מראה מראה שעל הקיר

מי מחבקת את עצמה, רוני גרוס, עורך: אלי הירש, פרדס, 74 עמודים, 2021.


הבחירה לכתוב שירה בשפה דיבורית, הממעטת להשתמש באמצעים פיגורטיביים, מעמידה את המשוררת תחת מבחן כפול: עליה לשורר "שירה ללא שירה" ולהעמיד "סיפור ללא סיפור".ישנה אפשרות סבירה ששיריה יזהרו ויתחזקו עוד יותר, דווקא אם תגייס עבורם במינונים הנכונים את שפת השירה.


שרי שביט


ספר השירה הראשון של רוני גרוס, מי מחבקת את עצמה?, בנוי ממספר מחזורי שירה המהווים יחד סיפור פרוזאי אחד. את השירים מובילה דוברת ייחודית, שמנהלת דיאלוג חד-צדדי עם דמויות נשיות מעברה. מושא הדיאלוג הוא חברה טובה, או שמא מספר חברות טובות, שהיו קרובות לדוברת כאיברי גוף אורגניים, וכעת נפרדו ממנה לעד.

בשירת ביכורים שונה ומרתקת, רוני גרוס מתמודדת לעומק עם נושא החברות הנשית ומציעה לו פרשנות חדשה. כמו עיתונאית שנשלחה לתעד זירת מלחמה עקובה מדם, היא מאבחנת חומרי נפץ רגשיים המצויים בעולמה של האישה הרווקה. במזרונים על מיטות, בדירות שכורות, בין מסדרונות ומטבחונים, דרך הסקייפ או בטיולים במזרח. על פי גרוס החברות הנשית היא זירה סבוכה וסוערת, שחסדים קטנים או מחוות לא יפתרו את מורכבותה.

שם הספר, מי מחבקת את עצמה?, מסתיים בסימן שאלה שיכול להיקרא כניסיון לסמן את התחרות המתוארת בין החברוֹת, שאולי, במובן מסוים, מחזיקה את הקשר ביניהן. הדוברת עסוקה בחשבונאות רגשית מול הנשים האחרות: מי נתנה יותר למי, מי הושפעה יותר ממי, מי סבלה או הצליחה להתגבר על הסבל יותר מחברתה. מכאן שההשוואה היא לב לבו של הספר: "לא השתכרתי אף פעם/ אתן השתכרתן תמיד." או בהמשך: "ובשנה ההיא סבתא שלך מתה/ וסבא שלך מת/ ואני הלכתי לבית החולים/ כל יומיים/ והחתולה שלך מתה/ ואני הזרקתי לבטן שלי הורמונים/ ואת עבדת בעיתון/ וניסית לסיים תואר/ ואני ניסיתי לסיים תואר/ ושכבתי עם אחיה הקטן/ של חברה משותפת שלנו/ ואת ידעת אבל לא סיפרת לה/ ואני פוטרתי ונכנסתי לדיכאון." אותו מקטע שירי מסתיים בהתחשבנות מפורשת: "אפילו אז לא הצלחת לכעוס עלי כמו שצריך" (עמ' 5).

טון השירה הכן שבו משתמשת גרוס הוא הכוח השירי שלה. על ספקטרום שנע בין גילוי לב ל"יותר מדי מידע" – השירים נמנעים באופן מושכל מהתנחמדות, התחסדות, או נסיון ליצור קתרזיס. הצורה השירית מוותרת על מבנים או אמצעים פואטים. אצל רוני גרוס לא תמצאו חריזה, משקל, משחקי צליל, וגם לא דימויים או מטאפורות מורכבות. לשירים אין שמות, רק שערים שמקבצים אותם למעין פרקים קצרים. כן תמצאו בשיריה סיפור חיים של אישה צעירה בת זמננו, שככל שהיא גדלה היא מבינה שהקיום האנושי הוא סט מפואר של מכאובים. עוד תמצאו בספר הוויה בלתי שיפוטית, מפוקחת: כך ולא אחרת הם פני הדברים.

במקומות בודדים בספר הנשים מתאחדות ומדברות יחד מגרונה של הדוברת: "חשבנו: להקים קומונת נשים/ חשבנו: להשלים עם גורלנו/ חשבנו: להרים/ ידיים/ ולהכיר בסבלנו/ עד תום" (עמ' 44). אבל ככל שהופכים את הדפים, והשירים בקובץ מצטברים לכדי סיפור, נקודת המבט האינטימית, השואפת לחתור לעומק האמת הרגשית, מתבהרת ומתחזקת, עד לתיאור הטרגי של קץ החברות. מעשה ההיפרדות מגיע לשיאו במשפט: "ואז הפסקנו להתחבק/ כי מי מחבקת את עצמה" (עמ' 33).

תהליך הפרידה, המתבהר משיר לשיר, הוא בלתי פתיר במובהק, ומוביל אל מעיינות גדולים של כאב. לכל אורך הדרך, ההסתכלות הפרטנית על מה בדיוק הכיל הקשר ומאיזה חלקים ופרטים הוא עשוי – אינה נופלת למלודרמה, פלשאבקים שטחיים או קטנוניות.

עוד גיבור בשירים הוא הגוף הנשי. אותו גוף שניתן להשוות את איבריו, לחדור אליו, להתבייש בו, להתאכזב ממנו; גוף שמקיף, כמו במקרה, את העולם הפנימי הפגיע שמכונס בתוכו: "תחת אותה קורת גג/ וגברים באים והולכים/ ואנחנו נשרפות/ ושותקות/ ומביטות בתקרה" (עמ' 12). הגוף הנשי הוא מטאפורה למשא כבד שנושאות הנשים בשירים. "משקלך פחת. לא משקל הגוף/ אלא המשקל שאנחנו נושאות/ בכל אשר אנחנו הולכות:/ חליפת חלל שאם נפתח בה חרך/ לאוויר הרעיל/ מות נמות –" (עמ' 18).

העיסוק בגוף ובגברים שנוגעים בו מאחד את הגיבורות, ומקרב ביניהן. מול המושא הגברי הן הופכות לאחת. משתקפות זו בזו, כמעט זהות. אך הפרידה ביניהן מגיעה לשיאה כאשר הדוברת לכודה ברווקותה בזמן שחברתה הופכת לאם: "את עזבת אותי/ לא – זו את שעזבת/ לא, את." ברגע בו הדוברת נפגשת עם תינוקה הטרי של חברתה היא לוחצת על האקורד האחרון של נעימת הטרגדיה: "אני כורעת על הרצפה, בגבול/ המיטה/ מציצה אל הראש הקטן:/ רוך עז מטלטל אותי/ ואז – / גועל, זעזוע/ היפרדות שאין ממנה חזרה" (עמ' 25).

השער האחרון בספר, "הכול מההתחלה", מפנה מבט ישיר אל עולם הגברים. הדוברת מתארת את לבדותה (כמאמר נורית זרחי) דרך הקשר עם בני המין השני. "ואני לא אומרת לו, אתה יודע איך זה/ ואני לא אומרת לו, אתה לא יודע איך זה/ ואני לא אומרת לו" (עמ' 51). בשלב הבא היא חוזרת לגוף הנשי והגברי ולתפקידם הטבעי, הגנרי, מנקודת מבט צינית: "שפריץ אחד נחלק לארבע מנות/ זרע/ כל מנה – הזרעה/ וואי, אני אומרת, כמה מנות/ יכולתי לאסוף בימי חיי - / איזה בזבוז" (עמ' 65).

המקומות שבהם השירים מאבדים מכוחם הם מקומות הקשורים לחוסר הידוק טקסטואלי. שירים רבים נופלים לפרשנות רגשית או פרוזאית, נוסח המשפט: "ואני לא יודעת אם מתישהו בתוך כל זה/ ידעת שאני אוהבת אותך" (עמ' 9). כמו כן מרבית השירים מתארכים יתר על המידה והיו מרוויחים כוח מקיצורים מהותיים.

הבחירה לכתוב שירה בשפה דיבורית, הממעטת להשתמש באמצעים פיגורטיביים, מעמידה את המשוררת תחת מבחן כפול: עליה לשורר "שירה ללא שירה" ולהעמיד "סיפור ללא סיפור", ולהצליח לאחד את שני העולמות לכדי יצירה נהירה. כוח ספרה של רוני גרוס הוא כוח האותנטיות. היא כותבת על מערכות יחסים אנושיות שקורסות, למרות כל הכוונות הטובות.

יהיה מעניין לעקוב אחרי גרוס ולצפות בה מתפתחת כמשוררת. הנושאים שמעסיקים את שיריה מלאי עוצמה, מקוריות ועניין. ישנה אפשרות סבירה שאלו יזהרו ויתחזקו עוד יותר, דווקא אם תגייס עבורם במינונים הנכונים את שפת השירה.

 

שרי שביט היא משוררת, סופרת ועורכת ספרות. עורכת את כתב העת מאזניים. ספרה האחרון, כאב מרחקים, ראה אור ב-2021 בהוצאת מוסד ביאליק, סדרת כבר לשירה.


208 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול