לשרטט את הגבול, לפרוץ למרחב

שפתיים סדוקות מלח, חבצלת שפירא, פרדס, עורך: ערן צלגוב, 68 עמודים, 2020.


שפתיים סדוקות מלח הוא קובץ שירים עם נטייה למנייריזם, אך יחד עם זאת מדובר בספר מסקרן המשרטט תנועה מתמדת בין יצירת כלא ושבירתו.


נירית קוּרמן


השיר הראשון בספר שפתיים סדוקות מלח של המשוררת חבצלת שפירא מצליח לשבות את קוראיו בטון מודע לעצמו, מחוייך, ארספואטי במידה – אבל מצד שני, יש בו גם משחקיות עודפת שמעוררת חשד ויכולה לפגוע בכנות השירית:


קוֹרְאִים לִי חֲבַצֶּלֶת וַאֲנִי מִתְנַצֶּלֶת מֵרֹאש עַל טָעוּיוֹת הַנִּקּוּד עַל חֹסֶר הַמִּיקּוּד עַל הָעִנְיַנִים הַלֹּא גְּמוּרִים עַל הַכְּתָמִים הָעֲכוּרִים

שיר הפתיחה שמורכב משישה בתים וחצי (שכולם מתחילים באותה תבנית מחורזת – "קוֹרְאִים לִי חֲבַצֶּלֶת וַאֲנִי XXXלֶת") מצליח לנוע מעבר לחריזה המשועשעת למקומות מעניינים יותר. העיסוק בשם הפרטי, הנדיר, מביא איתו מערך דימויים שהדוברת נאלצת להתמודד איתם, לחיות בתוכם ולעתים לחתור החוצה מהם. כך חוזרים בשיר דימויים של עדינות, של "פרחים צייתניות", של "עור שקוף", כמו למשל בסוף הבית הרביעי:


מָה הָעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁל מִי הַגוּף הַזֶּה, מִסְתַּגֶּלֶת לְצוּרוֹתֵיהֶם הַמִּתְחַלְפוֹת, מִסְתַּכֶּלֶת בְּצִבְעֵי הַמַּיִם שֶׁלָּהֶם, כָּל נְגִיעָה מְצַיֶּרֶת אֲדָווֹת, שׁוֹקֶלֶת אִם לִטְבֹּל בְּתוֹכָם וּמָה יוֹתִירוּ עַל הָעוֹר הַשָּׁקוּף


בשיר הפתיחה שמתפקד כמעין "קריאת כיוון" לספר כולו, השם "חבצלת" מעורר ציפייה לעדינות ושבריריות, שלא תמיד תואמות את הרצון הפנימי לפרוץ ולחולל סערה. השם הפרטי ועולם הקונוטציות שהוא מביא עמו מהווה מעין כלא בתוכו הדוברת נמצאת, כלא המגביל את מידותיה. למעשה, השיר ממחיש את התשתית הבסיסית של הקובץ כולו: נקודת מוצא של תבנית נוקשה, מגבילה וכולאת – ובהמשך אליה בחינה של מיקומה של הדוברת בתוך התבנית המגבילה, וניסוח האפשרויות וחוסר האפשרויות לפרוץ החוצה ממנה. זהו ההגיון העומד מאחורי המבנה הצורני של רבים מהשירים, שמתחילים בתבנית קבועה וסכמטית של חזרתיות ו/או חריזה מוקפדת המשרטטת מציאות מגבילה ולעתים בנאלית, ולקראת סופם התבנית נפרצת ואיתה התוכן גולש למקומות אינטימיים ואידיוסינקרטיים יותר.

הניגוד בין יסוד נוקשה ומגביל לבין יסוד נוזלי ופורץ גבולות חוזר בקובץ ביחס לנושאים שונים, כמו למשל הגבריות והנשיות; הגבריות היא אטומה וקשה, תופסת מקום במרחב, ומולה ניצבת הנשיות הנזילה חסרת היציבות. השיר "נקבה" מתחיל במילים, "בָּרוּך שֶׁעָשַׂנִי אִשָּׁה / נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים / לִפְתֹּחַ וְלִסְגֹּר / שֶׁאִם יִפָּתְחוּ אֶעֱמֹד / וְאִם יִסָּגְרוּ אֵשֵׁב", ומסתיים במילים המשרטטות תמונה בינארית: "בָּרוּך שֶׁלֹּא עָשַֹנִי גֶּבֶר / סָתוּם, חָסוּם, אָטוּם / שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל". תבנית היסוד הניגודית הבסיסית חוזרת ביחס למטאפורה מרכזית נוספת בקובץ: הים. הים שהוא נוזלי, פראי, סוער ומתפרץ, ניצב בניגוד לעיר האטומה והקבועה, הבנויה בטון, ש"נִשְׁמָתָהּ יוֹצֵאת אֵלָיו/ וְרוּחוֹ נוֹשֶׁבֶת בָּהּ". הים ממלא תפקיד דומיננטי בקובץ, כבר בכותרת ובכריכה ולאורך רבים מהשירים. הים קשור בתחושת שחרור אינסופית והצלחה לשבור את מגבלות הגוף או התבנית השירית, אבל גם קשור בצלילה אפלה למעמקים, בשבר, ובמחיר כואב שיש לשלם:


וּמִי שֶׁיּוֹצֵא מֵהַבַּיִת מְיַלֵּל כְּמוֹ זְאֵב וּמִי שֶׁיּוֹרֵד לַחוֹף נִשְׁבָּר עַל הַסְּלָעִים צְדָפִים נִגְרָסִים תַּחַת רַגְלָיו וּמִי שֶׁנַּעֲנֶה לְקוֹל קְרִיאָה רָפָה יִמְצָא עַצְמוֹ בַּבֹּקֶר יָחֵף, עִם אַצּוֹת בַּשֵֹּעָר וּשְׂפָתַיִם סְדוּקוֹת מֶלַח


כאן הפרט מתמסר לים: לחופש המוחלט והמשחרר שהוא גם פוצע. הטור האחרון אכן מתאים לשמש ככותרת לספר כולו – בעודו לוכד אלמנטים שממלאים תפקיד חשוב בקובץ, של החושניות, המיניות והגופניות של השפתיים (בשיר אחר מוזכר מגע של "שְׂפָתַיִם שֶׁל מַעְלָה בִּשְׂפָתַיִם שֶׁל מַטָּה"), וכן לוכד את הֵדיו של המאבק לשחרור מהכלא שמגולמים בסדקי המלח.

תבנית היסוד של יצירת כלא ופריצתו עומדת גם מאחורי השירים המציעים רפלקסיה על השקיעה לתוך החיים הבורגניים הבוגרים, כפי שהדוברת מעידה על עצמה: "כִּי אֲנִי אַחַת שֶׁנִּשְׁאֶרֶת בַּבַּיִת, / יְשֵנָה בַּלַּיְלָה וְקָמָה בַּבּוֹקֶר, עוֹבֶדֶת / וּמִסְתַּכֶּלֶת בַּשָּׁעוֹן. / אֲנִי כְּבָר לֹא אַחַת שׁצּוֹעֶקֶת / לְבַד בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה /לְבַד לִפְנוֹת בֹּקֶר / לְאִמָּא / לֶאֱלֹהִים". עוד שיר שמייצר מבט אמביוולנטי, מורכב ומפוכח על הבורגנות, והפעם דרך נושא האמהות, הוא "הילד הבא", שמחזיק טורים חודרים כמו למשל: "אֶת הַיֶּלֶד הַבָּא תֹּאהֲבִי / רַק קְצָת פָּחוֹת מֵהַקוֹדֵם. / אַהֲבָתֵךְ הִיא עוּגָה, מְתוּקָה וְתוֹפַחַת / נִּשְׁכַּחַת בַּתַּנוּר, מִתְפַּחֶמֶת." שירים אלו נוגעים באומץ בכאב שבשגרה, בתחושת ההחמצה ובטעם הטפל והמאכזב של חיי היום יום, באופן שגם הוא מהווה פריצה פנימית וסמויה של כלא הקיום.

הטון המשחקי, המשועשע והחינני, שתופס מיד את האוזן והלב בפתיחת הקובץ, נמשך מעבר למידה שמשרתת את השירים עצמם. משחקי המילים וכפלי המשמעות מופיעים שוב ושוב, ולא תמיד לטובת השירים. דוגמאות אחדות: "אֲבוֹתַי וְאִמּוֹתַי מְדַבְּרִים בְּשְׂפַת קֹדֶש/ וַאֲנִי בִּשְׂפַת הַחֹל / אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם", בשיר "שפת אמי": "לְשׁוֹנִי הַיְּחִידָה/ עוֹבֶרֶת עַל הָאֹדֶם שֶׁל שִׁשִּׁי בָּעֶרֶב", או השורות "אֲנַחְנוּ נָעִים // בֵּין תְּשׁוּקַת הַמָּוֶת שֶׁלִּי / לִתְשׁוּקַת הַמָּוֶת שֶׂלְּךָ /// נָעִים מְאוֹד". גם אם כל חיבור כזה כשלעצמו הוא בעל משמעות, ההצטרפות של כולם יחד מחלישה את האפקט ומעוררת רושם מנייריסטי. כמו כן, ישנם שירים שכמו אינם מוכנים להתחייב ולהתמסר לגמרי למהלך השירי, והם נאחזים בשכלתנות מפורשת-מדי, שמשאירה תחושה בלתי מספקת. כך למשל בשיר "השכלה" שבו הטורים הפותחים של הבתים הם וריאציות על הטור הפותח את הבית הראשון: "בַּיּוֹם שֶׁלָּמַדְתִּי לִכְתֹב לָמַדְתָּ לְאוֹנֵן", "בַּיּוֹם שֶׁלָּמַדְתָּ לְאוֹנֵן לָּמַדְתִּי לָלֶכֶת", "בַּיּוֹם שֶׁלָּמַדְתָּ לדבר לָּמַדְתִּי לְאוֹנֵן". כאן הנושא של יחסים, מיניות, וצמיחה והתפתחות בתוך זוגיות, מוכנס לסד מלאכותי מדי. הכתיבה המשחקית המוגזמת נוכחת גם בשיר שנקרא "זה לא השיר" שכולו חיפוש אחר שיר שהיה והלך. אלו השירים שמזכירים שמדובר בספר ביכורים, שמייצרים תחושה של שירת בוסר אנקדוטלית, ועומדים בניגוד לשירים הכנים.

למרות הפגמים והנטייה למנייריזם, מדובר בספר מסקרן המחזיק בתוכו שירים כובשים וחודרים, המשרטטים תנועה מתמדת של יצירת כלא ושבירתו. שפתיים סדוקות מלח הוא ספר ביכורים שהכשרון הטבעי ניכר בו, והוא מגוון ומעמיק.

ד"ר נירית קוּרמן היא חוקרת ספרות עברית. לימדה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ובמכללת ספיר, וכיום חוקרת אורחת באוניברסיטת אורגון סטייט.

213 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול