לחגוג את הפלא

עולם קטן, דרור בורשטיין, ידיעות ספרים ובבל, עורכת: יפעת שחם, 348 עמודים, 2021


עולם קטן הוא שעטנז יצירתי-עיוני השואף להיות בבחינת "שירה מדעית" המתפעמת מן החוץ אל הפנים, מן העולם אל הספרות. זוהי יצירה שנכתבת לאחר מחקר עיוני מעמיק ונרחב בעולם החרקים, ובה-בעת יצירה לירית שמתבוננת בחרקים באופן הגולמי והערום ביותר.


יותם פופליקר


בספרו אקולוגיה חשוכה טוען טימותי מורטון* שמודעות אקולוגית היא חשוכה בהכרח, מכיוון שהיא כרוכה בבלתי-ניתן-לתיאור, מותירה אותנו אל מול חור שחור; היא מכריחה אותנו, בני האדם, להכיר בפצעים המלנכוליים של קיומנו האקולוגי בעולם. המודעות האקולוגית מובילה לרגישות מלנכולית כלפי הריבוי הסובב אותנו, שדוחק בנו בו בזמן שאנו "מדכאים" אותו. להתקיים בעולם מבחינה אקולוגית – ולא מבחינה לאומית, חברתית או פסיכולוגית למשל – משמע להתקיים-יחד עם הריבוי הזה (בעלי חיים, צמחים, אגמים, כוכבים וכו'); ולהתקיים-יחד משמע להיות-פצוע, להיות מודע לכך שהפצע הסביבתי לו אנו גורמים יומיום מוביל גם לפציעה עצמית, קיומית, כמובן, אך חשוב לא פחות – פציעה מוסרית.

את ספרו החדש של דרור בורשטיין, עולם קטן, יש לקרוא לאור דברים אלה. הספר כולל שישה-עשר דיוקנאות של חרקים; הוא עוסק באדם ובחרקים, ביחסים ביניהם ובאופן שבו הם מיוצגים בספרות – והוא נכתב לאור פצע מלנכולי פתוח: "הספר הזה נכתב – על סף יציאה אני כבר יכול לומר זאת –" כותב בורשטיין, "מתוך עצב. הכחדת החרקים בידי האדם היא משקולת על הנשמה" (עמ' 324). הספר נחתם אפוא בקינה, ולכאורה, במבט לאחור, מדובר באלגיה אקולוגית. אולם דומה שהדברים מורכבים יותר – העצב מוצהר "על סף יציאה" מן הספר ולא בתחילת הדברים, ראשית, מכיוון שרק "על סף" מעין זה הקיום המשותף לאדם ולחרק אפשרי, ועוד אחזור לזה; ושנית, מכיוון שעל אף העצב האופף את הספר, מחברו מבקש בראש ובראשונה לחגוג את הקיום-יחד של האדם ושכניו הזעירים. "השיר הקטן," כותב בורשטיין בעקבות הייקו של מסאוקה שיקי, מצליח לראות אדם, חרק וכוכב "כמשתתפים במחול שהוא קוסמי, אנושי וחרקי בעת ובעונה אחת" (עמ' 116); הייקו אחר של קוביישי אסא מגלם, כך בורשטיין, "רגע של שיתוף בין כותב, קורא וזבוב" (עמ' 164); והמקאמה של יהודה אלחריזי, "מחברת הנמלה והפרעוש", למשל, "מזמינה מחשבה חדשה, או הרגשה חדשה, על יחסי אדם ועולם החרקים, מפני שהוא ממוסס את הגבולות שבין אדם לחרק" (עמ' 177). המרחב של סף היציאה הוא פצע פתוח, ועל ספו עומדים הקוראים על מנת לחגוג את הפלא הזה.

המגמה הספרותית-סביבתית ביצירתו של בורשטיין מצאה את גילומה הראשון כבר בשנת 2010 עם פרסום נתניה, יצירה בה כורך בורשטיין את המחשבה הסביבתית – הגיאולוגית, האסטרונומית – במחשבות על כתיבה, ביוגרפיה וגנאלוגיה משפחתית. לספר זה התווסף בשנת 2018 הספר ההגותי-אסטרונומי אדם בחלל, והמגמה התרחבה והוגדרה סופית, אם אפשר לומר כך, עם פרסום שלושת הספרים: לטובת הציפורים (2019), פליטי אור (2019, עם מאיה ויינברג) והווה (2019); ספרים העוסקים בדיוקנאות של בעלי חיים, ביחסי האדם עם הסובבים אותו, ובסביבה בכללה, וכל זאת דרך העדשה הספרותית והפרשנית. הספר עולם קטן חותם, לעת עתה, את הרשימה.

כותרת הספר מתייחסת לעולמם הקטן כביכול של החרקים; "כביכול", מכיוון שהעולם הזה מוצג תדיר באנלוגיה ל"עולם גדול" – גלקסיות הכוכבים של האסטרונומיה. העולם הקטן של החרקים מתגלה בספרו של בורשטיין כ"עולם אסטרונומי", לא פחות ולא יותר: "חרקים וכוכבים חולקים משהו: הם חלק מן האינסוף, לא במובן המיסטי-מופשט אלא במובן מוחשי מאד, גלוי לעין. הם נמצאים בקצה המבט – חרקים על שום קוטנם וכוכבים על שום ריחוקם" (עמ' 16). "קצה מבט" זה – כמו הצהרת העצב "על סף היציאה" – הוא המרחב העומד בלב הספר: "ספר על חרקים וספרות הוא ספר על קצה הספרות" (עמ' 27), כותב בורשטיין. הקצה והסף, שולי התודעה – רק שם, סבור בורשטיין, יכול האדם לפגוש בסובב אותו על אף הסוליפסיזם האנושי הבלתי-נמנע (ובמקרים רבים בורשטיין אכן נופל לאותה המלכודת עצמה: הוא מצהיר בתחילת הספר שאחד הקשיים בייצוג החרק הוא "דיבור על חרק במונחים אנושיים" [עמ' 26] ולמרות זאת לא פוסק לדמות את החרקים לעולם האנושי. לצורך המחשה, "השפיריות," הוא כותב, "הן אבוריג'ינים של עולם החרקים"; ובאותו הקשר הוא מתאר את נשליהן במונחים אנושיים של אדם שהותיר פיסת בית ריקה מאחוריו: הן "באות והולכות, אך נשליהן עוד צמודים לדופן כקליפות לקיר בור, כמזוודות ריקות בשמש" [עמ' 43-42]).

האנלוגיה בין עולם הכוכבים לעולם החרקים אינה פיגורטיבית בלבד. היא מוחשית. שני העולמות בהחלט "חולקים משהו". דומה שבורשטיין חותר לתפיסת עולם רחבה יותר, שאפשר לכנותה "הוליזם-חומרי". אין זו מיסטיקה או תפיסה אידאית כזו או אחרת: האנלוגיה מגלמת זיקה רשתית הדוקה בין כל הגורמים ביקום, שנובעת מתוך צפייה המתרחשת על סף הזמן והמרחב המוכרים לנו: "צפייה בחרק קדום, כמו שפירית או בריום, דומה להתבוננות בכוכבים רחוקים ועתיקים, שאנו רואים אותם בד בבד בהווה וגם כפי שהיו לפני עידנים. תשומת לב לאיכות כפולה זו של הזמן יכולה להפוך התבוננות בכוכבים, כמו בחרקים, למעוררת יראה, אם רק נדע מה אנו רואים" (עמ' 19). ה"יראה" עליה מדבר בורשטיין, הן ביחס לחרקים והן ביחס לכוכבים, אינה יראת קודש אלוהית כמובן, אלא יראה אקולוגית-מלנכולית. זוהי "יראה חשוכה": פצע ואימה מזה ופליאה ושגב מזה; שהרי השגב הוא צדה השני של האימה.

יראה מעין זו, חשוב להדגיש, אינה "מחוץ לעולם", אלא שאובה מן המציאות; "זה מכבר," מצטט בורשטיין מתוך הספר חיי הדבורים מאת המשורר מוריס מטרלינק, "חדלתי לבקש בעולם זה פלאים נעלים יותר מן המציאות עצמה" (עמ' 253). אמירה זו נכונה גם לגבי ספרו של בורשטיין, אבל לא בזה מסתיימת השפעתו של מטרלינק על בורשטיין. כפי שספרו של מטרלינק הוא "פרוזה שירית-מדעית" (עמ' 251), ספר ש"עומד על התפר שבין ספרות מדעית לספרות מטפיזית"; וכפי שבהמשך ובאותו הקשר, כותב בורשטיין שהפואמה "עמא דדהבא" ("עם הזהב") לשאול טשרניחובסקי "היא בחלקה 'שירה מדעית'" (עמ' 256), שיש לה "טון יוצא דופן בשירה העברית, שאינו מבחין בין הנשגב והמפליא מצד אחד ובין הלקסיקון המדעי-כימי ה'יבש' מצד שני" (עמ' 258). – באופן דומה, עולם קטן הוא שעטנז יצירתי-עיוני השואף להיות בבחינת "שירה מדעית" המתפעמת מן החוץ אל הפנים, מן העולם אל הספרות. זוהי יצירה שנכתבת לאחר מחקר עיוני מעמיק ונרחב בעולם החרקים, ובה-בעת יצירה לירית שמתבוננת בחרקים באופן הגולמי והערום ביותר; זוהי יצירה פרשנית שבוחנת כיצד מיוצג החרק בספרות, ובד בבד מייצגת-מחדש או "כותבת" חרקים. על אף נוכחותו החמה והרגישה של קול המספר, זוהי יצירה המרובה בציטוטים מדבריהם של אחרים, לעתים ללא כל התייחסות קונקרטית לציטוט (במקום הקדמה, למשל, מובאים עשרה ציטוטים שונים), ובכך מפקיעה את הסמכות הבלעדית של מחברה. זוהי יצירה פיזית, כלומר כזו העוסקת בחומר החי האינסופי, שאף על פי כן אינה חוששת ממתן חופש לרוח האדם המשתאה ומתפעם. כפי שהיצירה מבקשת לטשטש את הגבול בין אדם ל"טבע", להיות "על התפר", "על סף יציאה", "בקצה המבט" – כך מתמוססים גם גבולות הסוגה, לקראת כתיבה אקולוגית חשוכה והוליסטית. והקריאה בספר, בהתאמה, משולה לאדם המביט מתוך חדר חשוך אל אזור מואר, ואישוניו מתרחבים.


* ברצוני להודות לדני לוזון שהפנה את תשומת ליבי למחשבתו המופלאה של טימותי מורטון.

 

ד"ר יותם פופליקר הוא חוקר ספרות עברית חדשה.

176 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול