מחשבות קצרות על "הלב"


רק רגע גוף, ענת לוין, הקיבוץ המאוחד, עורך: ארז שוויצר, 75 עמודים, 2021.


התנועה הכפייתית הזו שבין כן ללא, בין המילוי לריקון, בין הפלוס למינוס, הופכת את השיר כולו לאיבר חשמלי הנטען במהירות.


אורית גידלי


מפתה לקרוא את הספר החדש של ענת לוין, רק רגע גוף, מתוך התבוננות במבנהו: ראשית הספר בשירים על אהבה מוקדמת, וסופו בשירים על לידה של ילדה. כרונולוגיה מתומררת שכמעט אי־אפשר שלא לראות בה מפה הכרחית לקורא, תזרים דטרמניסטי לקריאה.

ועוד אפשרות מכלולית מציגה את עצמה בפני הקורא – הרי סופו של הספר, בכתיבה של אם אל הבת התינוקת, מהדהד את סופו של הספר הקודם של לוין, המסתיים בכתיבה של בת אל האם, בשיר "התינוקת". אם כן, גם הקריאה הרוחבית של שני הספרים יחד מהבהבת כדרך להבין את הפרויקט הלויני. פרויקט שבליבו זיקה.

אבל בעיניי היופי הגדול נחשף כשבוחרים שיר אחד, מנתקים אותו מכישוף המהלך הכולל ומבקשים ממנו לספר את כל הסיפור. מהי הפעולה של הספר? מה המשוררת נמשכת מדעת או שלא מדעת לעשות, ומדוע?

אתבונן בשיר "הלב" ואשתמש בלב כעיניים, כדי לראות דבר שבכוחו לפענח את השלם.

הלב

אֲנִי יְכוֹלָה לְחַכּוֹת עַד שֶׁיַּעֲבֹר הַזְּמַן, עַד שֶׁאֶהְיֶה תְּלוּיָה עַל

כּוֹכָב. אֲנִי יְכוֹלָה לָשֶׁבֶת שָׁעוֹת בַּחֶדֶר, לְבוּשָׁה בְּשִׂמְלַת הַיַּלְדוּת

הַחוּמָה, הַגַּסָּה, הַצְּמוּדָה, הַקְּצָרָה בַּשַּׁרְווּלִים, הַקְּרוּעָה בְּבָתֵּי

הַשֶּׁחִי, הָאַכְזָרִית בַּמָּתְנַיִם, חוֹנֶקֶת עַד צַוָּאר. אֲנִי יְכוֹלָה לְמַלֵּא

אֶת סִפְלֵי הַחַרְסִינָה מַיִם רוֹתְחִים עַד גְּדוֹתֵיהֶם, לְהַחְזִיר אֶת

הַמַּיִם לַקּוּמְקוּם, לְיַשֵּׁר אֶת הַמַּפָּה, לֶאֱסֹף בְּכַף הַיָּד פֵּרוּרִים

בִּלְתִּי נִרְאִים, לִזְקֹף אֶת הָרֹאשׁ, לִמְזֹג, לְהַחְזִיר. הָעוּגִיּוֹת

מְגַחֲכוֹת עַל הַשֻּׁלְחָן. שֶׁיֵּחָנְקוּ. עוֹד מְעַט. מַכָּה קְטַנָּה עַל גַּב

הַדֶּלֶת תְּבַשֵּׂר אוֹתְךָ. עוֹד מְעַט. אֲנִי יְכוֹלָה. בַּגּוּף אֲנִי מְחַכָּה.

וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא תָּבוֹא, עוֹד מְעַט תָּבוֹא. כְּבָר עַכְשָׁו הַלֵּב שֶׁלִּי

פָּצוּעַ לִקְרָאתְךָ. כְּבָר עַכְשָׁו אֲנִי שְׂמֵחָה. (עמ' 25)


כמה מפתיע החרוז שבין המילה "מכה" בשורה השמינית של השיר, לבין המילה "מחכה" בשורה התשיעית. לכאורה – הרמוניה צלילית, שמחליקה את התנועה של הקורא לאורך השיר. אבל מצד התוכן – אלו מילים הסומרות זו כנגד זו. האישה שבשיר מחכה למכה. איך זה ייתכן?

המנגנון הקטן הזה של צמדים מילוליים הופכיים רגשית, של תנועות נפש הפוכות המתחלפות במהירות – התרחבות והתכווצות – בונה, מסתבר, את כל השיר. הפעולה שגיבורת השיר חוזרת עליה מול עינינו היא של מילוי כוסות חרסינה עד גדותיהן במים, והחזרת המים לקומקום. ושוב: למזוג, להחזיר. תנועות עקרות לכאורה, אבל טקסיות, אוחזות ביניהן פוטנציה. שואבות ומשחררות. ובשיא של השיר גם המשמעות מקיימת את אותם יחסים של תנועה ותנועה הופכית: ואף על פי שלא תבוא– עוד מעט תבוא. פציעה ושמחה.

התנועה הכפייתית הזו שבין כן ללא, בין המילוי לריקון, בין הפלוס למינוס, הופכת את השיר כולו לאיבר חשמלי הנטען במהירות. שוב ושוב עוברות צמרמורות את גבה של הקוראת. המשפט מתחיל והקוראת אותו מתמידה לתומה עם כיוון התנועה של המילים – אלא שאז היא מופתעת לגלות את היפוך הכיוון הפתאומי. המתח וההפתעה מן הקפיצה הלא צפויה נפרקים בגופה כחשמל, שוב ושוב. אפשר אפילו לומר שזה הסוד של הכתיבה הלוינית כולה – נדמה שהיא ניוטונית, כלומר, מוחשית, נתונה לחיזוי, מתמידה בתנועתה במסלול הריאליה, אבל מתגלה שהיא קוואנטית.

והנה, העין חוזרת אל הכותרת ובבת אחת מתחוור – השיר כולו הפך בפועל ללב: מתרחב ומתכווץ, פועם בפולסים. הכותרת, שבהקשר אחר הייתה יכולה להיחשד בסנטימנטליות, מתגלה כערמומית – היא נטענת בחוויה של הקוראת את השיר תוך כדי קריאתו.

ולשם מה נחוץ למשוררת כל המנגנון החשמלי החזק הזה? מדוע היא במתכוון משהה את השיר שלה בתוך כמיהה שנגזר עליה להיכזב? מדוע היא מדממת, כמעט בכוח, בתוך עבר רחוק? קודם כול לשם העונג שבכוח השירי הנוצר, כוח החזק מספיק כדי לגרוף אל תוך השיר הומור: העוגיות הנחנקות במקום האוכל אותן; אלוזיות ספרותיות, כמו "בגוף אני מחכה", הפזורות לאורך הספר כולו וחושפות משוררת יודעת קרוא; מוזיקה הולכת ונצברת, משתנה במקצבה, שגורפת אליה גם התחלות של משפטים חסרי סוף: "עוד מעט", "אני יכולה – ".

אבל לשם מה כל זה? אולי כי השיר, המטלטל בין מתיקות האהוב המדומיין לבין גירוד השמלה האכזרית, בין הזדקפות הראש לבין הכניעה, בין הזמן לבין הכוכב, הוא הקוֹרֶלָט למלחמה הגדולה המתנהלת לאורך הספר – בין יום־יום לבין יותר ממנו, בין גוף לבין רוח.

במיטבם השירים בספר מצליחים לשכנע במלחמה הזו, לצמרר. במרעם הם נופלים מאחד מן הקצוות, דלילים או מפורשים מדי. אבל זה אינו העיקר. העיקר הוא שיש פה משוררת גדולה שמחפשת ומוצאת את שדה החשמל שלה. אולי בספר הבא היא תמצא אותו גם בתחום המוזיקה – בתוך רוחב שירי שברור שהיא מסוגלת להחזיק. בתוך השירים המגולפים, היפהפיים, נרמז כבר האֶפִּי – אולי בעתיד לוין תממש במילותיה גם אותו.

 

אורית גידלי, משוררת, סופרת ילדים ומנהלת שותפה של בית הספר לכתיבה 'סדנאות הבית'.

60 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול