כפל ראייה, יהודה שנהב-שהרבני, פרדס, עורך: אסף שור, 334 עמודים, 2022.
יהודה שנהב-שהרבני משליך את הקוראים אל תרביך של בשר-ודם ודמיון. התוצאה היא קריאה סוחפת שחושפת את היסודות התרבותיים והפוליטיים של המערב במאה העשרים, שרובנו לא ידענו כלל כי בחלקם הגדול הם הונדסו בצורה מחוכמת על ידי מרגלי-ספרות. כפל ראייה מכריח אותנו להסתכל מחדש על התרבות כפי שהכרנו אותה.
אלעד נבו
הספרות אף פעם לא נוצרת בחלל ריק; היא תמיד קשורה לאקלים החברתי שבו היא מתקיימת ולתהפוכות הפוליטיות שרוקמות את מרקם החיים סביבה. יצירות קנוניות הן אלה שמצליחות לתמלל את שפת השעה, להציג מבט מיוחד על האטמוספירה החברתית, אך בכל זאת לעמוד כישות עצמאית. גם אומנות טהורה, אומנות לשם אומנות, נושמת את חמצן הסביבה בזימים נסתרים. ספרות שמקדימה את זמנה, בהקשר הזה, היא ספרות שקולעת יותר לצו השעה של הדורות שיבואו אחריה, מאשר לזמן הספציפי שבו היא נכתבה.
ניתן לתפוס את הספרות כמערכת עיכול תרבותית – הכותב מגיב לתופעות המתרוצצות סביבו, בוחן אותן ומבקש לחשוף נקודות מבט חדשות. גם אם הדבר לא מתבטא בנושא הכתיבה, אלא בפן הצורני – צורה חדשה של ספרות היא תמיד התקוממות כנגד מה שמתרחש במרחביה; אופציה חדשה של התבוננות על העולם.
ספר הפרוזה הראשון של הסוציולוג והמתרגם הוותיק יהודה שנהב-שהרבני מצליח למוטט כמה מהתפיסות הרומנטיות האלו. שנהב-שהרבני מגולל את קורותיה של פרשה מופלאה שנותרה עלומה עד כה עבור הקורא העברי – "המחלקה לספרות בסי-איי-איי" שביקשה לשנות את מהלך ההיסטוריה העולמית באמצעות השדה הספרותי. כתבי עת, סופרים וספרים שימשו ככלי משחק בידי הסוכנים החשאיים, שראו בספרות את הכלי החשוב ביותר להשפעה על האזרח הפשוט, על הגנרלים הגדולים ועל מנהיגי העולם. זהו סיפור שכמה מגיבוריו הם מהדמויות המוכרות ביותר בפועלם התרבותי במאה העשרים, לצד סוכני חרש שמתייחסים למרחב הספרותי כאל זירת מלחמה. מיליונים של דולרים הועברו מאמריקה אל מרכזי הזירה האירופית בכדי להקים כתבי עת, אופרות ואירועים ספרותיים – רובם מהידועים והחשובים באותה תקופה – והכול כדי להביס את המכונה הקומוניסטית של רוסיה, כחלק מהמלחמה הקרה הממושכת.
יהודה שנהב-שהרבני משליך את הקוראים אל תרביך של בשר-ודם ודמיון – אנשים ממשיים, מעשים שתועדו בספרי ההיסטוריה והזיכרון, ומרחב ביניים ששנהב-שהרבני משלים בעזרת דמיונו. התוצאה היא קריאה סוחפת שחושפת את היסודות התרבותיים והפוליטיים של המערב במאה העשרים, שרובנו לא ידענו כלל כי בחלקם הגדול הם הונדסו בצורה מחוכמת על ידי מרגלי-ספרות מתוחכמים. הכותב מצליח להפוך עבודת מחקר היסטורית שיכלה להיכתב כספר עיון לדרמה ספרותית עם דמויות משכנעות ועלילה סוחפת.
האיש שניהל את המערכה התרבותית היה מרק יוסלביץ', המכונה "המאסטרו", יהודי אסטוני שלפני המינוי עסק במעקב אחר אנשי תקשורת ובידור בגרמניה אחרי מלחמת העולם השנייה, בניסיון לזהות בקרבם שרידים נאציים. הוא ממונה על מה שמכונה תחילה "הקונגרס לחופש תרבותי", ומטרתו להפיץ תכנים של דמוקרטיה, ליברליזם, חירות הפרט, "כל מה שהוא לא קומוניזם." שיטת הפעולה מתוחכמת – להתנגד לקומוניזם בכלים של הקומוניזם, עם הרעיונות והאנשים שחשודים כקומוניסטיים. זוהי שיטת פעולה דיאלקטית – לפעול בשני כיוונים סותרים כדי להגיע למטרה הנחשקת. ראייה כפולה. מכאן מתפתח קרנבל של זהויות כפולות, אידיאולוגיות מנוגדות ויצירות ספרותיות שאמורות לשנות את העולם.
