המולדת) אינו מיועד למכירה למרות הקשיים הכלכליים שנקלעה אליהם המשפחה.

היבט נוסף שמתייחס לממד הסמלי באישיותה של סנייה הוא אהבתה לצבע הירוק, שמסמל את מצרים החקלאית והירוקה, מצרים של הנילוס הקדום והנצחי, עם ההתחדשות התמידית של החיים. לכן קירות הבית מסוידים בירוק, וזהו גם צבע הריפוד של המושבים בחדר האורחים. סנייה, לאורך כל העלילה, מצפה בכיליון עיניים לעבודות השיפוץ בבית ובגן, המשוועים להתחדשות. שיפוץ הבית והורקת הגן היו בגדר חלום שליווה את העלילה מתחילתה עד סופה; הנכד רשאד הגשים חלקית את החלום של סבתו סנייה.

סנייה מתאפיינת במתינות דתית. היא אמנם מקפידה על אורח חיים מוסלמי, אך בה בעת לא מצדדת באידיאולוגיה של האחים המוסלמים, שבנה מוחמד אחד מתומכיהם הנלהבים. גם דעותיה הפוליטיות של סנייה מתונות. היא שומרת על אופטימיות למרות גילה והאירועים שפוקדים את משפחתה. זוהי מצרים שמחפוז – אשר הוקסם מהליברליזם של מפלגת הוופד – רצה לראות, אך הוא התאכזב שוב ושוב משליטי מצרים השונים.

הרומן משקף את הייאוש ששרר בתקופת סאדאת נוכח העלאת המחירים והמצוקה הכלכלית, שגרמו ללא מעט צעירים לחפש הזדמנויות עבודה בארצות המפרץ או באירופה. עלי, בנה של מונירה, בולט בייאושו המריר שמוביל אותו מתמיכה בנאצריזם לניהליזם, ובסופו של דבר הוא מהגר לגרמניה ללא רצון לשוב למולדת, שאיננה עוד. זהו דור שמאס במלחמות ובמשברים כלכליים, והשתוקק לשלווה, יציבות ושלום. מי שמבטאת היטב את הייאוש של הספר כולו היא כוות'ר, מהדור השני. לאחר ששוב נשמעו רמזים בעיתונות על מלחמה חמישית, אחרי מלחמת 1973, היא מפטירה במרירות, "כאילו מדובר בטורניר כדורגל (עמ' 159)."

 

סעד אבו ע'נאם, מכסיפה שבנגב, הוא משורר ומלמד כתיבה בבית הספר אבו ואדי בכסיפה ובאוניברסיטת בן גוריון.

317 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול