top of page

"מהתחלה" ועד "לכל קמט יש סיפור"

מהתחלה, דויד גרוסמן, עורך: מנחם פרי, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד, 105 עמודים, 2024.


ההכרח להיחלץ מאירוע טראומטי בעבר, תוך כדי התבדלות מהסביבה הקרובה על שפתה השתלטנית והעריצה ומניעיה המניפולטיביים והמעומעמים, מחייב את גיבורי יצירתו של גרוסמן באשר הם להיות בתנועה מתמדת


אסתי אדיבי-שושן


מהתחלה, ספרו של דויד גרוסמן שיצא לאור זה עתה, מזמין את קהל קוראיו לחזור ולקרוא מחדש, ולאחור, את שני סיפוריו הראשונים "חמורים" ו"רץ", שפורסמו לפני כארבעים שנה בקובץ רץ (1983). שני סיפורים אלו נכתבו לפני יותר משנות דור בידי יוצר צעיר שהיו אלה צעדיו הראשונים בספרות העברית.  בלי שידע, שתוך כמה שנים יעמוד במרכזה כמגדלור. שני סיפורים אלה נקראים עתה לא רק כפי שהופיעו בראשוניותם, אלא גם כמראָה שניתן להביט דרכה אחורה, ולראות ניצנים של נושאים שונים שיופיעו בשנים הבאות בכתיבתו המסועפת של הסופר.

ספר הילדים לכל קמט יש סיפור (2022) הוא ספרו האחרון, עד כה, של דויד גרוסמן, והחלפת הנשוא בנושא – לכל סיפור יש קמט – מאפשרת קריאה משתי נקודות זמן והיכרות מחודשת עם כלל יצירתו. קריאה מחודשת בסיפורים "חמורים" ו"רץ" מאפשרת פתיחה ופרישה של "קמטיהם"־קפליהם, תוך כדי גילוי גרעיני עלילות ותפיסות עולם המופיעים בהם ושחזרו ופותחו במהלך עשרות שנות כתיבתו למבוגרים ולילדים. בשני סיפורים ראשונים אלו מתואר איש צעיר הנמלט מאירוע טראומטי בעברו, בעודו יוצר לעצמו דפוס התנהגות טקסי שהוא כפוי לחזור עליו שוב ושוב. דפוס התנהגות זה נתפס בעיניו כמרחיק ומציל מאותה טראומת עבר, ובה בעת, במהלך החזרה הכפייתית עליו הוא מבין, והקורא איתו, שדפוס התנהגות כפייתי זה משעבד וכולא אף הוא ושעליו להיחלץ גם ממנו.  

בסיפור "חמורים" החוויה הטראומטית של גיבור הסיפור, רוג'ר פיטרס, אמריקאי בן 36, היא גיוסו הכפוי לצבא כחייל במלחמת וייטנאם: "השנה ביערות, [...] מלכודות האדם ומחרוזות העצמות הלבנות [...] כל הדברים המחליאים הללו [...] הכפר הווייטנאמי המחורבן, [...] בית המשוגעים הקטלני ההוא" (עמ' 31‑32). במהלך שהותו בבית חולים בווייטנאם, בעקבות פציעה בכף רגלו מירייה שנפלטה מנשקו שלו, הוא נמלט לאוסטריה ובעזרת נעמי, אישה מקומית צעירה, הוא מנסה לארגן לעצמו חיי שגרה אלטרנטיביים. אלא שחייו נתקלים במהמורות רבות והוא נכפה לחיי "בינתיים" של הגירה, פליטות ובדידות. כמענה לחיי תלישות אלו הוא מתמכר לשני טקסים קבועים: הראשון, ב־13 בכל חודש נפגשים ה"בחורים", כ־15 גברים בגילאים שונים שערקו ממלחמת וייטנאם ונמלטו לאוסטריה, ונפגשים בבר אמריקאי ליד הדנובה: "שרים שירים אמריקאים, מדברים על הנשיא שלנו, ועל קבוצות הבייסבול שלנו [...] ושותים, ושותים" (עמ' 38). הטקס השני, כל חצי שנה רוג'ר נוסע לגאסטהוף של מרטין, מנהל תחנת דלק מקומית, ומשתכר עד כלות: "שורף את לשוני ואת בטני ואת הכאבים הארורים ברגל הפצועה ואת דבריה של נעמי [...] ואת הבחורים שלי [...] ואת אמריקה שלנו הטובה המשפחתית" (עמ' 45-44). טקס השתכרות מוחלט זה מסתיים כאשר מרטין, בעל המקום, מרים אותו מן הרצפה, משליכו לאמבט מים פושרים ומביא לו כוס חלב כלתינוק. התנהגות רחומה זו של מרטין מזכירה לרוג'ר את משחק השק־קמח ששיחק עם אביו בילדותו: "כמו שאבא שלי היה לוקח אותי על גבו [...] ועובר לפני כל התמונות התלויות בבית ושואל את הדמויות שבהן: 'הי, איש, רוצה לקנות שק-קמח?'" (עמ' 46) גרעין עלילתי זה, המופיע בסיפור המוקדם, יפותח, עשרות שנים מאוחר יותר, לספר הילדים מי רוצה שק קמח? (2011). זהו תהליך חוזר ביצירתו של גרוסמן: אפיזודה ביוגרפית שולית המשתלבת כפרט אגבי ביצירה מוקדמת למבוגרים, הופכת, עשרות שנים מאוחר יותר, למרכז עלילתי של ספר ילדים.

התבוננות ברצף כתיבתו של גרוסמן מהסיפור המוקדם "חמורים" ועד לרומן האחרון למבוגרים עד כה, אתי החיים משחק הרבה (2022) מעידה על דמיון עקרוני בין שתי יצירות אלו, וזאת בשינוי מובהק מכלל יצירתו. בשתי יצירות למבוגרים אלו, ראשונה ואחרונה עד כה, ממוקמת העלילה בארץ זרה ועוסקת במלחמה זרה. זאת בניגוד גמור לישראליות המובהקת של כלל יצירתו הממוקמת במדינת ישראל ועוסקת במלחמותיה. בה בעת, העמדה ההומאנית המתנגדת למלחמה באשר היא, והרואה בכל הלוקחים בה חלק את קורבנותיה, משותפת לכלל יצירתו.

בסיפור "רץ" החוויה הטראומטית היא אקט מיני מכני ובוסרי שגיבור הסיפור, נער כבן 15, נקלע אליו. במסיבה בבית הספר הוא פוגש ברוחמה, המבוגרת ממנו בשנתיים, "ומעוררת רחמים או תיעוב בטיפשותה" (עמ' 84). הנערה מתמרנת את הנער הצעיר להביאהּ לחדרו שבביתו ושם: "צחקקה את צחוקה הלח, ורקדה מעט סביב עצמה ואמרה, עם איזה ילדון מתוק אני הולכת לשכב" (שם). האירוע כולו מסתיים בהסתלקותה הנעלבת ובתחושת תבוסה והתבצרות מוחלטת וממאנת של הצעיר מפני הוריו ובני גילו. ההיחלצות מחוויה טראומטית זו נעשית על ידי אתגור קיצוני של הגוף לריצות ארוכות ומכניות, כפי שהדבר ניכר בכינוייו בפי חבריו וכתבי הספורט: "רגליים" ו"אוטומט של ריצה".

ההכרח להיחלץ מאירוע טראומטי בעבר, תוך כדי התבדלות מהסביבה הקרובה על שפתה השתלטנית והעריצה ומניעיה המניפולטיביים והמעומעמים, כמו הוריה של נעמי בסיפור "חמורים" והאם והפסיכולוג בסיפור "רץ", מחייב את גיבורי יצירתו של גרוסמן באשר הם להיות בתנועה מתמדת, בדרך כלל לבדם, ולעיתים עם דמות קרובה נוספת. הסיפור "חמורים" מתחיל בתחנת דלק אחת ומסתיים באחרת, כמטונימיה לתנועה מתמדת שהדמות המרכזית נמצאת בה. כך גם בסיפור "רץ", המתאר בתוכן ובריתמוס שלו את ריצתו הממושכת של גיבור הסיפור בכביש האספלט בכניסה לירושלים. בשני הסיפורים היותה של הדמות המרכזית בתנועה מתמדת, במרחב גיאוגרפי, מאפשר לתודעתה להיפתח, להתפרס ולנבוע, ודרכה משוחזר עברה של הדמות על מוקדיו הכואבים והטראומטיים.