תוך כדי קריאה מתגבשת תחושה של מעין "אובדן התמימות", או יותר נכון – מתבהרת התמימות העמוקה ששרינו בה כחובבי תרבות. לתומנו דמיינו זירה ספרותית שוקקת חיים עצמאיים. אמנם הפוליטיקה והאמונה האידיאולוגית היו לחם חוקו של כל יוצר בתקופה הקריטית הזו בהיסטוריה, אך חשיפת רשת קורי העכביש שטווה הממסד האמריקאי פשוט מהממת. כך, סצנת כתבי העת הספרותיים באירופה התנהלה מכספיו וכחלק ממטרותיו של הסי-איי-איי. כתב העת "פרייבס" הוקם כתגובת נגד ל"לה טן מודרן" כדי להשמיץ את עורכו, ז'אן פול סארטר, בכיר האינטלקטואלים הקומוניסטים באותו הזמן. הם עשו זאת בדרכים מחוכמות, אמצעים של כפל ראייה – פרסמו בין היתר טקסטים של מרקס, סטלין ומאו, אך כאלה שלא החמיאו לכותביהם. כך טשטשו את מטרתם ואת האידיאולוגיה שמאחוריה, ויצרו בלבול בסצנה הספרותית. גם ה"פריז ריוויו" הוקם על ידי ארגון הביון האמריקאי והשתמש ב"אסטרטגיה של הכפלות" – סופרים שהושמצו ב"פרייבס" (שכאמור, הוקם על ידי אותם גורמים) שובחו ב"פריז ריוויו". מלחמות ספרותיות שעל כולן חולש הסי-איי-איי.
הארגון גם הבדיל בין תרבות גבוהה לתרבות עממית ופעל בשני המישורים. הם קידמו "לוחמה אידיאולוגית של ארגוני נשים, ארגוני שחורים, איגודי עובדים, עיתונאים, רופאים וכנסיות עממיות באסיה, באמריקה הלטינית ובאפריקה [...] 'קתולים למען קתולים', לדוגמה, יעסוק בתרבות עממית בעיקר בכנסיות באסיה ואפריקה. 'הקונגרס לחופש תרבותי', לעומת זאת, יעסוק בתרבות גבוהה באירופה (עמ' 79)." ובמישור אחר, הארגון תרם מלגת קיום "לכל סטודנט עם ציונים גבוהים במדעי הרוח שמוכן לעבור תחקיר ביטחוני (עמ' 82)," הפיק סרט קולנוע בעקבות חוות החיות האנטי-קומוניסטי של ג'ורג' אורוול, וארגן את הכנס האינטלקטואלי על "קץ האידיאולוגיה", שהכריז בעצם על קץ הקומוניזם. הספר מציע גם זווית חדשה על התפתחות האסכולה הפוסט-סטרוקטורליסטית ועל שיח הכוח שהוביל מישל פוקו, כששנהב-שהרבני שותל רמיזה כי גם את ההוגה הביקורתי הצרפתי המוביל ביקש הסי-איי-איי לנתב בדרכו.
זוהי מציאות בה מלוא כל הארץ ספרות, אם נשתמש בפרפראזה על אמירת נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרון ברק (שהיא בעצמה פרפראזה על פסוק מישעיהו). וגם במציאות האידיאולוגית הזו ניתן למצוא כפל ראייה: מחד, פחד מהנדסת התרבות בידי גורמים פוליטיים, אך מאידך, השתאות לנוכח החשיבות של הספרות ומעמדה באותה תקופה. איפה הימים בהם ספר יכול היה לשנות את פניה של יבשת. כיום, אילו ארגון הביון היה רוצה להשפיע על התרבות, היה משקיע כנראה בסרטוני טיקטוק או בסדרה נוצצת בנטפליקס. כפל ראייה הוא תמונת מראה לתקופתנו, וחובבי ספרים יתרפקו על ימיה הגדולים של הספרות.
ובכל זאת, אם מוסיפים לחשוב על כך, גם כיום הספרות לא מנותקת מהשפעות חיצוניות – ספרים רבים יוצאים בימינו הודות לתמיכות כספיות של מפעל הפיס, משרד התרבות או קרנות פילנתרופיות שונות. אפילו מכון המחקר שפרופ' שנהב-שהרבני פעיל בו שנים רבות, מכון ון-ליר, הוקם ונתמך על ידי מיליונר פילנתרופ. התרבות אף פעם לא מנותקת מרוח הזמן הפוליטית; פוליטיקה וכוח מגיעים ביחד עם כסף, והתרבות זקוקה לכסף כדי להתקיים. מעגל קסמים שכזה. על כך גם כותבת אשתו של המאסטרו, במכתב שהותירה לפני מותה אשר חותם את הספר: "מתי הייתה אמנות חופשית? לדה וינצ'י ומיכאלנג'לו לא היו פטרונים? (עמ' 304)."
כפל ראייה הוא ספר משנה תודעה; משנה תודעה היסטורית. הוא מכריח אותנו להסתכל מחדש על התרבות כפי שהכרנו אותה. זהו ספר מהנה וחשוב, כיוון שהוא טורף את הקלפים התרבותיים שאנו מחזיקים ומכריח אותנו לחשוב מחדש על תפקידה של התרבות בימינו ועל החלק שלנו בה. אפשר אולי להציע שדווקא בזמנים בהם הספרות נמצאת בתקופתה הרעה ביותר מבחינת מעמדה, רצוי ליצור את האומנות המקורית ביותר, זו שמנותקת מלחצים פוליטיים ובוחנת את המציאות בעין יצירתית וחופשית. או שאפשר להתרפק על תקופה שמוצפת במניעים פוליטיים ומקיימת פריחה יצירתית. כפל הראייה הזה מאפשר לנו להכיר בחיבור בין המניעים המטריאליסטיים לתחושות אידיאליסטיות, ולהבין כיצד נכון לתקן את היחסים ביניהם. ספרו של יהודה שנהב-שהרבני מהלך בתווך שבין פרוזה לבדיון, אמת ודמיון, ומגיש יצירה אינטלקטואלית מטלטלת, כזו שלא עוזבת את הקורא בתום הקריאה.
אלעד נבו הוא מבקר ספרים בישראל היום. עורך סְפׇר - כתב עת לספרות חורגת.