חמתו של תמוז, אילנה ברנשטיין, כנרת, זמורה, דביר, עורכת: נועה מנהיים, 224 עמודים, 2021.
חשיבותו של הרומן הזה נעוצה אפוא לא רק בנוסח שהוא משרטט לחוויית האונס על מרכיביה המסויטים, כי אם גם בקו הדמיון שהוא מותח בינה לבין טראומת הלחימה המדוברת הרבה יותר, ובפרט במדינה שהצבא שלה הוא כבר מזמן גם תרבות; בין הדורסנות שבציונות לבין הדורסנות שבפטריארכיה.
נעמה ישראלי
האירועים הניצבים במוקד עלילת ספרה החדש של אילנה ברנשטיין, חמתו של תמוז – שבליבם האונס של דינה – מתרחשים במהלך יום בודד; יום חתונתה של דינה, כלה צעירה, בקושי בת עשרים. אולם העוגן הטמפורלי הזה משמש לברנשטיין מעין מנוף המאפשר לה לנוע קדימה ואחורה בַּזמן, אל ההתרחשויות שקדמו לאונס ושהגיעו אחריו, ואף להתרחק ממנו אל מעבר לגבולות האירועים המתוארים ברומן; אל מעבר לציר הזמן הליניארי ולציר העלילתי הגלוי. כך, האונס עצמו לא מתואר ברומן, אולם הטראומה, על הכאוטיות והדיסוציאציה הנלווית, כמו גם כפיית החזרה אליה, מתווים את המבנה של הרומן וכן את חוויית הקריאה בו. וחוויית הקריאה אינה פשוטה כלל. אולם נדמה לי שהקושי שברנשטיין מציבה בפני קוראיה הוא גם גורם מכריע בעוצמה המהפנטת של הרומן הזה.
זהו רומן תזזיתי המספק מעט נקודות אחיזה: לרוב לא נעשית בו כל הבחנה במעבר מדובר לדובר, מגוף ראשון לשלישי, או בקפיצות בין הזמנים, ואם לא די בכך הרומן חוזר שוב ושוב אל אותם רגעים, לעיתים אף אל אותם ניסוחים, כמו מדגיש את חוסר התוחלת שבחזרה הזו, בניסיון של דינה – ושלנו – להבין מה בדיוק קרה שם. כך, אפילו לשאלה הראשונית – מי אנס את דינה? – הרומן לא מספק תשובה חד־משמעית.
דינה עתידה הייתה להינשא ליואל, בן הכפר, נצר ל"אצולת העמק". מיקומו של הכפר נותר בלתי מזוהה – כמו שאר מרכיבי המציאות ברומן. ליואל אח תאום בשם נתן, והשניים הם בנים יחידים לאב האלמן, זאב. שלושתם יחד, וכל אחד מהם לחוד ובדרכו, מגלמים גבריות רודפת כבוד, כוחנית, אלימה, מיזוגנית, וגם אומללה. בתיאוריהם, וכן בתיאור ההתחככות שלהם בדינה בחודשים שקדמו לאונס, בַּקפיצות אחורה בזמן, נגלים לנו כל הסימנים המקדימים למה שעתיד להתרחש (ולמה שכבר התרחש, ולמה שמתרחש שוב ושוב כל העת): הרצון שלהם לשלוט בנשים המקיפות אותן, הוקעת הנשים כשהן מסרבות להיכנע להם, השפלתן ותקיפתן. על רקע זה אין זה פלא שביום החתונה יואל מסרב לקבל את נוכחותו באירוע של שאול, חברה הוותיק והקרוב של דינה ואהובה משכבר הימים, שדינה הייתה רוצה שיעמוד איתה תחת החופה במקום יואל. כשיואל מצווה עליה לדרוש ממנו לעזוב את המקום ההתרחשויות מסתבכות, מובילות אל האונס כאל מבוי סתום. בחצר הבית עומדים האורחים וממתינים לטקס החופה, ובביתם של בני הכפר שוכבת הכלה במצב קשה, ספק בהכרה, כשסביבה שלושת הגברים, חסרי אונים ככל שהם מרשים לעצמם להיות במצב החדש הזה. הכלה הלכה למעשה נפקדת, והם מתווכחים על צעדיהם הבאים וחלוקת האחריות.
לא היה לי קל לייחד חשוד עיקרי מבין השלושה, לחלץ את זהותו מעמימות ההתרחשויות, אולם נדמה לי שזהות האנס ממילא אמורה להישאר בגדר תעלומה. הרי כפי שמעידה גם דינה עצמה – אי אז, בעתיד לא ידוע – באונס אשמים הגברים כולם: "כולם עשו את זה, אמרה לחוקרים. כל אחד מהגברים ששמותיהם עלו כחשודים. וגם כל אלה שלא עלו כחשודים [...] כל הגברים אמרה, שוב ושוב. המחונכים והלא מחונכים [...] המאולפים והלא מאולפים. הטובים והרעים" (עמ' 162). כאן, כמו גם במקומות אחרים ברומן, ניכר ביתר שאת הרובד האלגורי הנוקב שלו.
שכן לכל אורך הקריאה ניכר כי הרומן של ברנשטיין מבקש לחרוג הרבה מעבר לגבולות הסיפור הנקודתי שהוא פורש בפנינו, אל מציאות מתמדת ואוניברסלית; החל מהבחירה בשמה של הגיבורה – על הקונוטציה התנ"כית הארכיטיפית העגומה שהוא מביא עמו, דרך הבחירה לעמעם את פרטי המציאות ולמסור את הסיפור כמו הייתה זו "אגדה ריאליסטית" (כך במילים שנבחרו לגב הכריכה), וכלה בקטעים הרבים הפזורים בטקסט, המבקשים להמשיג ולמדל – לעיתים בשפה תיאורטית ממש – את חוויית האונס ואת הטראומה שהיא גוררת. למשל: "לעיתים תכופות נפגעות תקיפה מינית מעידות על קפיאה במקום. על התאבנות. איברי הגוף שלהן כמו הושבתו, ננעלו בבת אחת והפסיקו לשתף פעולה [...] במהלך תקיפה מינית מעגלי הפחד של המוח הם אלה השולטים בנו. קליפת המוח, שבבסיס המוח הקדמי, יכולה להיפגע קשות, וכל מה שנותר הוא רפלקסים והרגלים" (עמ' 138-137). זאת גם הסיבה שבגללה מאמנים לוחמים, מסבירה המספרת בהמשך לדברים אלו, כדי "שתהיה להם רשת ביטחון של הרגלים שתמנע מהם פגיעה. שגרה שאפשר להיאחז בה. לנפגעות תקיפה מינית אין אימון מוקדם שיכול לעזור להן. ולא פרושה לרגליהן רשת ביטחון שתבטיח להן הגנה. ורבות אכן חוות מצב של שיתוק זמני" (עמ' 138).
חשיבותו של הרומן הזה נעוצה אפוא לא רק בנוסח שהוא משרטט לחוויית האונס על מרכיביה המסויטים, בַּניסיון להמחיש אותה, או למצער את חוויית הטראומה האוחזת בה כמו בצבת, כי אם גם בקו הדמיון שהוא מותח בינה לבין טראומת הלחימה המדוברת הרבה יותר – ומסופרת הרבה יותר – ובפרט במדינה שהצבא שלה הוא כבר מזמן גם תרבות; בין הדורסנות שבציונות לבין הדורסנות שבפטריארכיה. לא במקרה חתנה המיועד של דינה ואחיו ואביו הם צאצאים של חלוצים, גואלי הארץ, והחתן יואל הוא אף אחיין שכול מצדו של אביו זאב. באחד הרגעים המצמררים ברומן נותרת דינה לבדה עם זאב המשגיח עליה: "אני לא יודעת איפה כואב לי. הכול כואב לי. ביקשה מהגבר שיעזור לה. תגיד אתה, היא אמרה. אתה יודע הכול. יודע תמיד יותר טוב מכולם. אתה זה שמחליט כאן בסופו של דבר. אתה זה שמספר את הסיפור. תגיד אתה איפה כואב לי. הגבר שכבר ראה דבר או שניים במלחמה האידיוטית שהוא נלחם בה, שראה מקרוב גסיסה ומוות של הקרובים לו ביותר, לא ידע מה לומר, כיצד להגיב" (עמ' 202, ההדגשה שלי, נ"י). זאב הפטריארך, האח השכול, בן לאצולת העמק, הוא אפוא מי שמספר את הסיפור, לדידה של דינה ברגעיה הקשים. אולם ברומן שלה ברנשטיין בוחרת לספר את הסיפור אחרת.
גם שמו של הרומן מעיד על אותו מהלך: "חמתו של תמוז" הוא ציטוט מתוך האידיליה של טשרניחובסקי, "כחום היום", שאירוע טרגי מוצפן בעלילתה: מותו של הנער החולמני והשוטה ולוולה, שקיווה להגיע לארץ הקודש, אך הוטעה בשל כך, ננטש, חלה ומת. גם בלי להידרש לפירושים הלאומיים של האידיליה – חטיבה בולטת בין שאר הפרשנויות הרבות שהטקסט זכה להן – ברי כי הבחירה בציטוט מתוכה לכותרת הרומן אינה מקרית. שתי היצירות מתרחשות ביום קיצי חם בחודש תמוז, המשרה עליהן את איכותו המעיקה, ותקוותם של גיבורי הסיפורים – תקוותה של דינה להתחתן עם אהוב ליבה ותקוותו של ולוולה להגיע לארץ הקודש – שקולות אפוא זו לזו ונכזבות, כמו מלכתחילה לא היו שתיהן אלא תקוות שווא מופרכות, כפי שנתפסת תקוותו של ולוולה הנער השוטה. כך, שוב, נמתח קו דמיון בין סיפורה של הציונות לסיפורה של הנאנסת.
הרובד האלגורי של הרומן, או שמא התנודתיות שלו בטווח שבין סיפור אוניברסלי לפרטיקולרי, היא לטעמי גם נקודת התורפה הבולטת שלו, שכן לרגעים נדמה שברנשטיין מהססת בין התמסרות לסיפורה הייחודי והריאליסטי למדי של דינה, לבין ההתמסרות לכתיבת מסמך בעל תוקף כללי, "אגדה". איני חסידה של אלגוריוֹת, או, מוטב, איני חסידה של אלגוריוּת; כאשר המציאות כמו מאירה על הטקסט באור חזק מדי, מסנוור, ודווקא משום כך פוגמת במציאותיות שבו. אולם אף שהאלגוריוּת המופגנת היא אולי חולשתו של הרומן הזה, נדמה לי שזוהי גם חוזקתו, ואור הסנוורים האלגורי ברומן כמו משול לחום המעיק ביום החתונה, כאשר "חמסין אדום רבץ מעל אדמת הכפר כמו בציורי יום הדין". ההיבט האלגורי והחום הכבד כמו אוטמים את הרומן, לא מאפשרים לקוראים לברוח, להתעלם, לטעון שזה אך סיפורה של דינה; זהו סיפורן של הנשים כולן, סיפור עקדתן, וברנשטיין מפליאה למסור אותו בכתיבתה החד־פעמית והסוחפת, המייסרת בנקיבתה את נפש קוראותיה, ובנוסח החד שהיא מעמידה לחוויה כה מתעתעת.
נעמה ישראלי היא דוקטורנטית לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון בנגב, מלמדת ספרות במכללה האקדמית ספיר ועורכת לשון.