פתיחת קמט־קפל זה בסיפורים מוקדמים אלה מעידה, בקריאה החדשה ולאחור, על מרכזיות התנועה וההליכה הממושכת במרחב בספרים של גרוסמן ובמיוחד אלו שנכתבו־ייכתבו לאחר מות הבן אורי גרוסמן: אשה בורחת מבשורה (2008), נופל מחוץ לזמן (2011) וחיבוק (2011). בראשון, הליכתה של אורה, אימו של עופר, החייל שהחזיר עצמו, לאחר שחרורו, לשדה הקרב, היא לאורכו של שביל ישראל, מרחב ישראלי מובהק ומוגדר, הליכה אנכית, ממושכת, המאפשרת לה לשחזר ולספר את סיפור חיי המשפחה באוזני אברהם הצועד, בעל כורחו, לצדה. בספרים האחרים, בהיעדר מאפיינים ייחודיים של המקום, נהפך המרחב לשום מקום ולכל מקום. כך בנופל מחוץ לזמן הכרח הליכתו של "האיש ההולך" ניכר בכינויו. הליכתו המעגלית סביב לכפר מגוריו, חמש שנים לאחר מות בנו, כפויה עליו מתוכו, ומצטרפים אליה כל תושבי המקום, הורים שכולים, הכפויים גם הם להליכה זו. הכרחיות התנועה במרחב גיאוגרפי נטול מאפיינים ייחודיים ניכרת גם בשני ספרי הילדים שנכתבו בשנים אלה ואוירו בידי מיכל רובנר: נסיכת השמש (2015) וחיבוק (2011), שמשפט הפתיחה שלו הוא: "'אתה מתוק', אמרה אמא של בן, כשהלכו לטייל בשדה, לפנות ערב". 

הימצאות בכרונוטופ לימינלי, בין הזמנים ובין המקומות, ללא בית וללא תחושת שייכות, נינוחות והכלה, אופיינית לשני גיבורי הסיפורים: "חמורים" ו"רץ". כך, רוג'ר מתגורר בדירה בשכונה אוסטרית מקרית, שגם היא אינה ממלאה את תפקידה, והוריה של נעמי פולשים אליה כדי להשיב את נעמי לביתם. וכך גם הבסיס הצבאי שגיבור הסיפור "רץ" משרת בו שאינו משמש כבית. באשה בורחת מבשורה ובנופל מחוץ לזמן נקודת המוצא של עלילת ההווה של היצירה היא ביציאה ההכרחית מהבית, ועד סופן של שתי היצירות לא מוזכרת השיבה אליו. כך, בנופל מחוץ לזמן, המשפט הראשון שאומר האיש ההולך לאשתו במטבח ביתם הוא: "אני צריך ללכת [...] אליו [...] אליו, לשם". על מות הבן אורי גרוסמן במלחמת לבנון השנייה, נודע לגרוסמן במהלך כתיבתו את ספרו רב־החשיבות אשה בורחת מבשורה (2006). בספר זה ובספר הילדים יונתן בלש ממש, חודר האלביתי לתוך בית המשפחה, וביטוי לכך הוא שבכל ספרי הילדים שנכתבו אחריהם ההתרחשות היא מחוץ לבית המשפחה. כך למשל: בבה תותי (2017), ואין פה רגע בלי חתול (2022) מתרחשים בגן הילדים, כמו המחזה המוקדם גן ריקי (1988).

עריקתו של רוג'ר מהשתתפות במלחמה בסיפור המוקדם "חמורים", פותחת קמט־קפל לעיסוק בעמדה של נכונות־סירוב להשתתף במלחמה ובצלקות האנוּשות שהיא מותירה בגופם ובנפשם של המשתתפים בה ושל בני משפחותיהם. כך שיבתו מרצון של עופר מאשה בורחת מבשורה לשדה הקרב לאחר שחרורו מהשירות הצבאי. ובניגוד גמור לכך, רגשותיה המתקוממים והממאנים של אורה לפעולה זו של בנה: בעודה מלווה אותו, במכוניתה שנוהג בה נהג ערבי, לנקודת המפגש של החיילים, היא נוזפת בעצמה: "ומה אַת, היא תוקעת לעצמה, תראי אותך, כמה יפֶה ומסודר את לוקחת פה את בנך, את כמעט-יחידך, את אשר אהבת נורא, וישמעאל מסיע אתכם בספֵּישְׁל".

גילו הצעיר של גיבור הסיפור "רץ", 15, שריצתו הכפויה החלה בו, מעידה על משיכתו של גרוסמן, במהלך כל יצירתו, לתיאור קצות גיל ההתבגרות של הצעיר הישראלי, כפי שהדבר ניכר בריבוי דמויותיו בגיל זה: מומיק מעיין ערך אהבה (1986) בן תשע, צעיר הגיבורים בספרי המבוגרים, ובני העשרה אהרון קליינפלד מספר הדקדוק הפנימי (1991), נונו מיש ילדים זיגזג (1994), ואוסף, תמר, שי וחבריהם בני גילם ממישהו לרוץ אתו (2000). גם דובלה גליקשטיין, הסטנדאפיסט מסוס אחד נכנס לבר, מספר באריכות על זיכרונותיו ממחנה הגדנ"ע בבאר אורה, מקור כאבו, כשהיו הוא, אבישי ושאר חבריהם לכיתה צעירים בגיל העשרה.

כותרת הסיפור "חמורים" מעידה על חשיבותה של קבוצת חמורים הנמצאת דרך קבע ב"חמוריה" בתחנת הדלק של מרטין, כעולם אוטופי אידילי שרוג'ר העריק נכסף אליו. כך, כבר בתחילת הסיפור הוא משתמש בשילינגים האחרונים שבידו כדי לקנות 12 כיכרות לחם עבורם. החמורים מייצרים ביניהם קשרי פריון, הולדה והורות שנעדרים לגמרי מעולמם הערירי של הדמויות בסיפור, ורוג'ר משתוקק בכל מאודו להיות חלק פעיל ומזין מעולם זה של החמורים: "אני זוכר שהבטתי באתון ובעַיר הקטן שרבץ לצידה רטוב מלקיקות לשונה המחוספסת. לעסתי במסירות את הלחם הלבן [...] ירקתי את הבצק הרטוב לכף ידי וניסיתי לדחוף את העיסה לפיו של העַיר" (עמ' 35). בעלי חיים, כמלווים נאמנים ובלתי תובעניים, חוזרים ומופיעים ברבות מיצירות גרוסמן. כך הכלבה דינקה ממישהו לרוץ איתו, כך גם הכלבה פלא המתלווה לטיול הערב של האם בספר חיבוק,  וכך גם ביבה, כלבת המשפחה ביונתן בלש ממש, המובילה את יונתן לצפות במשפחת הארנבונים הפורייה והמשתובבת.

בספרו האחרון של גרוסמן לכל קמט יש סיפור, המתרחש בבית קפה, מחוץ לבית המשפחה, משיב הסב לשאלת יותם נכדו: "ממה נהיו לי הקמטים? [...] כמה מהקמטים נהיו לי כי אני כבר מבוגר, [...] ואחרים נהיו בגלל כל מיני דברים שקרו לי בחיים, דברים שמחים ודברים עצובים". באנלוגיה לדברים אלו ניתן לומר כי עתה, ארבעים שנה מאז החל גרוסמן לכתוב את המציאות הישראלית, ניתן לראות שסיפוריו הראשונים שכונסו בספר מהתחלה, ויותר מכך, עשרות הספרים שבאו אחריו למבוגרים ולילדים, גדושים בקמטים־קפלים רבים, דחוסים ומשמעותיים, ופתיחתם משקפת לנו את הכאן ועכשיו הישראלי שחיינו מתנהלים בתוכו. כל זאת הודות להיותו של גרוסמן, במשך עשרות שנים, חלק מהישראליות שנוצרת כאן. מתבונן קשוב, ויותר מכך דובר וכותב רהוט ונאמן – מגדלור – של כל מיני דברים – שקורים לנו אזרחי מדינת ישראל כאן ועכשיו – דברים שמחים ודברים עצובים.


 

אסתי אדיבי-שושן, קוראת, מלמדת, חוקרת וכותבת על ספרות עברית.


87 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page