top of page

סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה: על סולם שירי הבנוי שלבים־שלבים

להפוך ברזל למים, תמר עיני להמן, כרמל, עורך: אלי אליהו, 64 עמודים, 2022.


וידויה של הדוברת־משוררת מסודר בתבנית הווידוי הנאמר ביום הכיפורים. אולם לא בפני אלוהים היא מתוודה, אלא בפני עצמה ובפני הקורא. זהו חשבון הנפש השירי. היא מצהירה ששירתה שימשה לשליית היופי המילולי, לביטוי האהבות והחלומות ולהפיכת הרע והחשוך לטוב ומואר.


מוטי פרי


בבראשית כ"ח יוצא יעקב לחרן, ובדרך הוא מניח אבן תחת ראשו ונרדם. בחלומו הוא רואה סולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה, ומלאכי אלוהים עולים ויורדים בו. שני אלמנטים מחלום יעקב יכולים לבטא מבט על ספרה העשיר של תמר עיני להמן: האחד הוא מעבר דו־כיווני בין העליון והארצי: חיבור אינהרנטי בין קודש לחול, גבוה ונמוך. שפתה של עיני להמן ספוגה ברבדים מקראיים וחז"ליים, המותכים לסגסוגת הייחודית שלה. בשונה מהנמכת הקודש אל החול המצויה אצל יהודה עמיחי, אצל עיני להמן יש "רצוא ושוב" מהנשגב לחולי ומהתחתון לעליון. מאפיין שני של הספר הוא שלבי הסולם, הפרטים שמהם נבנה אותו גשר אדיר: בניית המשמעות או הרוחניות מתוך הנקודות, בבחינת "אלוהים מצוי בפרטים הקטנים".

ישנם כמה שירים ארכימדיים בקובץ: שיר הפתיחה "[היום ייכתב]", "להפוך ברזל למים" ששם הספר נגזר ממנו, השיר "וידוי" – השיר הלפני אחרון שחותם את ליבו של הספר, ואחרון חביב – "עד כי יאמר הגוף", שהוא מעין אפילוג. מחוץ לסקירה זו ישנו גם שיר הנושא את שמה של המשוררת, אף שהוא כתוב על תמר מספר בראשית, וגם הוא ראוי להתבוננות.

שמו של הספר מרתק. מהו הברזל אצל תמר? מהם המים? כיצד הופכים ברזל למים ולשם מה?

אחד המוטיבים הבולטים בקובץ הוא יום הכיפורים. השיר הראשון נפתח במילים: "היום ייכתב בספר הזיכרונות". ספר הזיכרונות מהדהד את ספרו המיתולוגי של אלוהים הנפתח ביום הכיפורים ובו כתובים כל מעשיו של האדם, עליהם הוא עומד למשפט. הציפייה כי השיר יהיה בעל אופי תיאולוגי, חשבון נפש אל מול אלוהים, מתבדה מיד בשורות הבאות: "התעוררתי, סידרתי את הבית, ערכתי שולחן / קיפלתי לבנים, סרגתי סוודר, / [...] / הערתי, התייצבתי, התקוממתי, נפלתי". מול מי עומדת הדוברת למשפט? מול אלוהים? מול עצמה? מול הקוראים? ומהו ספר שירים אם לא ספר זיכרונות המצלם ברנטגן חסר רחמים את הנפש ומתעדה במילים? גם זו אפשרות להפוך ברזל – חומר קשה, יומיומי, מחוספס – למים – נוזל חיים. ואולי לקחת את ספר הזיכרונות הגורלי ולפרוט אותו לטיפות־טיפות של מעשים קטנים, כמעט רק פעלים, זה להפוך ברזל למים.

כך, גם בשיר הבא, "פיטום הקטורת", הקרוי בשם הלקוח מעולם הקודש והפולחן, הקודש מצוי ביומיומי, והנשגב מופיע דרך הפרטים הקטנים. השיר מתכתב בפירוש עם התפילה הקדומה המפרטת את מרכיבי הקטורת שהועלתה לאלוהים בבית המקדש. את מקום הצורי והלבונה תופסים אובייקטים יומיומיים ביתיים (למשל, חלב אם, דייסה) ומעין אובייקטים (צער טהור, ריקוד). אף שהמקדש כאן הוא משפחתי־אישי־אינטימי ולא אלוהי, השיר מסתיים בתפילת ערב השבת בבית הכנסת. הגוף המתפלל הוכן היטב, וכן הנפש, ומתוך העונג האנושי הקדושה יכולה לבוא והדוברת אינה פורשת מהציבור המתכנס. גם השיר הבא ("עזאזל", עמ' 7) קשור לעולם המקדש והימים הנוראיים, והאובייקט הפולחני בו הוא הגוף. זהו שיר־סיוט שהדוברת הופכת בו לשעיר המשולח ביום הכיפורים, מוקצה, טמא ומנודה. הדוברת רוצה לצעוק שזו טעות בזיהוי, אך אין שומע. מהו המדבר שהדוברת גורשה אליו "בטעות", ללא שייכות לשם? ייתכן, על פי השיר הבא, "אופני רוח" (עמ' 8), כי זהו "מדבר הרעה", היפוכה של הרוח ש"לא חיה בי". כוחות נכלוליים רוצים למשוך אותה מטה והיא מייחלת לחמוק מהם בקלילות, בעזרת אופני רוח. גם כאן, לא רק ששלמות הגוף והנפש אינה מתנגשת ברוחני, אלא היא המפתח אליו. עיני להמן מסרבת לדמות המשורר כקדוש מעונה.

מוטיב יום הכיפורים וחשבון הנפש השירי מופיע שוב באמצע הספר – "[כי פנית ממני]", (עמ' 34). השיר מתכתב עם הפיוט מתפילת הנעילה האשכנזית: "פתח לנו שער בעת נעילת שער". שערים (ברזל!) הולכים ונסגרים, האור מתמעט, והדוברת כמהה למרחב המגולם־מדומה לים (מים!). התחנון אינו זקוק ליום ונוסח מקודשים, אלא מתרחש ביום חול על שפת הים לקראת ערב. הנמען, המעביר אותה ראשונה במידת הרחמים, אינו אלוהים, אלא בן הזוג. הוא הדמות המסיימת את "מחרוזת שירי ערב ולילה" (עמ' 33), והחל משם הוא הופך לדמות האינטימית המלווה את הדוברת, ולנמען כל השירים עד לעמ' 48 בשיר "חתימה" (המתכתב אף הוא עם יום הכיפורים, בשמו ובשני הגורלות – "אוהב" ו"לא אוהב", המהדהדים את טקס הגורלות במקדש – "להשם" ו"לעזאזל"). בשירים ארוטיים־אינטימיים אלו מופיע אחד המבעים העזים ביותר בספר.

חשיבותה של יחידה זו היא גם בשיר ששם הספר נגזר ממנו, "להפוך ברזל למים" (עמ' 38). השיר מתאר כישלון, כמיהה שאינה מתממשת, חיפוש שלא הסתיים אחר יכולת אלכימית להפוך ברזל למים: "הרי אתה / לא עברת את מחיצות הברזל,/ [...] / הרי אני / [...] / מבקשת למצוא פתח / או דרך אלכימית / להפוך ברזל למים". הברזל מופיע בשירים קודמים ביחידה זו, כביטוי לקרע שאינו ניתן לאיחוי בין אנשים ומציאויות. הוא מוזכר בשיר "שתהיי לי" (עמ' 35): "להב מושחז", "סכין חדה / סכין חד" ו"להט החרב המתהפכת". אפילו שם השיר מתכתב עם ברזל, ברמיזה לרומן הידוע של דויד גרוסמן שתהיי לי הסכין. גם בחיבור האינטימי ישנם איחוי קדמוני שאבד וגעגועים לגן עדן אבוד לפני "מעשה הנסירה" ("זיכרון ההיקרעות" בשיר "לילית", עמ' 36) של הנפשות והגופים. התחושה היא כי ישנה מחיצת ברזל בין אדם לאדם שאי־אפשר לחצות. מים אפשר לחצות, לבקוע. אבל האהוב נמצא מאחורי הפרגוד: "לא עברת את מחיצות הברזל". בסוף השיר היא קוראת אליו: "הרי אתה – עבור / הרי אני כאן".

מאידך, יש באהבה רגעי התעלות מיסטיים. כך בשיר "ספירה לאחור" (עמ' 43) היפה כל כך והרווי בסמלים קבליים: "יד שלך בקצה עורי / [...] / גחליליות מאירות בי / תאים אפורים / [...] נצח שבנצח". אל מול עשר ספירות הזוגיות המיסטית בין עליונים ותחתונים, מתכנסות אצל עיני להמן עשר ספירות הזוגיות הארצית ("וזה לא ישתנה", עמ' 47). אלו ספירות לא מושלמות, חורקות. ושוב – הפירוט האינוונטרי בונה את השלם.

הדוברת אינה חיה במרחב אטום מנותק. המציאות האקטואלית חודרת דרך קירות הבית הפנימי והחיצוני: מגפת הקורונה ("וכל הים שלי", עמ' 14; "סגר", עמ' 25), הקונפליקט הישראלי־פלסטיני ("בני מתגייס ליחידת שדה", עמ' 16) ומציאות החיים הישראלית הקשה, הברזלית ("טקס יום הזיכרון", עמ' 28). המעברים מהירים, הזמן חולף. ושוב דרך הפרטים הקצרים והטכניים מצטייר מהלך הזמן, הנושא בחובו גם עננת איום; רק אתמול ארזה הדוברת לילדהּ סנדוויץ' בילקוט בית הספר, וכבר היא מטמינה לו שקית עוגיות בקיטבג הצבאי ("ילקוט", עמ' 17).

האיומים אינם מסתיימים בהווה ובפחד מהעתיד. גם העבר נוכח ומאיים: הדוברת מביעה דחייה מה"גרמנידיש" של אִמהּ. בעולמה הפנימי של הדוברת השואה מבטאת אימה קיומית: הדוברת מתעקשת להתארס בטבעת יהלום כדי שיום אחד תוכל לקנות תמורתה אוכל ("[קנית לי]", עמ' 29). כשילדיה מבקשים מים ("מה הייתי גונבת", עמ' 30) היא נזרקת לתמונת הילד המרים ידיים בפני הנאצים. כשתהלך בעיר אירופאית, תהרהר מה הייתה גונבת כדי להביא מים לבתה. גבר חולף מהלך עליה אימים – אולי יסגיר אותה.

בשיר "לפני המילים" (עמ' 56) מנוכסת השואה לתיאור קטסטרופה פנימית ארספואטית: "אותיות ונקודות / אותיות ונקודות, / [...] כקרונות / בקר, או קרונות מלאים אנשים / צמאים, מוכים עוד מעט / ימותו בגז. מבחוץ / קרונות הם קרונות / והרי זה רק פרי דמיוני / [...] / שואה קטנה ופרטית מאוד". ההיבט הארספואטי יופיע גם כדרך ביטוי לאופוריה ("בראשונה הכל היה חגיגי / [...] / כתבתי וכתבתי כאילו מחר אמות" – "סגר", עמ' 25). בשיר "משוררת" (עמ' 26) המבט במראה הוא מבט "ברזל" ולא "מים", מבט קשה ולא חומל: "צריך מינוי צריך / קביעות משרה צריך / [...] צריכה שם / הוצאה נחשבת / קרן שתתמוך הרבה, / צריכה אותך צריך אותי / לא מדי". הקושי הכלכלי, האגו, דרישת האיכות הפנימית – לכולם יש מקום בחשבון הנפש של ספר הזיכרונות. גם כאן האינוונטר המפורט, כמו משיכות מכחול בציור אימפרסיוניסטי, בונה את התמונה הגדולה – ה"משוררת". והקושי, הכישלונות – סופם לבנות את הטוב: "יער שרוף / מתכסה בעלווה ירוקה".

לקראת סיום הספר מופיעים שלושה שירים ארספואטיים: "לפני המילים" (עמ' 56), "תנועות ונקודות" (עמ' 58), וּ"וִידוי" (עמ' 60). המשוררת מפרקת את המילים מתפקידן התקשורתי כמסמן ושמה לב למשמעויות היוליות קדם־אוראליות, אסוניות, תהומיות ו"אפופות סוד". היא מבודדת את התנועות הגלומות בסימני הניקוד ומשוטטת בעולמן האסוציאטיבי.

כל אלו מסתיימים בווידוי השב אל תחילת הספר, אל ספר הזיכרונות. וידויה של הדוברת־משוררת מסודר בתבנית הווידוי הנאמר ביום הכיפורים ("אשמנו, בגדנו, גזלנו" וכו'), באקרוסטיכון אל"ף-בי"תי (אריתי דבש / בלב הסערה / גאיתי מילים" וכו'). אולם לא בפני אלוהים היא מתוודה, אלא בפני עצמה ובפני הקורא. זהו חשבון הנפש השירי. היא מצהירה ששירתה שימשה לשליית היופי המילולי, לביטוי האהבות והחלומות ולהפיכת הרע והחשוך לטוב ומואר. ניתן לראות בשיר זה מעין חתימה לשירים הבאה לפני האפילוג השירי "עד כי יאמר הגוף", (עמ' 61). לאחר הצגת החיים במניפה מרהיבה ונוקבת, האפילוג עוסק בצו החיים, המפויס עד כיליונם: "כבר לא מתחננת / בפני הרוח הגדולה / שתיקח אותי / רק להתמסר / עד כניעה לחיק התהום / עד כי יאמר הגוף".

ואי־אפשר לסיים בלי להזכיר את ההדפס המופלא מלא המבע של יפעת שטיינמץ הרסט המופיע על עטיפת הספר, בבחינת קנקן נאה לתוך נאה.

 

מוטי פרי, מחנך ומורה לספרות, ספרו ספר חלקת השדה יצא השנה בהוצאת כנרת-זמורה-דביר.

153 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page