נקודת מגוז

החמדנים: קומדיה מחיי האמנים, ירמי פינקוס, כתר, עורך: עודד וולקשטיין, 280 עמודים, 2022.


הקריאה בספר היא חוויה מענגת, לא מעט בשל העברית העשירה של פינקוס ודימוייו הנפלאים. העונג הזה מלווה לא אחת גם בתחושת גועל, נוכח תיאורים מפורטים של הקאות, תחלואים, ובכלל כיעורם הכללי של בני האדם, מבחוץ ומבפנים, המופיעים בספר. אך פינקוס, וגם הגיבור שלו, מצליחים להראות את היופי הפורץ מעבר לכל המעוות, המעוקם והמתכלה שסביבנו.



מירה בלברג


כותרת המשנה "קומדיה מחיי האמנים" שבחר ירמי פינקוס לתיאור ספרו החמדנים, מציעה לקוראים מעין פיתוי: לפניהם, לכאורה, ספר שיעורר בהם צחוק תדיר, ספר "קליל" שלא ידרוש מהם יותר מדי. כך בדרך כלל מתפרשת המילה "קומדיה" בתרבות העכשווית, שבה תכנית טלוויזיה או הצגה קומית פירושן פאנץ' ליין כל שתי דקות (כמו שאומרת בלה ברלו בסוחרי גומי של חנוך לוין, כאשר בן זוגה מזמין אותה לצפות בקומדיה: "אני מאוד אכעס עליך אם הקומדיה לא תצחיק"). לאמיתו של דבר, הגם שירמי פינקוס הוא מספר מחונן בעל יכולות קומיות מופלאות, הקריאה בספר איננה חוויה קלילה ומשחררת, והצחוק, על אף שהוא עולה תכופות על שפתי הקוראת, הוא צחוק שיש בו מועקה לא מבוטלת. פינקוס מפתח בכישרון רב תמה ששימשה נושא לקומדיות רבות לאורך ההיסטוריה, מפלאוטוס וטרנטיוס ועד מולייר – היורשים הפוטנציאלים המתחרים ביניהם על נכסיו של מי שעדיין לא מת – אך בה בעת מספר סיפור נוגע ללב ומעמיק על זקנה, בדידות ומוות, ועל שבריריותו של הקיום האנושי.

גיבור הסיפור ומספרו הוא בנימין בובק, צייר בן שישים ושמונה שבריאותו מידרדרת. אופיו הפסיבי של בובק ותשוקתו להימנע מטרדות הקיום הופכים אותו למטרה נוחה למניפולציות של שלל קרובים וידידים, הנכספים להניח את ידיהם על הנכסים שיותיר אחרי מותו. במהלך העלילה עורך בובק מספר צוואות שונות שמטרתן העיקרית היא שיעזבו אותו לנפשו (צוואות אלו הן העיקרון המארגן של הספר, שפרקיו מכונים "צוואת הנוטריון הראשונה", "צוואת הנוטריון השניה" וכן הלאה). בין עריכת צוואה אחת לאחרת בובק מבלה עם חבריו האמנים (המבקשים כולם, איש בדרכו, לעוט על השלל שיישאר אחרי מותו), אוכל וסובא, מתחמק ומתעצל, אך גם כואב את גופו הקמל ואת מותו הנראה לעין, את מה שאבד ולא ישוב. החמדנים הוא קומדיה במובן הפשוט: הסיפור מסתיים בטוב. אך הסוף הטוב אינו ניצחון מוחץ או פתרון של כל הקשיים והבעיות שעלו מתוכו: ככלות הכל, זקנה ומוות אינם תחלואים שהזמן מרפא. מה שמוענק לבובק היא דחייה זמנית, עוד כמה רגעי נחת, עוד קצת חיים – ובכך הוא ואנו הקוראים מסתפקים לעת עתה. משפט הסיום של הספר, "הזמנתי מונית ונסענו למגוז" – מגוז הוא שם הפאב-מסעדה החביב על בובק וחבריו – מייצר סגירת מעגל עם פסקת הפתיחה של הספר, המתארת משתה (מוגזם וגרגרני, ככל תיאורי הזלילה והסביאה בספר) באותו מגוז, ועם משתים דומים המתוארים במהלך העלילה. ההנאה ממאכל ומשקה ומחיי הוללות ובטלה, הגם שיש בה ממד גרוטסקי לא מבוטל, איננה משהו שממנו המספר מבקש לגאול את גיבורו, אלא מתנה שהוא מעניק לו בסופו של הסיפור. עם זאת, עצם שמו של הפאב, "מגוז", מעלה על הדעת את מה שגז ומתפוגג. המגוז הוא המקום שבו הדברים הופכים לאין.

