top of page

נגיד שזאת עיר

האישה המוזרה והעיר הגדולה, ויוויאן גורניק, תרגום: רחל פן, ידיעות ספרים, פן, 152 עמודים, 2024. 


גורניק מפנה את המבט אל רגעים עירוניים מטרידים ומסקרנים ומגדילה אותם לכדי קליידוסקופ צבעוני ושובה לב באמצעות מילותיה. היא מדגישה את נדירותם של רגעי החום והמחווה של תושבי ניו יורק, וגם את האפקט הרגשי שאלו מייצרים כשבכוחם לחדור את מעטה הניכור


שרי שביט

רחובות ארוכים שמצמיחים גורדי שחקים. חסרי בית מוטלים בצידי שדרות ענקיות. נשים אמידות פוסעות על מדרכה, בידיהן שקיות מבוטיקים יוקרתיים. תחנות רכבת מוצפות בשאון אדם. קשישים, הורים צעירים ואמנים מתבוססים זה לצד זה, נושמים אוויר מפוחם. זוהי התפאורה הסיפורית של האישה המוזרה והעיר הגדולה – המטרופולין האמריקאי של העשור השני של שנות האלפיים. ממואר זה, שראה אור לאחרונה בעברית בהוצאת פן, מוקדש כולו למערכת היחסים של הסופרת עם העיר הגדולה שכוננה את אישיותה, הלוא היא ניו יורק הבלתי נשכחת.

ויוויאן גורניק, סופרת אמריקאית בעלת שם, כבשה את מדף הקוראים בישראל עם יציאתו לאור של היקשרויות עזות (תשע נשמות, 2022), ממואר מופתי שכתבה על יחסיה המורכבים עם אימה. מהאישה המוזרה והעיר הגדולה עולה תמונה אחרת לגמרי, מעוררת עניין ומקורית אומנם, אך מרשימה מעט פחות. ביצירה זו, כפי שמדווחת כותרתה, משרטטת גורניק את מערכת היחסים שלה עם העיר שנולדה וצמחה בה ככותבת פמיניסטית, כמאהבת, כחברה טובה, וכאישה בעולם.  העיר שהיא תמיד נוהה אליה בערגה, נושאת אליה עיניים, אף שזו מכורתה: "חייתי תמיד בניו יורק, אבל בחלק גדול מחיי כמהתי לעיר כמו מישהי מעיירה קטנה, שמשתוקקת להגיע לעיר הגדולה", כותבת גורניק. "לגדול בברונקס היה כמו לגדול בכפר. משחר נעורי ידעתי שישנו מרכז העולם ושאני רחוקה ממנו" (עמ' 17).

הממואר נפתח בשיחת טלפון ללאונרד, ידידה הקרוב וההומוסקסואל של הסופרת. השיחות השבועיות עם לאונרד, אמן בעצמו, חוזרות בין ובתוך פרקי הספר כאנקדוטות מלאות תובנות, העוסקות בתופעות תרבותיות, סקס מזדמן, ארוטיקה, ניכור ופחד  המצויים גם יחד בעיר שאין בה רגע דל.

"לאונרד חברי הוא הומו שנון, אינטליגנטי, שמתייחס לאומללות שלו בדרך מתוחכמת", מעידה הדוברת על חברה הטוב. דעותיו המפוקחות בנוגע לפוליטיקה ולהיסטוריה חותכות וחד־משמעיות: "בשנות החמישים האסתטיקה החליפה את הפוליטיקה, ואת יודעת שבזמנים כאלו הומואים תמיד מתקבלים בברכה. המלחמה נגמרה, ניו יורק הייתה הכי יפה, כמה אנשים הרגישו מספיק נועזים ומספיק חסרי פחד, להיות עצמם בגלוי" (עמ' 38).

ניו יורק העכשווית המתוארת בשיחותיהם של גורניק ולאונרד, וכן בזיכרונותיה שלה, היא ניו יורק של העשור הראשון של שנות האלפיים, פוסט אסון התאומים ורגע אחרי שראש העיר המיתולוגי רודי ג'וליאני ניקה אותה מסמים, איידס ופשע – אך אלו עדיין נוכחים כרוחות רפאים המאיימות על החיים הבורגניים בשוד, תקיפה או אסון. הפערים בין הכסף לעוני, בין התרבות הישנה לזו החדשה, מתאימים כמו כפפה ליד הכותבת של גורניק, ונוכחים במצבים התיעודיים שהיא מלקטת מלוקיישנים עירוניים מוכרים כמו הסנטרל פארק רחב הידיים או תחנות הרכבת התחתיות. העיר המחוספסת, השוקקת, המלוכלכת, מלאת הסתירות, מציבה את גורניק בין שני קצוות: ניכור וחמלה, באותו קונפליקט תהומי שלפיה מוכרחים לחיות בו, משום שכל בחירה לחיות מחוץ לניו יורק תיחשב לסבל, לפשרה נוראה.

דרך שרטוט טקסטואלי יפהפה של אירועי מפתח בחייה (ולעיתים גם בחייו של לאונרד) כגון רומנים מזדמנים עם גברים, סיפורי נישואין וגירושין, חוויות מהוראה או מתקופות של כתיבה מאומצת, מספרת גורניק סיפורי עיר מקוריים. הטובים שבהם, המתרחשים כולם בתוך העיר המסועפת, הם אלו שמבטאים בפשטות חמלה וחסד ארעיים. למשל, כשגורניק מסייעת לאדם קשיש לחצות את הכביש: "הוא לא התחנן, אני לא התנשאתי, מסכת הזקנה נשמטה מפניו, מסכת העוצמה נשמטה מפני. באמצע חוסר התפקוד האמריקאי, האכזריות הגלובאלית, ההתגוננות האישית, כל אחד מאיתנו פשוט נראה במלואו בפני האחר" (עמ' 70).

ברגעים אחרים, מרגשים לא פחות, היא מתארת את ההפך – מראות של ניכור אכזרי. למשל כאשר היא מביטה בגבר שנשכב במרכזו של כביש סואן באמצע העיר ברגליים וזרועות פשוטות לצדדים במטרה שידרסו אותו. "למה הוא עושה את זה?" היא שואלת את הזר שלצדה. "אני לא יודע, גברת", עונה לה האיש בחוסר אונים, "אולי הוא מדוכא" (עמ' 86).

כך היא מפנה את המבט אל רגעים עירוניים מטרידים ומסקרנים ומגדילה אותם לכדי קליידוסקופ צבעוני ושובה לב באמצעות מילותיה. היא מדגישה את נדירותם של רגעי החום והמחווה של תושבי ניו יורק, וגם את האפקט הרגשי שאלו מייצרים כשבכוחם לחדור את מעטה הניכור. ברגעי המחווה, המעובדים לא פעם בשיחות עם לאונרד, נדמה כי העיר ניו יורק והכותבת הופכות לאחת.

פרט לציטוטים משיחות עם לאונרד, הממואר גדוש (אך בטעם, ולא לעייפה) באזכורים מנומקים ובמחוות ספרותיות לגדולי הכותבים האנגלו־אמריקאים שכתבו על העיר ניו יורק. ביניהם ויליאם וורדסוורת', סמואל טיילור קולרידג', ג'ורג' אליוט, וכן יוצרים מודרניים עכשוויים נוסח צ'ארלס רוזניקוף – משורר ניו־יורקי שהשפיע על גורניק בכתיבתו הקשוחה והישירה. אזכורים אלו – על אף שנכתבו בטון סיפורי וללא שמץ התנשאות על הקורא שאינו בקיא בספרות אמריקאית – מוצבים כגורמי השפעה העוטפים את הממואר של גורניק, וכמו מבהירים שכדי להבין על מה היא באמת כותבת, על הקוראים להכיר בעובדה שהיא חוליה בשרשרת של יוצרים שכתבו בלהט על מכורתם.

החידוש העיקרי של גורניק בכתיבה על העיר ניו יורק הוא שימת הדגש על הקשרים האנושיים המיוחדים שיכולים להתרחש אך ורק בה. בראשם, החברות עם לאונרד, שכמו נתפרה בתפירה מיוחדת לחוויה העירונית. שניהם "מוזרים", "שיפוטיים", "לא מסתדרים בחברה כמו שאמורים" ו"מלאי תסביכים". חברות זו לא רק מספקת הצצה אינטימית לעולמה הפנימי של גורניק, אלא גם מעלה שאלה מהותית על הקשר שבין יוצר לסביבה המקיפה אותו: האם ממואר על עיר הוא בכלל בר זכות קיום ללא סיפורי החברויות האמיצות והמשמעותיות שנוצרות בעיר המדוברת?

על פי גורניק חברויות ניו־יורקיות, "הן לימוד המאבק בין התמסרות למלנכוליה לבין הימשכות לאקספרסיבי". הן מבוססות על רכלנות בריאה, אינטימיות סימביוטית, שיפוטיות שנהנים ממנה ומסקנה אחת חותכת: "אני לא האדם המתאים לחיים האלה" – כך טוענת גורניק בפני לאונרד, וזה עונה לה תשובה ניו־יורקית טיפוסית, "מי כן?". במקום אחר בממואר היא מתוודה בפניו: "נמאס לי להתנצל על השיפוטיות שלי, אני נהנית להיות שיפוטית. השיפוטיות מנחמת. דברים מוחלטים. ודאויות. אני כל כך אוהבת אותם! אני רוצה אותם בחזרה" (עמ' 65).

בזמן הקריאה בספר קשה שלא לשמוע גם את קולה של היוצרת פראן ליבוביץ, כפי שהתבטא בסדרה הדוקומנטרית שביים מרטין סקורזה "נגיד שזאת עיר" Pretend it's a City (2021). שם אבחנה ליבוביץ בדיוק כירורגי את ההיסטוריה הניו־יורקית האישית של חייה, את מחיריו של עידן הפוליטיקלי קורקט ואת אמנות העיר המשתנה תדיר. גורניק, כמו ליבוביץ, אף היא אישה פמיניסטית כותבת, ששינויי החברה המודרנית לא טשטשו את אישיותה הכריזמתית, יצירתית עד בלי די, שנונה, עוסקת בשאלות של זהות ומגדר ובעלת כישרון כתיבה נדיר.

לעומת ליבוביץ, האישה המוזרה והעיר הגדולה כתוב בנימה סרקסטית פחות ורגשית יותר, כיאה לממואר. יכולתה הפרוזאית של גורניק מגיעה לשיאה ברגעים הבודדים בספר שהיא מתארת בהם את פרקי הילדות שלה בברונקס עם אימה. והנה אחד מהם: "בשלב מוקדם למדתי שהחיים הם או צ'כוביים או שייקספיריים. בבית שלנו לא הייתה תחרות. אימי שכבה על ספה בחדר חצי אפלולי, זרוע אחת על מצחה, השנייה מהודקת אל חזה. אני בודדה, היא קראה, ומכל קצוות השכונה שלנו נשים וגם גברים יצאו מגדרם כדי להרגיע ייסורים של נפש שהם ראו כנעלה" (עמ' 48).

רגעי מפתח אלו בולטים כל כך באיכותם עד שלעיתים תוך כדי קריאה מתעורר רצון ללחוש לאוזנה של גורניק: שחררי את העיר ותני לנו עוד מזה. היכנסי שוב אל הברוקס וכתבי לנו עוד על אימך, על משפחתך הגרעינית ועל קורותיה כפי שעשית בהיקשרויות עזות. אך בממואר זה הגיבורה האמיתית היא לא רק גורניק, אלא ניו יורק הקמה לתחייה, מילה אחר מילה, בניסיון מאומץ של הסופרת להבין את העיר שגידלה אותה, לבצע בה סדר רגשי.

באבחנה נהדרת ברומן מתייחסת הדוברת להזדקנותה (בעת פרסום הממואר היא חגגה יום הולדת 80) "כשמלאו לי שישים היה זה כאילו אמרו לי שנותרו לי שישה חודשים לחיות [...] הזמן הואץ, האוויר זהר, צבעי היום נעשו עזים, פי היה רענן. רכות מפתיעה לחצה על לבי בכזאת עוצמה, עד שהיא דמתה מאוד לשמחה, ובחדות לא צפויה נעשיתי ערה לא למשמעות כי אם לתדהמה של הקיום האנושי. שם ברחוב (הניו־יורקי) הבנתי שאני ממלאת את עורי, מאכלסת את הווה" (עמ' 117).

ניו יורק בת ימינו שונה מניו יורק של גורניק. מוכת שלטונו של טראמפ, מהפכת המי טו והשמאל הפרוגרסיבי המוגזם, ניו יורק בת ימינו היא העיר שיושביה צופים ב"פליישמן בצרות", מבטלים את סרטיו של וודי אלן ומשננים בהידור קומה שירים של אושן וונג. מכאן שבשנת 2024 הממואר הכן של גורניק נקרא כקפסולת עבר התופסת הלך רוח, פרידה מסוימת מחיים תרבותיים.  ואולי זו רק עיר, כפי שמגדירה אותה גורניק, שסופרי הפרוזה האמריקאיים המגיעים בה לגיל מתקדם חופשיים לצעוק בקול, "אני כבר לא צעיר!" ואז לשרוד כדי לספר על כך – ובאופן נפלא, לפחות לפרקים.


 

שרי שביט היא משוררת, סופרת ועורכת ספרות.

245 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page