כל כך הרבה דלתות, והדלת ההיא חומקת

העצמי של הגיל ההוא אותת לי מרושם הכריכה השמור אצלי, אל תקרא. היסוג. ולא הפעם הזאת. לא בגילי העכשווי, המתקדם. כבר איני קורא של מבדים ושל אשליית המציאות שהם נחפזים להעמיד, אלא קורא של כשלים וסדקים, של דפקים ותחבולות, נפקדויות והתעצמות של נוכחות. ובקריאה כזו Free Live Free הוא הגילום המשוכלל ביותר של הפער שג'ין וולף חוקר.


שמעון אדף


שבתי וזכרתי את ג׳ין וולף. כלומר, לתקופה שכחתי אותו. אולי לא שכחתי. אלא שהספרות שלו לא פרנסה עוד עורק במחשבתי. ודווקא בשנות העשרים שלי, כשקראתי בה, כרכי ספר השמש החדשה טבעו בי רושם עצום, הרומן Castleview שלו שימש השראה לשיר שכתבתי, שיר שלא נדפס, לא שרד, ורק שורה ממנו, שהצער על האבוד הסתבך בה, ופעימתו השתיירה לי, בלי שאתפוס את ההקשר, את המקור, את ההתנסות. ולא הגיתי בספרות שלו יותר. את ספריו מסרתי, הוצאתי מספרייתי, באחד מפרצי הטיהורים הגחמניים שאני עורך בה, כשאני עובר דירות ואנוס לשנע עץ ונייר, לארוז ולפרוק.

ושבתי וזכרתי. רק במקרה. בסוף החורף של 2021 עברתי בחנות ספרים יד שניה, ושני הכרכים במחזור ספר השמש החדשה, יצירותיו היחידות שתורגמו לעברית, נדחקו במדפי ספרות המדע הבדיוני. מושעים. בעבורי. עשורים שכבו בבועה נתוקה מציר הזמן שלי. בוודאי חייתי בזמן הזה, עשיתי כך וכך דברים, בעצמי, בעולם, אף שהתקשיתי להעלות בדעתי מה היו. אחזתי בעותקים, משכתי אותם אל ההווה שלי.

קראתי בשקיקה. כמובן, לא בשלהם נטשתי את הספרות שלו, הבנתי עם העמודים הראשונים. להיפך, מדי פרק גברה בי התמיהה על הפרידה. בכל עמוד היה צפון אותו עצמי בן עשרים ההוגה עד קץ ימיו ברומנים, והתווסף עליו עצמי העכשווי, עיבה אותו, באותו מישור-זמן סמוי שספרים מכוננים לצורך המפגש עמם. מהי אותה התעקשות של הספרות להימצא מחוץ לשעה ולמקום, לתולדות ולאדמה, לעידני קרח ולערפיליות.

תכונת העומק של הקיום האנושי, הגיונו, הנפשי או המטפיזי, שהספרות יודעת להמחיש, רבדי המציאות שהנפש מהינה לרקום מחושי הגוף, בעוד אלה מתרכבים לתמונה אחרת באוּנוֹת, בסיעופים הסינפטיים, בכלכלה הנוירו-כימית.

בכך כמובן עוסקת הספרות של ג׳ין וולף, בכל מופע ממופעיה.

מה שהחריף את השאלות – מדוע נסגרה לי הדלת. מה היה טיבה של הדלת שנסגרה. מי היה שסגר אותה.

קראתי בשקיקה. קראתי באביב, צלחתי את הקיץ, הראש החמישי של קרברוס, הכרכים של ספר השמש החדשה, ספר השמש הארוכה, ספר השמש הקצרה, האפוס העצום, והפעוט כאחד, The Wizard Knight. ביצירות של וולף, אני מעיר אגב אורחא, יש מהמורה של קנה מידה, שנובעת מאותו פער מתמשך בין המיית הנפש והידע של התודעה ובין המציאות של נתוני החושים. קראתי אפילו רומן מרכזי פחות, There are Doors. משעשע. כל כך הרבה דלתות, והדלת ההיא חומקת.

קראתי אל תוך החורף של השנה הזאת. עד שנותר לי הרומן Free Live Free בטמיון הקורא הדיגיטלי שלי. ותפסתי שלא בכדי לא צללתי אליו. הד הטריקה עוד היה רוטט בו. בתמונת הכריכה. אף שבמסך הקינדל שלי הצטיירה בגוונים אפרוריים, הכרתי את הצבעים, את הרקע הכסוף, את גוני פניהן ולבושן של הדמויות, את מרקם הגופנים שבה.

אז מה?

לא פשוט היה לי להיכנס. בכניסה היתה ההידפקות ההיא של שנות העשרים. בנג׳מין פְרִי מפרסם מודעה בעיתון, שבה הוא מזמין אנשים לבוא ולגור בביתו חינם אין כסף. בית מידות ישן, מרובה חדרים. ומיועד להריסה לצורך סלילת כביש מהיר. אל הבית נקבצים ארבעה בני אדם: קאנדי, זונה כבדת משקל; אוזי בארנס, איש מכירות שפוטר ממשרתו, ירד מנכסיו וזנח את אשתו ובנו; ג׳ים סטאב, עובד זוטר בסוכנות חקירות פרטיות, נמוך קומה וחסר פרוטה; ומדאם סרפנטינה, מכשפה צוענייה, הדרוכה לפעילותם של כוחות טמירים וכוחה רב לה בחכמת הסוד.

שלושה ימים לאחר שמשתכנים הארבעה בבית, מוּצא לפועל צו ההריסה, ובן פרי נעלם. אבל במרוצת הימים הללו הם למדים ממנו על אוצר מסתורי, כרטיס החזרה שלו ל״הארץ הרמה״, שטמן בקירות. והארבעה יוצאים לחפש אחריו ולברר מה פשר האוצר, שהבטחה גדולה צפונה בו בעבור כל אחד מהם.

נשמע מוכר, כמעט צפוי, לא?

אבל אצל וולף תקצירי הרומנים לא ממצים דבר מן הספרים באמת, משום שהחוויה האמיתית של קריאתם היא הוודאות ההולכת וגוברת שהעלילה ותפניותיה אינן הסיפור האמיתי, שמציאות עלומה הולכת ונבראת מן המלים, ובתורה מאירה אותן באור שונה. הפסקאות מדברות ביותר מלשון אחת, מתרחשות בכמה ממדים של משמעות. כך שלעולם קוראים את הספר המובטח בתקציר, ולעולם אין הוא הספר שקוראים. תכופות משתמש וולף בתחבולה של מספר לא מהימן – הן בגוף ראשון הן בשלישי – כדי ללבות את הפער בין הספרים החולקים אותם עמודים ממש.

לא ב-Free Live Free, שבו גם הספר המובטח, על מוסכמותיו ויסודותיו והציפיות המשוקעות בתיאורו, מסרב להתייצב. הוא מתפרק מיד לאנקדוטות קומיות, לחילופי דברים ארכניים משוללי מטרה, למחשבות שאינן מקדמות את הבנת הדמויות או את ההזדהות איתן. אני חושב שבמאה העמודים הראשונים אמרתי נואש אז, בגיל שבו אמרתי נואש. העצמי של הגיל ההוא אותת לי מרושם הכריכה השמור אצלי, אל תקרא. היסוג. זו אחת היצירות שבהן נדמה שהפואטיקה הייחודית לסופר.ת נעשית למניירה, לעווית, והיא מתגלה כשורה של תכסיסים יגעים, תחבולות שמדמות עומק, שספק אם התקיים.

ולא הפעם הזאת. לא בגילי העכשווי, המתקדם. כבר איני קורא של מבדים ושל אשליית המציאות שהם נחפזים להעמיד, אלא קורא של כשלים וסדקים, של דפקים ותחבולות, נפקדויות והתעצמות של נוכחות. ובקריאה כזו Free Live Free הוא הגילום המשוכלל ביותר של הפער שוולף חוקר. הסתמיות של העלילה, מיאונה להיות, היא העדשה שבעדה נחשף הטבע החשאי של הקיים, של העלילה המטפיזית – אולי הנוסח המבריק והמתסכל ביותר של מסע בזמן שנתקלתי בו. המבריק – כי וולף עוקף בחן את הַפִּרְכוֹת הכרוכות במסע בזמן. והמתסכל – כי הוא רק פוטנציאל, שעלילות אפשריות, מפוארות ומפותלות, רוחשות בו. אך הוא הוא הדימוי של דגם הקריאה שנקלעתי אליו, דגם שהוא צלמו של מסע אחר בזמן, זה של התגבבות השנים, הניסיון והספרים. ובהתוודעות אליו, מתעשרים כל חייהן הנדכאים, השוליים, של ארבע הדמויות ברומן של וולף, הפרטים נדחסים במובן, מחוות הופכות הרות גורל. כזוהר ההוא, העדין, המתנפל בלא שיטה ומפכה בזעירה שבחוויות, ולפתע, קלה הנשימה מחדש, כמה קל לנשום.

 

הרומן האחרון של שמעון אדף, הלשון נושלה, יצא בשנת 2021 בהוצאה ״פרדס״. לקראת סוף 2022 עתידה לראות אור ב"פרדס" פואמה בשם משא ניסן.

258 צפיות