top of page

נקישות נעליים ברחוב ריק

כל הסיפורים, קלאריס ליספקטור, מפורטוגזית: מרים טבעון, הספריה החדשה, 565 עמודים, 2023.


בסיפוריה של ליספקטור, בסיטואציות שנדמות קלות ערך, כמעט נפסדות, דרמות של שוליות – החיים והמוות, האהבה, הייאוש והאמונה, מתגלים ברעננות וברק, כאילו נתקלנו בהם לראשונה.


יערה שחורי


לפעמים נדמה לי שכל מי שעוסק בספרות מוצא עצמו כשגריר לעת מצוא. נעצר ומסביר למה בכל זאת חשוב לקרוא, למה טוב לקרוא, איזה ערך מוסיפים הספרים לחיי האדם. לפעמים מתחשק לי להתנער מכך. להזכיר שגם סיפור קצר אי אפשר לתמצת בשורה, כי לפעמים הערך הוא בחוסר הערך, לא בהבעה אלא בהשתהות, לא בחסכנות אלא בבזבוז, לא בחלקות לשון אלא בגמגום. ואז ישנה קלאריס ליספקטור, הסופרת שהסגנון שלה הופך עבור הקוראים לצורת הסתכלות בעולם, שהמשפטים שלה כמעט מדבקים בשל יופיים והקוראים בהם מסתכנים ברצון לכתוב כמוה ולדון עצמם ליצור חיקויים. ובכל זאת בכל הנוגע לשאלה למה ספרות, ולמה לקרוא, כשמגיעים לקלאריס ליספקטור זה נעשה קל יותר ועל כן גם קשה יותר. כי ליספקטור עושה מה שספרות טובה יודעת לעשות – היא מלמדת אותנו לחיות.

״נדודי השינה שלי הם אני עצמי״, כתבה ליספקטור בסיפור ״ברזיליה״ שנקרא כמו דו״ח לאו־דווקא־סביר על ביקור הסופרת בבירתה של ברזיל, העיר המתוכננת ברזיליה, שדמותה כמו פושטת ולובשת צורה בפיה של המספרת (״ברזיליה שונה. ברזיליה מזמינה. ואם מזמינים אותי, אני נענית. ברזיליה משתמשת במחזיק סיגריות עטור יהלומים״; ״ברזיליה היא מדע בדיוני״; ״ברזיליה היא מרוץ סוסים״). ואילו היא, המספרת המבקרת בה, מוגדרת כנגדה (״לא, אני איני סוס. שתלך ברזיליה לכל הרוחות ותרוץ לבדה בלעדיי״).

מי היא אותה ״אני עצמי״ היא אחת השאלות שנשאלות תדיר בסיפוריה של ליספקטור. כי הנה, אותם נדודי שינה למשל הם לאו דווקא הגדרה מספקת לעצמי (אם כי, כן, לרגע אחד אנחנו משתכנעים שהם במידה רבה הדבר עצמו. פתאום יש מין זהות משונה בין השניים).  אבל רק באותו סיפור עצמו, האני היא גם זאת ששואלת: "ואני. איפה אני? אני?" ובפסקה אחרת היא עומדת מול הירח ולא היא המביטה בו אלא הוא הצופה בה, עד שיחסי דמיון של ממש שוררים ביניהם: "ואור הירח האפרורי החודר אל החדר וצופה בי, אני, חיוורת, לבנה, שובת לב".

אם העולם מתפקד כראי, כמו האני והירח, אזי משתקפים בו בעונג ובתשוקה או בבהלה ואשמה. אלה הגיבורים שלה. כשקוראים בסיפורים ליספקטור כמו חוזרת ומזכירה שהאנושיות היא־היא הדבר שאסור שיישמט. כי בהיעדר תשומת לב, האנושיות היא גם הדבר שעלול לדלוף בקלות ולהתחלף באדישות, אטימות ואכזריות; ולעיתים את האנושיות הזאת, שאפשר לראותה גם כסקרנות ללא רוע, נגלה דווקא אצל בעלי החיים. החיות עבורה הן ״אחת הצורות הנגישות של בני אדם״, כאילו גילמו את מה שבני האדם מתאמצים להסתיר ואילו היא לגלות. ואכן ביבר שלם מתואר בסיפורים, או אולי מדויק מכך חווה חקלאית או בית מגורים שבעלי חיים הם אורחים קבועים בו, כי יש אצלה העדפה קבועה לתיאור חיות משק וחיות בית. כך החייתי אף פעם אינו בזוי באמת, אלא חי ורוטט ופראי וראוי למבט וחמלה, גם, ואולי בעיקר, אם גורלו נגזר. אם יש אירוניה וכעס הם מופנים אל בני האדם, כמו אל המורה למתמטיקה שקבר כלב אחד ונטש כלב אחר, כי הציב לו ראי בלתי אפשרי לצביעותו: "כשלא ביקשת ממני דבר, ביקשת יותר מדי. מעצמך דרשת שתהיה כלב. ממני דרשת שאהיה אדם. ואני, אני העמדתי פנים כמיטב יכולתי" ("פשעו של המורה למתמטיקה"). באותה טבעיות מתוארים תרנגולות, כלבים וילדים, כי החייתי קרוב אל המצב הילדי, ובאופן בלתי אמצעי גם קרוב אל האלוהים.

עבור ליספקטור שאלת האני היא שאלה תיאולוגית לא פחות מבעיית זהות. אולי כי המרחק בין האני לאלוהים הוא לא פעם אפיון מהותי של הדמויות. למשל מכביה גיבורת הרומן הקצר ״שעת הכוכב״ (שלא נכלל בקובץ זה המכיל את סיפוריה הקצרים), רומן שבסופו כמו מפצירים בקוראים להתפלל עבורה; וכך נוכח הדבר בתיאור דמויות אחרות שהסיפורים הקצרים כמו נבנים סביבן, כמו חדרים קטנים שנועדו לאחת, ולפעמים נדמה שהדמויות מחככות את ראשן בתקרה בחוסר נוחות. ואכן שוב ושוב חוויה מיסטית יכולה לבקוע משגרת חיים בורגנית באותה טבעיות שאוכלים בה גבינה. וליספקטור יכולה לכתוב בטבעיות שאין בה כל גרנדיוזיות "אני מתגעגעת כל-כך לאלוהים".

כי האני הוא מה שאינו גלוי מן החוץ אלא מן הצד הפנימי בלבד, וככל שייתפס כפחות ערך ועלוב בעיניי הסובבים כך הוא יקר ערך. ״היא הייתה כל כך מכוערת ויקרה״ כותבת ליספקטור בסיפור ״יקר״ על נערה בת חמש עשרה, זאת שנגעו בה בלי רצונה, זאת שפלשו וחמסו אותה ("המדרכה הייתה חלולה או שהנעליים היו חלולות או שהיא־עצמה הייתה חלולה") אבל היא נותרת יקרה. העצמי הוא אולי המצאה, אך יש משהו, היא מתעקשת. או שהסופרת מתעקשת עבורה, מאחה את המרחקים. היא נחלצת.

מאז שקראתי את הסיפור הזה לראשונה לפני שנים רבות, מפעם לפעם עוד נדמה לי שאני עדיין שומעת את נקישות נעליה הכבדות ברחוב הריק שבעיר המופצצת. גם שם, כבסיפורים אחרים, הבדידות מופיעה כמצב ראשוני, ונלווה אליה לא פעם ניסיון, שלאו דווקא עולה יפה, לפרוץ אותה. הבדידות היא כגירוד כמעט בלתי נשלט. רבות הן הדמויות המתגרדות – בחשאי, בהיסח דעת, בכוונה. נדמה לי שגם אצל קפקא ושייקספיר יש בריות מתגרדות. לאו דווקא בחרס. אבל זה חלק מהמבט שלה שאינו מחמיץ את מה שהוא מיותר וספיח מעיקרו. הגירוד כמחווה לא מודעת הוא אולי ביטוי מתומצת לאותם מעשים לא יפים ולא נשגבים שאנשים עושים לבדם או בהיסח דעת. הבדידות, כן. המשרתת מתגרדת ואולי גם בעלת הבית. כל אחת מהן מחזיקה עולם פנימי בלתי חדיר שלעיתים נפרץ פתאום.

האם חשוב לומר כי מרבית הדמויות, אם כי בהחלט לא כולן, הינן נשים? ילדות וזקנות, צעירות, מבוגרות, עניות, בנות מעמד הביניים, עשירות ומרוששות. נשים בעלות רצון עז ומאוויים מעורפלים, אלה המתקתקות על מכונות כתיבה או מנקות משטח מפירורים, תועות בדרך ומחפשות את היציאה, אלה המתאהבות, הלומדות, הנושאות תשוקות בלתי ממומשות, חלומות גרנדיוזיים, שברונות לב, תודעה בהירה. ודאי שהדבר חשוב. ובכל זאת אני מודה שהיות שהעניין הזה הוא כמו מושכל ראשון אצלה כמעט ושכחתי להזכיר זאת. אלה הם המים שאנו שוחים בהם בזמן הקריאה. זהו האוויר שאיננו מתקשים לנשום בו, הוא עשיר בחמצן. והדמויות שלכאורה כה מעט קורה להן נושאות על גבן קיום שלם, עצום. אנושי.

ליספקטור, באותו תחביר מסוחרר ויפה להפליא שמאפיין אותה (שהראשונה ליצוק אותו בעברית היא מרים טבעון), חוזרת ומשתאה מחדש על האנושי, מגדירה אותו בהתפעלות, בחדווה אפילו, נפעמת מול גילוייו השונים. יש גבול לידיעה שלה. מה שמתרחש, ובעיקר האופן שהדברים מתוארים בו, הוא כמעט היפוכה של המלודרמה. בסיטואציות שנדמות קלות ערך, כמעט נפסדות, דרמות של שוליות – החיים והמוות, האהבה, הייאוש והאמונה, מתגלים ברעננות וברק, כאילו נתקלנו בהם לראשונה. אלה, היא אומרת, החיים. רובם מתרחשים בתווך, בין לבין, לא במקום שהאצבע מצביעה אליו, אלא לידו. 

את הסיפורים של ליספקטור קראתי לראשונה בכרכים הצנומים יותר קשרי משפחה/שעת הכוכב ואושר סמוי. גם הם כמו כל הסיפורים שערך בנימין מוזר, הביוגרף של קליספקטור, ראו אור בהוצאת הספרייה החדשה בעריכת מנחם פרי. בכל הסיפורים ניכרת עבודת האיסוף השקדנית והמסורה ובמידה מסוימת גם הערצתו של מוזר לליספקטור. טוב שקובצו הסיפורים שלגבי כמה מהם מדובר בתרגומם הראשון לעברית. יש לשבח את עבודת התרגום של מרים טבעון וכן את זו של יעל סגלוביץ שתרגמה את ״דרך הייסורים של הגוף". ובכל זאת אלה קבצי הסיפורים הראשונים שנותרו קרובים מכול אל ליבי, אולי כי הם לכשעצמם נבנו כיצירות שלמות. אעז לומר, מושלמות. אולי משום שהיה זה המפגש הראשון שלי עם כתיבתה, מפגש הדומה כל כך להתאהבות, ממש כמו בסיפור "אושר סמוי" שהילדה בו זוכה סוף־סוף בספר שהשתוקקה אליו:  "כשהגעתי הביתה, לא התחלתי לקרוא. העמדתי פנים שהוא לא אצלי, רק כדי לחוש בצמרמורת שהוא אצלי. [...] העמדתי פנים שאני לא יודעת היכן שמתי את הספר, מצאתי אותו, פתחתי אותו לכמה רגעים. הקמתי את המכשולים הכי מלאכותיים לאותו דבר סמוי שהיה האושר. האושר יהיה תמיד סמוי בשבילי. ליבי כבר ניבא לי, כנראה".

 

יערה שחורי היא סופרת, משוררת ועורכת ספרות מקור בהוצאת כתר.


פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comentarios


bottom of page