top of page

נשיקה ליד העטויה כפפת תחרה

הכפפה של יד שמאל, אנה אחמטובה ומרינה צווטאייבה, אפרסמון ספרים,מרוסית: סיון בסקין וריטה קוגן, 156 עמודים, 2022.


שירים אלה, בגאונותם, מדברים אלינו כאילו נכתבו כיום על המלחמות שאנחנו עדות להן. ולא פחות מדהים – גם בתקופות אלה, שתי המשוררות אף פעם לא הפסיקו לאהוב במקום לשנוא, ואף פעם לא הפסיקו לכתוב אהבה.


נדיה אייזנר-חורש

הספר הכפפה של יד שמאל הגיע אליי בדיוק ביום שבו מיטב היוצרים הרוסים (בעיקר מתחום מוזיקת הרוק) הקליטו יחד שיר בשם "אני עם רוסיה" כאות תמיכה ב"מבצע המיוחד", כלומר בפלישה הפושעת של רוסיה לאוקראינה. הדימוי של כפפה הנלבשת הפוך על היד הלא נכונה אינו רק סימן לפיזור נפש, אלא מטאפורה למציאות שלפתע התהפכה עלינו, דוברי הרוסית בעולם כולו, ב־24 בפברואר 2022, כשרוסיה תקפה את אוקראינה. התהפכה באופן ממשי כמעט – כמו בגד שהופכים ורואים עליו את כל התפרים הגסים במקום הכפתור או הכיס, ולא לגמרי מבינים איפה אנחנו עכשיו בסיפור הזה של העולם החדש הנפלא, ואיך בדיוק אנחנו אמורים לחיות ולנשום במציאות ההפוכה.

ומה הקשר של כל זה למשוררות הרוסיות הקלאסיות שיצרו במחצית הראשונה של המאה ה־20, אנה אחמטובה ומרינה צבטייבה, שהרי מדובר בספר של שיריהן שתירגמו סיון בסקין וריטה קוגן? באופן שאפשר לכנותו סימבולי, הן קשורות מאוד להווה: שתיהן מצאו את עצמן במצב דומה למצב שבו נמצאים היום האמנים הרוסים. הן עמדו בפני בחירה להגר או להישאר (ולתמוך בכך במשטר החדש), אחרי שמלחמת האזרחים התלקחה ברוסיה והשלטון הבולשביקי התחיל להתאכזר לאנשי רוח ותרבות ולנציגי האצולה, גם אם אלה נושלו כבר מכל נכסיהם. צבטייבה בחרה להגר, ואחרי 17 שנים חזרה לברית המועצות בעקבות בעלה ובתה. אחמטובה בחרה להישאר. השלטונות פגעו במשפחות של שתיהן – רצחו או שלחו לתקופות מאסר ארוכות את כל יקיריהן. צבטייבה לא עמדה בתלאות החיים והתאבדה ב־1941, לאחר שפונתה לעורף של ברית המועצות בגלל הפלישה של הנאצים. אחמטובה נפטרה ב־1966, בגיל 77, כשהיא נשכחת ומנודה על ידי השלטונות אך עדיין נערצת על ידי חובבי שירתה. כנראה שאין בחירות טובות במצב הזה.

אך הדיון בשאלה "האם להגר או להישאר" אינו נקודת הדמיון היחידה בין ימינו אנו לבין העשור השני של המאה ה־20 בכל הקשור לאומנים וסופרים רוסים. ישנה שאלה עקרונית יותר: מהי, בכלל, ספרות רוסית תחת תנאים כאלה? אם רוב האליטה הרוחנית והתרבותית מהגרת ממדינה מסוימת, האם היא לוקחת איתה גם את התרבות? או שדווקא מי שנשאר שולט מאותה נקודה במה שיותווה בתור התרבות של העתיד, בעוד המהגרים יישכחו? צבטייבה תיארה את הסוגייה הזו בצורה נפלאה במסה המפורסמת והמרגשת שלה "המשורר והזמן": "שם, ברוסיה, לא היו מוכנים לפרסם את שיריי, אבל היו קוראים אותם. כאן מוכנים לפרסם, אבל לא קוראים". וגם: "כל משורר הוא מהגר... מהגר מממלכת השמיים ומגן-העדן של הטבע. המשורר, יותר מכל אמן אחר, נראה זר אפילו בביתו שלו".

כיום אנו מחפשים בכל טקסט את הדבר שידבר אלינו, ועבור קוראים דוברי רוסית אחת החוויות החזקות והקשות ביותר של השנה הזו היא מלחמת אוקראינה. לכן קל למצוא בשירי אחמטובה וצבטייבה חוויות שידברו אלינו, אם זו מלחמת העולם הראשונה בשירי "יולי 1914" מאת אחמטובה או "החלילן" של צבטייבה, שאפשר לנחש בו את עלייתו של היטלר לשילטון – להיות משוררת ברוסיה ובאירופה בתחילתה ובאמצע של המאה העשרים, אומר להיות עדה למלחמה, סבל, הרס ומוות שאין להם סוף. שירים אלה, בגאונותם, מדברים אלינו כאילו נכתבו כיום על המלחמות שאנחנו עדות להן. ולא פחות מדהים – גם בתקופות אלה, שתי המשוררות אף פעם לא הפסיקו לאהוב במקום לשנוא, ואף פעם לא הפסיקו לכתוב אהבה.

באשר לתרגום עצמו, סיון בסקין וריטה קוגן עשו מעשה אמיץ. הן תרגמו את השירים הידועים ביותר של שתי המשוררות המפורסמות והאהובות ביותר על קוראי רוסית בישראל, ארזו אותם בספר אחד, בעריכתה של בסקין עצמה (עורך הסדרה הוא דורי מנור), והגישו אותם חגיגית לעשרות אלפי עיניים שיפוטיות מאוד. בין השאר תורגמו פה השירים הידועים "המלך אפור-העיניים" של אחמטובה ו"מה טוב, לא בגללי אתה נכאב" של צבטייבה, שכבר יש להם תרגומים רבים, גם קלאסיים וגם חדשים ומסקרנים.

לא די בכך שחלק מהשירים תורגמו בעבר בידי לאה גולדברג, אברהם שלונסקי ועזרא זוסמן, וגם בידי מתרגמים ודרניים מעולים כעמינדב דיקמן ורנה ליטוין, ועוד רבים וטובים– אלא שרוב הקוראים של הספר – וזהו סוד כמוס, כן? – ניסו גם הם את כוחם בתרגום כזה, גם אם התוצאה (או, יותר נכון, אלפי טיוטות) נכנסה למגירה. לכן באופן טבעי השיפוטיות והביקורתיות נספגו גם נספגו ברזולוציות הקריאה של כל שורה וכל מילה על ידי אלה שדוברים באופן שווה את שתי השפות ואוהבים את שירת טור הכסף, ובפרט את צבטייבה ואחמטובה, אהבת נפש. בקיצור, הרבה אומץ.

יש לציין שקוגן ובסקין עמדו יפה מאוד במבחן הקשה הזה. אף שגם אני, בקטנוניות אובססיבית, חיפשתי ומצאתי מקומות שבהם הייתה לי ביקורת על בחירות של המתרגמות, ביקורת על המשלב, על בחירת מילה ששינתה פה ושם את המשמעות של השורה וכו' – בסופו של דבר אני מוכרחה להודות שהתרגומים מעולים. הספר מעניק רוחב יריעה, עומק, דיוק ויופי, הו כמה יופי. הנאמנות העליונה של המתרגמות לרוח השיר ולרוח המשוררות, לרגש המדויק שמוביל את השירים המקוריים, ניכרת בתרגומים, והלוא זה מה שהופך תרגומי שירה טובים למצוינים. מלבד זאת, כמו שכתבה צבטייבה: "יש דבר מה בשירים שחשוב יותר מהמשמעות: זה המצלול" – ואכן היחס המכבד והמדייק של שתי המתרגמות למצלול המקורי מעורר התפעלות. אל תגלו לאיש, אבל ביליתי שעה שלמה בלהקריא לעצמי בקול את המקור והתרגום בזה אחר זה, בהנאה רבה מאיך שזה נשמע:

"לְבָנָה כַּשֶּׁלֶג קָאלַהּ,

וֶרֶד חַכְלִילִי!

כָּל אֶחָד בְּרֹךְ הָגָה לָהּ:

"קְטַנְטַנָּה שֶׁלִּי!"

(מתוך "שירים לסוניצ'קה", מאת צבטייבה בתרגום קוגן, עמ' 112).

מעניין שסיון בסקין, דייקנית ומסודרת כל כך בעבודתה, תרגמה את רוב שירי צבטייבה – גאונה חסרת גבולות ששיריה מתפרצים ועולים בלהבות השמיימה, ואילו ריטה קוגן, שנוטה לחבב משלב גבוה ופיוטיות עוצמתית, תרגמה את רוב שירי אחמטובה האקמאיסטית, המקפידה על פשטות נטולת הסימבולים והקרובה לחיים כפי שהם. עם זאת בספר יש תרגומים של שתי המתרגמות לשתי המשוררות, מה שיוצר תמהיל מרתק – גם בגלל ההבדלים בין המשוררות וגם בגלל ההבדלים בין המתרגמות.

שמחתי לפגוש את המחזור הנפלא "הידידה" (שירי אהבה לאישה של צבטייבה בתרגום בסקין) שחלקים ממנו הכרתי בעבר, אך כאן הוא פורסם בשלמותו וברוב יופיו:

"אַתְּ מְאֻשֶּׁרֶת? – לֹא תּוֹדִי, הוֹלֶלֶת!

וְכָךְ – מוּטָב!

נִשַּׂקְתְּ פִּיּוֹת רַבִּים מִדַּי, נִדְמֶה לִי,

וְנֶעֱצַבְתְּ". (עמ' 93)

בנוסף, אציין את החלקים מתוך "רקוויאם" הגאוני של אחמטובה (בתרגום בסקין וקוגן), שנכתב בתקופה שבנה היחיד, לב, היה כלוא במחנות של סטלין. זוהי יצירה קשה מאוד גם לקריאה ובוודאי לתרגום, והתוצאה יפה מאוד:

"חֶרֶשׁ נָע נְהַר הַדּוֹן,

סַהַר דַּק פּוֹקֵד מָעוֹן,

בָּא חָבוּשׁ קַסְקֵט שָׁמוּט,

סַהַר דַּק רוֹאֶה צֵל-דְּמוּת.

זוֹ אִשָּׁהּ, אִשָּׁה חוֹלָה

זוֹ אִשָּׁהּ - לְבַד כֻּלָּהּ.

מֵת הַבַּעַל, בְּנָהּ נִכְלָא.

נָא אִמְרוּ עָלַי תְּפִלָּה". (עמ' 65)

אני, כמו הרבה דוברי רוסית בגילי, ממש זוכרת את הרגע ש"רקוויאם" הגיע אלינו, הקוראים הסובייטיים, לראשונה, כארבעים שנה אחרי שנכתב, וכמה נפעמנו ממנו אז. לכן מרגש כפליים לפגוש אותו עכשיו שוב, בעברית. לאה גולדברג כתבה על התרגום של שלונסקי ל"המלט": "הנאתו של הקורא... היא דבר שאין לזלזל בו, והינה העדות הראשונה הבלתי-אמצעית ביותר להצלחתו של המשורר-המתרגם". המשפט הזה מתחבר להתרגשות שחשתי כקוראת בתרגום של "רקוויאם".

בנוסף, ריטה קוגן לקחה על עצמה משימה קשה ביותר – תרגום של "הפואמה ללא גיבור" של אחמטובה. גם עבור קוראי רוסית זו יצירה "למיטיבי לכת", יצירה מורכבת, מופשטת ואניגמטית. התרגום של ריטה, שמלווה בהערות שוליים, הוא מסקרן ויש בו לא מעט הברקות, לדוגמה, בפרק השני, "פלי":

"רַק מַרְאָה עַל מַרְאָה חוֹלֶמֶת

וּדְמָמוֹת זוֹ אֶת זוֹ מְהַסּוֹת ". (עמ' 69)

אחמטובה משתמשת במקור במילה "שומרות", אך כשקוראים את התרגום של הפואמה כולה, מבינים ש"הדממות המהסות" דווקא מבטאות את כוונתה בצורה מושלמת. אך במקומות אחרים, הבחירות לא לדייק וללכת על הרוח הכללית של השיר על חשבון ההיצמדות המילולית לטקסט, היו מוצלחות פחות. למשל, ב"למדתי לחיות פשוט וקל" של אחמטובה, שיר שתורגם לעילא, צרמה לי הבחירה בתרגום פרשני שמתרחק מדי, לעניות דעתי, מהכתוב:

"אֶכְתֹּב שִׁירָה שְׂמֵחָה עַל תְּהִיּוֹת

וְעַל קִיּוּם נְטוּל כְּאֵב וְצַעַר". (עמ' 29)

אצל אחמטובה כתוב, מילולית: "חיי שעה", או "חיים של העולם הזה". החיים הרגילים – האנושיים – הסופיים, המתכלים. אני יכולה להבין את השיקול של המתרגמת בבחירה בתרגום "מפרש" שמתאים להלך רוח של השיר, אבל פחות אהבתי את הבחירה ב"נטול כאב וצער", מה גם שהמושג הדתי "חיי שעה" או "חיי העולם הזה" הוא מושג חשוב ביותר לעולמה של אחמטובה, שהייתה קרובה מאוד לנצרות.

דוגמה נוספת לתרגום פרשני – בסיום של השיר "אורח":

"וְאֵדַע: שִׂמְחָתוֹ הַנִּצַּחַת

הִיא לָדַעַת בְּלַהַט נִחָר

שֶׁמִּמֶּנּוּ לִי אֵין מָה לָקַחַת

וְשֶׁלֹּא אֲסָרֵב לוֹ דָּבָר" (עמ' 32)

אצל אחמטובה במקור: "שאינו זקוק לדבר, אין דבר מה שאסרב לו". לתחושתי, משמעות השורות המתורגמות חרגה קצת מהמשמעות המקורית: במקור, האורח המסתורי הוא זה שאינו זקוק למאומה מהדוברת, ולכן הוא יודע שאין דבר מה שבו היא תוכל לסרב לו וכך לשלוט בו או ברגשותיו. לעניות דעתי, התרגום מפספס במקצת את הדקויות ביחסי הכוחות כאן.

בהקדמה לספר כותבת סיון בסקין על המפגש בין שתי ענקיות השירה, מפגש חד־פעמי, ומתארת אותו כנקודה על פני קו הגורל של כל אחת מהן, גורלות כה שונים וכה טרגיים. בסקין מזכירה את המוזיקליות המיוחדת של שתי המשוררות, ומציינת שהייתה תקופה בהיסטוריה שבה את מה שאחמטובה כתבה היה מסוכן מדי להחזיק בבית, אפילו בתור טיוטה. לכן היא זכרה בעל פה חלקים גדולים מן הכתוב. ואכן המוזיקליות, החריזה והמשקל המובהקים יכולים להקל על הלימוד של השירים בעל פה – אך גם צבטייבה, כאשר שהתה בפראג ובפריז הבטוחות לפני מלחמת העולם השנייה, המשיכה לכתוב במשקל ובחריזה. השירה הרוסית, גם הפוטוריסטית והמודרניסטית ביותר, לא חוותה את המרד במשקל ובחריזה כמו בשירה המודרניסטית האנגלית והאמריקאית או בשירה העברית של זך, עמיחי ובני דורם. למעשה, עד היום חלקים גדולים מן השירה בשפה הרוסית נכתבים במשקל ובחריזה, והשיר במשקל חופשי וללא חריזה הוא רק צורה אחת – לגיטימית לחלוטין – בין כל האפשרויות.

בהקשר הזה – תרגום השירה החרוזה והשקולה היא אמנות מיוחדת. לאה גולדברג כתבה כך במסה שלה "המאגיה הגדולה": "מתרגם השירה שהוא אמן ולא בעל מלאכה בלבד, יודע כי המעשה שהוא עושה... להוכיח כי השירה היא אחת, כי עצם האפשרות לומר אותו דבר עצמו באותה צורה עצמה בלשון אחרת, היא העדות החותכת לעובדה שרוח השירה האמיתית אחת היא בכל אומה ולשון ובכל התקופות". הנאמנות הגדולה של שתי המתרגמות לצורה, למשקל ולחריזה של שתי המשוררות הגדולות, משחקת בעיניי תפקיד עצום ביכולת של הקורא דובר העברית להבין את רוח השיר ותורמת להצלחת התרגום ולהרגשה שהוא "עובד".

ולסיכום, כמענה לקלישאה הידועה לפיה תרגום שירה הוא "נשיקה מבעד למטפחת", אוכל לומר ש"כפפה של יד שמאל" היא נשיקה ליד העטויה כפפת תחרה – עדינה, אצילית, מדויקת. אצטט שוב את המסה של צבטייבה "המשורר והזמן": "השיר העולמי הוא זה שבתרגום לשפה אחרת ולמאה אחרת – ובתרגום לשפת המאה האחרת עוד יותר – לא מאבד דבר וחצי-דבר. שיר שנתן הכול למאה שלו ולארץ שלו, וממשיך לתת במאות האחרות, לארצות האחרות".

 

נדיה אייזנר-חורש, משוררת, מתרגמת ועורכת, מתגוררת בירושלים, תלמידת תואר שני לספרות עברית באויברסיטת בן גוריון. יצירותיה פורסמו בכתבי-עת "הו!" "המוסך" ו"משיב הרוח".


115 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page