איך לנצח את העצב בשלושה צעדים, טל ניצן, אפיק, 216 עמודים, 2021.
העושק השרירותי וחוויית אי הצדק המערערת הם המנוע מאחורי קובץ הסיפורים של טל ניצן. המכריע בסיפורים אלה אינו שאלת המימוש העצמי או התממשותם של הכיסופים או האהבה – אלא שאלת התממשות האסון ובחינת האפשרות למניעתו.
לי ממן
קובץ הסיפורים החדש של טל ניצן, שכותרתו קורצת לז'אנר ספרות העזרה העצמית – איך לנצח את העצב בשלושה צעדים – הגיע לידי זמן לא רב אחרי שסיימתי לקרוא ספר אחר, יפה למדי, אשר קריאתו הותירה אצלי תחושת חמיצות מסוימת שלא ידעתי להסבירה. תחושה זו התפענחה לי בדיעבד, דווקא באמצעות הקריאה בספרה של ניצן, ובעקבותיה עלו בי מחשבות על מושג המימזיס והקשר עתיק היומין שלו לספרות.
מסורת ארוכה וענפה יש לעיסוק במימזיס, ומאז אריסטו, שסימן את חיקוי המציאות כתנאי הכרחי וראשון במעלה לקיומה של אמנות ראויה, קמו לו מפרשים רבים שחרגו מנתיב הפרשנות המסורתי. היחסים בין המציאות לספרות הם עניין סבוך ורב פנים: לעתים תשתמש הביקורת בטיעון הנוגע לאמינות הסיפור, השפה, העולם המתואר או הדמויות – בבואה להעריך יצירת ספרות, אבל אין זה האופן היחיד שבו המימזיס רלוונטי להערכת יצירת אמנות.
נדמה לי כי הטעם החמצמץ שנותר אצלי מקריאת הספר שאני מכנה אותו כאן "היפה" (בשום אופן לא בלגלוג, וגם לא על מנת להנגיד בינו לבין קובץ הסיפורים של טל ניצן, שאינו נופל ממנו מבחינה זו), מעיד על כך שהצורך שלנו באמנות מימטית רחב מכדי שאפשר יהיה לצמצמו לכדי עניינים של אמינות או הלימה לחוויית המציאות מבחינת עקביות, סיבתיות, תחושת זמן, מסירת רשמי התודעה וכיוצא בזה. במלים פשוטות יותר: הכח המימטי עשוי להתגלם באמצעות זיהוי של הלך רוח מסוים במציאות ושיקוף שלו ביצירה הספרותית. מימזיס מן הסוג הזה (ואני משתמשת דווקא במונח "מימזיס" להבדיל מ"צייטגייסט", כיוון שחשוב לי להצביע על זיהוי והתקה של המציאות אל הבדיה הספרותית), במופעיו המיטביים בספרות, עשוי להוליד חוויית קריאה משמעותית, הנובעת מתחושת הלימה בין הספרות לבין חוויית המציאות של ציבור או של יחידים, בנקודה מסוימת בזמן.
זה מה שחשתי בשעה שקראתי בספרה של טל ניצן. חוויית הקיום של מי שחי כאן ועכשיו, מגדל ילדים בעידן הריחוק החברתי והבידודים, או פותח עיתון ונתקל בדיווחים על מגיפה עולמית, על אסון אקולוגי ועל המוני מבקשי מקלט ופליטים שגורשו מביתם – היא חוויית קיום שאחזו בה האדים הרעילים של העוול, האסון, העושק, הקלקול. אולי משום כך, ספרות המתרחשת במרחב נפשי שהוא חיצוני לעמידה הרעועה הזו בעולם נחווית – לפחות על ידי כותבת שורות אלה, לפחות בתקופה הנתונה – כמנותקת, כבלתי מספקת, כיוון שלא נושב ממנה שום הד חוזר שֶׁמְּתַקֵּף או משוחח עם חוויית המציאות התשתיתית ביותר (כמובן שישנה קריאה אסקפיסטית בספרות, שיש וצריך להיות לה מקום, אבל זה עניין לדיון אחר).
ספרה של טל ניצן אִפשר לי את חוויית הקריאה שאותה, ככל הנראה, חיפשתי. מדובר באסופת הסיפורים הראשונה מאת המשוררת, הסופרת והמתרגמת הפורה (עד כה ראו אור ספרי שירה ושני רומנים פרי עטה), המאגדת קרוב לשלושים סיפורים: חלקם קצרצרים, בני פסקה או שתיים, ואילו אחרים נושקים להיקפה של נובלה קצרה. גם הגיבורים מתחלפים: משורר גמלוני, מוזיקאי צעיר, אמנית מתחילה, פקידה במשרד אפרורי. תיאורי המרחב מדלגים בין רחוב תל אביבי לתחנת רכבת או בית מלון בבירה אירופאית – אבל נדמה שמוטיבציה אחת משותפת לסיפורים כולם: הרצון, או נכון יותר ההכרח – לבחון את מופעיו של העוול, לתור את המרחב הרגשי שעל סף תחושת האסון, לחשב את הסיכוי להימלט ממלתעותיו, לברוא מציאות חלופית שבה הנה, אנחנו כבר בגדה השניה, ניצלנו.
אין זה מקרה שאת הקובץ מלווים רמזים ברורים לסיפורי קפקא, ובעיקר ליצירותיו הידועות הבנויות כמעין משל; ניצן מהדהדת את הנימה הקפקאית על ידי שימוש במוטיבים צורניים מובהקים כגון פנייה לקורא פוטנציאלי בגוף שני זכר, ותיאור סיטואציה המערבת ריאליזם ופנטזיה באופן המורה על קיומו של רובד פילוסופי-מטאפורי המצוי ביסוד הטקסט הקצרצר. מעניין במיוחד לראות את השימוש שעושה המחברת בצורת המשל הקפקאי כך שתשקף את רוח הזמן, כשאת מלתעות החתול המפורסמות של קפקא, הקוראות לעכבר הפותֶה לרוץ אל תוכן, מחליף אצלה מסך הסמארטפון (והסיפורים הקצרצרים "בוקר" ו"בשעה שאתה" הן שתי דוגמאות נהדרות לכך).
הסמארטפון כמייצג הַקִדמה הוא רק דוגמה אחת לצורות המגוונות של הבולען שעל ספו נעים סיפורי הקובץ הזה. ברבים מהם מתואר פגם מוסרי עמוק – קלקול חברתי, אדישות מוסדית, ניצול בלתי הוגן של יחסי כוחות – שמכוחם מתקיים עוול נורא הגורר השפעות הרסניות. לעתים אי הצדק נחווה לא כתוצר של כוונה זדונית או טעות רשלנית, אלא כתוצאה מקרית, הכרחית או לא, של נסיבות הרות אסון – או-אז מתעכבת המחברת על הליך המשא ומתן המדומיין עם הגורל, נעצרת על רגע הסף של האסון, ואולי גם על סף בלימתו. כאן נכנסת לתמונה השפעה מרכזית נוספת: הסופר הארגנטינאי חורחה לואיס בורחס, שלצד חיבתו הידועה לקפקא פיתח גרסה משלו למשלים פילוסופיים, ונטה חיבה מיוחדת לעיסוק ביקומים מקבילים ושבילים מתפצלים של זמן ומרחב. טל ניצן שואלת את המוטיבים הבורחסיים הללו ומשתמשת בהם לצרכיה בבואה לבחון את נקודת האסון ואת שאלת הכרחיותה, כמו גם את האפשרויות – הספק ממשיות ספק מדומיינות – למניעתו; בסיפור "חדר 211", שניצן גם חיברה לו הקדמה בורחסית אופיינית, היא משתעשעת בכתיבת סיפור "בורחסי" (אשר מיוחס בקובץ לבורחס עצמו, בקריצה אופיינית לתחביב ידוע של הסופר הארגנטינאי, אשר אהב לייחס את סיפוריו למחברים בדויים). סיפור זה מתפצל לקראת שיאו למספר סיומים אפשריים הממחישים כיצד צירוף נסיבות שרירותי למדי עשוי להכריע גורלות.
העושק השרירותי וחוויית אי הצדק המערערת הם המנוע מאחורי קובץ הסיפורים הזה, הגביש שאותו מעוניינת טל ניצן לחקור על שלל פניו והופעותיו, עד שנדמה לעתים כי גיבורי הסיפורים הם רק דמויות משנה הנתונות בידי כוח חזק מהם – ממסד עלום או זולת אדיש – אשר ברצותו יגזול מהן וברצותו יעניק להן את חירותן, עצמיותן, אושרן. העניין המכריע בסיפורים אלה אינו שאלת המימוש העצמי או התממשותם של הכיסופים או האהבה – אלא שאלת התממשות האסון ובחינת האפשרות למניעתו. זוהי ההצלה האמיתית, הסיכוי היחיד: להמשיך ולפסוע על הקרקע הפריכה עד אימה שעליה מתרחש כל זה. ולו עוד כמה צעדים.
לי ממן היא עורכת ראשית בהוצאת פרדס ומשוררת.
Bình luận