בעברית משמשת המילה הנדירה "מגוז" כמעט רק בהקשר אחד, של יצירת פרספקטיבה ואשליית עומק בציור: נקודת מגוז (vanishing point) היא הנקודה בתמונה שאליה מתכנסים קווים מקבילים במרחב ובה הם כביכול נעלמים. ואמנם, למרות שכל הווייתו הגופנית של בובק אומרת כיליון, המקום שבו הוא נוגע בסופיותם של הדברים באופן העמוק ביותר הוא דווקא במלאכת הציור. כאן כדאי להדגיש כי בעוד האמנים בספר הן דמויות מגוחכות-משהו שכמו נלקחו מרומן של גוגול, והפוליטיקה הפנימית של האמנים ועסקני האמנות מתוארת במלוא הנלעגות שלה, היצירה האמנותית היא נושא שפינקוס מטפל בו ברצינות תהומית ובדייקנות מרטיטה ממש. לאורך כל העלילה עיקר תשוקתו של בובק היא להשלים את הטריפטיך שלו, המתאר נוף סתמי ("נוף ללא נוף", כפי שהוא מגדיר אותו) שראה באחד מטיוליו בגרמניה. התמונה שבובק שוקד עליה בקפדנות אינסופית היא תמונה שאין בה דבר מלבד הארעיות עצמה: "נוף שטוח, חום אפרפר, רצועות מפולשות של אדמה ומים ושמים ריקים ממשמעות. פנורמה שלא היתה נוצרת אלמלא פקדנו בשעה זו וזו גשר סתמי תעסיק אותי מעתה חודשים על גבי חודשים [...] אני רושם את המידות בטבלה: מה שהיה מקרי נעשה למוחלט. אני נתפס לחרדה. כל סטייה מן הפרופורציות בין האובייקטים, ולו הקטנה ביותר, תפגע באופן אנוש בכלומיות המסתורית והמדוייקת הזו שאני נכסף לצייר" (עמ' 77–78). ההיקשרות העמוקה לארעי ולסתמי, ההופכים מתוך העשיה האמנותית לחשובים לאין ערוך – משמשים בספר כמטאפורה העמוקה ביותר לחיים עצמם.

באחד הקטעים היפים בספר מתאר בובק את שיעורי הציור הראשונים שהשתתף בהם בהיותו ילד, שיעורים שבהם, כמקובל בחינוך האמנותי המיושן, התבקש לרשום בעיקר "טבע דומם" – "בקבוקים, תפוחים, פוחלץ של עורב, קומקומי פח ישנים" (עמ' 101). במסורת האמנותית ציורי טבע דומם אינם סתם ציורים של חפצים שאינם זזים, אלא ציורים שנושאם המפורש הוא המוות, כפי שמתבטא בשמה הצרפתי של סוגה זו (nature morte). משום כך ציורי טבע דומם כוללים לעיתים קרובות גוויה של ציפור, חיה או דג, או אפילו גולגולת אנושית – ובמקרה הזה, פוחלץ של עורב. אולי בשל המפגש הסמוי עם המוות דרך הציור, ואולי בגלל העוצמה הרגשית של מעשה הציור עצמו, חווה בובק הילד את יציאתו משיעורי הציור כרגע שבו הוא עומד מול אינותו-שלו: "ידעתי שעכשיו יוטל עליי אותו פחד בל יתואר ששבריר עונג סתום חבוי בו. השמיים השחורים – הריק – קטנותי, הבדידות – ההבנה העמוקה, הכמעט גופנית, של שתי האפשרויות הנוראות בה במידה: מכאן הסוף, ומנגד האינסוף – ובתווך אנו, ימינו כצל עובר והמוות שנותיו לא יתמו [...] השתוקקתי לתחוב את האצבע שוב ושוב אל החתך שבגופי שלי, רציתי להיווכח בחיי הניגרים לאיטם ולהתענג על הכאב" (עמ' 102). באופן מעניין וסמלי, כאשר בובק הזקן והחולה מגיע לפריז בירת האמנות, תשוקתו העמוקה ביותר היא לא להגיע אל המוזיאונים אלא דווקא אל חנות הפוחלצים המושכת-מבעיתה, שבה הוא מבקש לרכוש פוחלץ שיופי ומוות כרוכים בו יחד; חוחית אירו-אסייתית על ענף דובדבן.

אל מול תשוקת המוות ותודעת המוות המניעות את המעשה האמנותי של בובק, ישנה גם תאווה גדולה לחיים, המתבטאת בעיקר באכילה ושתיה מופרזות אך גם בדברים פשוטים כמו הנאה מליטופי אוהבים ומאור השמש. הנדנדה המתמדת בין תנטוס לארוס, בין הכמיהה למוות וההיאחזות בחיים, מצטיירת בספר באמצעות מה שנראה כסתירה לכאורה בין הצהרותיו החוזרות של בובק "טוב מותי מחיי!" בכל פעם שהוא מדמיין את הצורך לעשות משהו (מהזמנת עוזרת בית ועד נסיעה לחו"ל, מבדיקות דם ועד השתתפות בתערוכה) ובין ההתעקשות שלו שהוא אינו עומד למות ו"חכו קצת עם הקדיש" אל מול כל אלו שמניחים שימיו ספורים. בובק מואס בחיים ונאחז בהם, וחווה את עצמו בו זמנית הן כפגר מהלך והן כמי שהמוות לא יוכל לו. במובן מסוים שתי המידות הרעות שדרכן מסכם בובק את מהותו, גרגרנות מחד ועצלנות מאידך (פינקוס נוקט את המילה הנפלאה "שתמטן" כדי לתאר את עצלנותו של בובק), הן הקצנות קומיות של הכוחות המנוגדים הללו, הנאבקים זה בזה בלא הרף.

הקריאה בספר היא חוויה מענגת, לא מעט בשל העברית העשירה של פינקוס ודימוייו הנפלאים, כמו גם בזכות דמותה של עורכת הדין שושנה פרידריך, המלהטטת בשפה המשפטית ובסעיפי החוק באופן מבריק המזכיר את התלמוד הבבלי במיטבו. העונג הזה מלווה לא אחת גם בתחושת גועל, נוכח תיאורים מפורטים של הקאות, תחלואים, ובכלל כיעורם הכללי של בני האדם, מבחוץ ומבפנים, המופיעים בספר. אך פינקוס, וגם הגיבור שלו, מצליחים להראות את היופי הפורץ מעבר לכל המעוות, המעוקם והמתכלה שסביבנו. "העור מסביב לציפורניים אכול, כמו אמרה של חולצה ישנה," מתאר בובק את עצמו מביט באצבעותיו-שלו, "אבל הציפורניים עצמן עדיין בריאות וחזקות. השמשות הלבנות שמפציעות בשורשיהן מתפשטות לסדרה של קשתות ורודות ומעודנות שנמזגות זו בזו כמו שקיעה. אני משתאה על התפרצות זו של יופי בגופי המושחת" (עמ' 78).

 

פרופ' מירה בלברג מלמדת במחלקה להיסטוריה באוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו. ספרה האחרון, (יחד עם פרופ' חיים וייס) When Near Becomes Far: Old Age in Rabbinic Literature יצא לאור בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד ב-2021.

242 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול