על היריקה

מנהל בית הספר, ג'לאל אל-י אחמד, פרדס הוצאה לאור ומכון ון ליר ירושלים, מפרסית: אורלי נוי, 124 עמודים, 2021.


כשחרזאדה מודרנית, אחמד מתפתל בין שלל דימויים ודמויות, כיעור ויופי, כדי לבלבל את הקורא העליון – הצנזור של השאה – אך מעמיד אל מול פרצופו ביקורת פוליטית ותרבותית בכל עמוד ובכל פרק מעמודי הספר. ביד אמן הוא מכוון היטב יריקה אל פניו של השאה



רחלי דור רפפורט


מנהל בית הספר נכתב מלב סכסוך – זה השרוי בין שלטון לעם, בין פקידים לעובדים והקשה מכול – בין מבוגרים לילדים. הספר נכתב בפרס של ימי השאה וראה אור בשנת 1958, אך דווקא משום שנכתב שני עשורים לפני המהפכה האסלאמית באיראן נותרה בו עדות לאותו בעבוע מקדים, אותו כעס שאין לו פתרון, אותה רוח מיאוס מהכול. וזו מעוררת בעת הקריאה את רוח הימים האלה, את התסיסה החברתית והפוליטית השורה גם כאן ועכשיו.

אי־אפשר לפתוח את הרשימה בלי להקדים ולשבח את מעשה התרגום והבאת הספר לקוראות וקוראי העברית. ניכר שמלאכת התרגום מפרסית ניתנה לקבוצה של בעלי מקצוע מחוננים. אלה הם המתרגמת אורלי נוי וחברי צוות התרגום והעריכה דוד ירושלמי וחגי רם. יחד הם נגעו בשני קצוות של זמן ושפה ואפשרו לאותה מטפחת דקיקה של תרגום להיבלע בשפתי הפה. מנהל בית הספר נקרא כמו נכתב זה עתה, אבל בה בעת נושמת בו רוח מדבר פרסי, עַם האחוז בעורפו תחת שוט שלטון ורעל מתוק של השפעה מערבית, עד בחילה.

הספר נמסר מפי מנהל בית הספר, ונפתח בהתנגדות – "כשנכנסתי הסיגריה עוד היתה בידי ובקושי הפטרתי שלום" (עמוד 7) – עת הוא נכנס לקבל אישור רשמי למינויו מפקיד משרד החינוך. זהו מספר הבז לפקיד, למעמדו ולתפקידו, להוד הופעתו. ושלא כמו קפקא, הלכוד ברשת אימה חברתית ובירוקרטית, המספר של ג'לאל אל-י אחמד עומד על קצה הסבלנות, על סף התפרצות רגשית. "נכנסתי לדבריו [...] ואיפרתי את הסיגריה לתוך המאפרה המבריקה שעל שולחנו" (שם), הוא כותב על ראשית המפגש הראשון עם פקיד ממשלתי, ומסיים את השימוש המטפורי בסיגריה: "רק אפר הסיגריה שלי היה מיותר כמו יריקה על פנים מגולחות למשעי" (שם). זהו מספר הכובש את הלב בכנותו הצורבת כמעט מהשורה הראשונה ("בלי סיבה מיוחדת התחשק לי לשחק את הקשוח"). הוא מואס במשרת המורה ("ההוראה כבר העלתה בי בחילה", עמוד 8), מבקש לטפס אך חווה את הקידום כשקיעה, בוחר בחינוך אך מתעב את המורים ואת המערכת כמו שהוא מתעב את שיטת הלימוד ואת ספרי הלימוד. זהו קול המפרק את הזעם לשני מבעים לשוניים: הראשון מתאר את ההתנהגות המוחצנת, את המבט הכעוס על הסביבה, על בני האדם בארצו, והמבע השני משלח במשלב דיבורי זעם כלפי ממוניו – "מה שתרצו!" (עמוד 9) – כלפי מה שקרה לתרבותו ולבני עמו תחת שושלת השאה, וכלפי עצמו – "עכשיו כבר נעשיתי מנהל בית ספר עד העצם!" (עמוד 11) – הוא מסיים את הפרק הראשון במשלב דיבורי מעודכן, מפתיע בתרגומו.

ומתחת לסיפור העלילה – זה של מורה מטהרן שהיה למנהל בית ספר רעוע במדבר המקיף את העיר – שורה התרבות העתיקה של עם שירד מגדולתו. בתרגום העברי זו נלמדת באמצעות הערות שוליים, ואלה מחזיקות את הסיפור כל העת במתח שבין הישן לחדש ובין הסמלי לריאליסטי.

ג'לאל אל-י אחמד בוחר בבית ספר שולי ונידח (אבל קרוב מספיק למושכות השלטון), ומעמיד בראשו מנהל בית ספר מוסרי אבל חסר עמדה סמכותית, אנטי־גיבור המבקש לשנות אבל ניגף שוב ושוב: "רק כשיצאתי משם, נזכרתי שבעצם הלכתי למנהל האגף בשביל משהו אחר לגמרי" (עמוד 99), כך למשל מסתיים פרק 17 העוסק בביקור המנהל אצל אחד ממוריו המוחזק בכלא. לפעמים נדמה שהורי התלמידים חזקים ממנו, למשל כשאחד ההורים מתפרץ על המנהל בשל חשיפת בנו לפורנוגרפיה שנמצאה באמתחתו של אחד המורים. רותח מכעס ההורה מטיח בפרצופו: "אילו אני הייתי מנהל בית ספר והיה קורה דבר כזה, הייתי חותך לעצמי את הוורידים" (עמוד 101). ואין צורך להצביע על ההקבלה בין המציאות המוצגת ברומן למציאות ימינו כאן. אולם דווקא נקודת המוצא המוחלשת שהמספר הגיבור פועל ממנה, הנעה בין מיאוס להזדהות, בין הפגנת רוגז ואומץ רגעי לרתיעה ובלבול, מאפשרת ייצוג אמנותי של התבוננות ישירה בפניו של ייאוש.

מנהל בית הספר משופע בדמויות מורים, הוא מתחיל במיפוי, לכאורה מאורגן, של כל כיתה ופינה בבית הספר העני, של כל מורה ומורה, כל דמות אקראית הנכנסת או יוצאת מתחומי החצר שלו, אבל הולך ומתפורר, מאבד אחיזה בסדר ובשליטה. אולם אחמד אינו מסתפק בכך, וחוצב תחת ספרו קומת מרתף. מאחורי כל דמות מורה או פקיד, מאחורי כל תיאור, כל תפנית וכל התרה נושפת משמעות פוליטית: למורה אחד נטייה סאדיסטית לאלימות כלפי התלמידים ולאחר לב רחום לאמו, לאחד שיער משוך ברילנטין והאחר מאחר כרוני – ועוד ועוד. המורים הללו אינם נקראים בשמות אלא בתפקידם (המורה של כיתה א', המורה של כיתה ב', וכן הלאה), כייצוגים מעמדיים של נציגי המלכות הניצבים לעומת העם. ומי מייצג את העם בספרו אם לא הילדים, תלמידי בית הספר שהמספר מנהל ותלמידיו בעבר (עת היה מורה)? אלה הילדים הסובלים יותר מכול, הנאנקים בכל יום ויום תחת מלחציים, ואין בהם חטא. לעומתם הדמויות הבוגרות, נושאות התפקידים השונים, מצוירות במכחול מלא רמזים לקלקולים חברתיים, שלטוניים ותרבותיים. וכשחרזאדה מודרנית, אחמד מתפתל בין שלל דימויים ודמויות, כיעור ויופי, כדי לבלבל את הקורא העליון – הצנזור של השאה – אך מעמיד אל מול פרצופו ביקורת פוליטית ותרבותית בכל עמוד ובכל פרק מעמודי הספר. ביד אמן הוא מכוון היטב יריקה אל פניו של השאה.

ג'לאל אל-י אחמד הלך לעולמו בשנת 1969 והוא בן 46. אחרי פרסום ספר זה כתב מניפסט שהפך אותו ליקיר המהפכה האיסלמית. לו היה חי היום ספק אם היה מרוצה מתוצאותיה. אולם ספרו, והתרגום המצוין שלו, מאפשרים לנו להתבונן גם בעצמנו, בחוליי החברה והשלטונות, ואולי לא פחות מכך – בכתיבת נגד פוליטית.

 

רחלי דוררפפורט היא סופרת ועורכת ספרותית, ביוגרפית יצירתית וסטודנטית לתואר שלישי באוניברסיטת בר אילן.

184 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

חיי כלב