top of page

על פי הארובה

מחרוזת ענבר, אלי עמיר , עם עובד, עורך: יובל שמעוני, 223 עמודים, 2023.


ההתמקדות בפרקי החיים של עמיר המבוגר מביאה לקדמת הבמה את מרכיבי זהותו שבציבוריות הישראלית היו בצילה של זהותו כסופר חשוב ומצליח: אלה של איש המעשה הפוליטי.

דודו רוטמן


אָמְרוּ עָלָיו עַל הִלֵּל הַזָּקֵן [...], פַּעַם אַחַת לֹא מָצָא לְהִשְׂתַּכֵּר וְלֹא הִנִּיחוֹ שׁוֹמֵר בֵּית הַמִּדְרָשׁ לִכָּנֵס; עָלָה וְנִתְלָה וְיָשַׁב עַל פִּי אֲרֻבָּה, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמַע דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים מִפִּי שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן. אָמְרוּ: אוֹתוֹ הַיּוֹם עֶרֶב שַׁבָּת הָיָה, וּתְקוּפַת טֵבֵת הָיְתָה, וְיָרַד עָלָיו שֶׁלֶג מִן הַשָּׁמַיִם. כְּשֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר אָמַר לוֹ שְׁמַעְיָה לְאַבְטַלְיוֹן: אַבְטַלְיוֹן אָחִי, בְּכָל יוֹם הַבַּיִת מֵאִיר וְהַיּוֹם אָפֵל, שֶׁמָּא יוֹם מְעֻנָּן הוּא? הֵצִיצוּ עֵינֵיהֶם וְרָאוּ דְּמוּת אָדָם בָּאֲרֻבָּה. עָלוּ וּמָצְאוּ עָלָיו רוּם שְׁלֹש אַמּוֹת שֶׁלֶג. פְּרָקוּהוּ וְהִרְחִיצוּהוּ וְסָכוּהוּ וְהוֹשִׁיבוּהוּ כְּנֶגֶד הַמְּדוּרָה. אָמְרוּ: רָאוּי זֶה לְחַלֵּל עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת. (בבלי, יומא לה ב)

כהלל הזקן בסיפור התלמודי גם הנער אליאס חצ'סרי, שאז, באמצע שנות החמישים של המאה הקודמת, לא מצא להשתכר מספיק גם לפרנסתו וגם לפרנסת אנשי ביתו וגם כדי לקנות כרטיס תיאטרון להצגה "כטוב בעיניכם" של תיאטרון הקאמרי, כדי לשמוע דברי אלוהים חיים, כלומר את מילותיו של שייקספיר בפי אברהם חלפי ונתן כוגן, התיישב הבחור "על פי הארובה", בדמות עמוד חשמל סמוך למחסן שהוסב לאולם תיאטרון מאולתר במעברת גדרה:

כעבור דקות אחדות שמעתי מתחתיי צעקות רמות, וראיתי את הסדרן מנופף לעברי בידו וצועק עליי שארד מיד. הייתי בטוח שקרא למשטרה לגרש אותי, וירדתי כנאשם שמחכה לעונשו. "למה אתה עושה את זה?!" הרעים עליי הסדרן בקולו, ואני הרכנתי ראש ולא אמרתי דבר. "יכולת ליפול ולשבור את העצמות, אין לך שכל?"

"אני אוהב תיאטרון, ואין לי כסף".

הסדרן הסתכל עליי ושתק, אחר כך הניע את ראשו ימינה ושמאלה. "מאיפה אתה?" שאל.

"מכפר העיוורים".

"מה יש לך שם?"

"המשפחה שלי שם".

"ומה לך ולתיאטרון?"

"מהקיבוץ".

הוא זקף גבה וסקר אותי כלא מאמין וסימן לי בידו ללכת אחריו. כשהגענו לדלת הכניסה לאולם אמר: "חבוב, מהיום והלאה כל הצגה או מופע שתרצה לראות, בוא אליי ואכניס אותך. אל תסכן את חייך". הוא פתח לי את דלת האולם, וידעתי אז כי לעולם לא אשכח אותו. (עמ' 176)

אם כן, גם על אלי הצעיר, שידע כבר עבודה ברפת של משמר העמק, ועוד ידע עבודת שליחויות באופניים בירושלים, חשב מי שחשב, שם במעברת גדרה, שראוי לחלל את השבת. ואין ספק שגם כאן, כמו בתקדים התלמודי, היה מדובר במחשבה נכונה.

"בימים האלה של הכתיבה", כותב אלי עמיר בפתח ספרו החדש והאחרון עד עתה מחרוזת ענבר: פרקי חיים, "אני נע בין העבר להווה ומנסה שלא לחשוב על העתיד. אין זה סיכום חיים ולא לי לעשות אותו, זה רק פסק זמן קצר שנטלתי לי לצורך מבט לאחור" (עמ' 12). הניסוח "פסק זמן קצר [...] לצורך מבט לאחור" עשוי להפתיע את מי שאמון על יצירתו של עמיר. מן המפורסמות שהאופוס מגנום של מי שקנה את מעמדו כאחד הסופרים האהודים בישראל ביובל האחרון, הוא טטרלוגיה שבמרכזה אוטוביוגרפיה. אמנם בגוף שלישי ובשינוי שמות, אמנם עם שילוב של מרכיבי בדיון, אך בארבעת הספרים הללו קל לזהות – וגם איש מעולם לא ניסה לטעון אחרת – את קווי הדמיון שבין עלילותיו של הילד כאבי במפריח היונים (עם עובד, 1992), שהיה לנער נורי בתרנגול כפרות (עם עובד, 1983), שהיה לנער השליח במשרד ראש הממשלה בנער האופניים (עם עובד, 2019) והחייל בשירות הממשל הצבאי ביסמין (עם עובד, 2005), לבין חלק מקווי המתאר הבולטים, והמסופרים שוב ושוב, בביוגרפיה של עמיר עצמו: הקהילה היהודית בבגדד בשנותיה האחרונות, עקירתה למדינת ישראל הצעירה, ההתחנכות בקבוצה של עליית הנוער בקיבוץ של השומר הצעיר והעבודה על ביסוס הממשל הצבאי במזרח ירושלים לאחר מלחמת 1967. מה חדש, אם כן, באותו "מבט לאחור" שמציע לנו עמיר בפרקים אוטוביוגרפיים אלה, שאינם מאורגנים באופן כרונולוגי, אלא נושאי, ושבשביל לשחזרם לכדי עלילת חיים מלאה אין לקורא ברירה אלא להידרש למקורות אחרים כגון ראיונות עיתונאיים ואף הרומנים הסמי־בדיוניים עצמם?

ראוי להתחיל אולי ממה שאינו נמצא בפרקים אלה. מי מאוהביו הרבים של הסופר (שכותב שורות אלה נמנה עליהם) ש"מכיר" את הביוגרפיה שלו מרומנים אלה, ושיגיע לקרוא את פרקי הזיכרונות שבמחרוזת הענבר עם ציפייה ל"מפתח" שיפרוש באופן מפורט, פשטני וברור את המציאות שמאחוריהם – צפוי להתאכזב. עמיר כן, חשוף ופתוח ביצירתו זו אף יותר מאשר בקודמותיה. וכפי שקורה לעתים בספרות תיעודית, הכנות באה לא פעם על חשבון הפיוט ומורכבות הייצוג. זוהי אולי הסיבה שהוא משאיר את הרומנים לדבר את עצמם, וטוב שכך. נסיבות כתיבתם לעתים מוזכרות בחטף באופנים דומים לאלה שהוזכרו בעבר בראיונות שליוו את יציאתם לאור ("מפריח היונים היה הספר האחד והיחיד שהתכוונתי לכתוב. רציתי לספר על הקהילה הקטנה של יהודי עיראק [...] הרגשתי מחויבות לקהילה בת אלפי שנים שממנה באתי, וזה היה צעד ראשון", עמ' 189). אך אי אפשר לומר שעלילות ספרים אלה הן העיקר ביצירה הנוכחית, גם אם הן נוכחות ברקע שלה באופן מוצהר: "אני מקווה שהרשימות האלה יתוו עוד קווים בתמונת חיי, שחלקים גדולים ממנה כבר פירטתי בספריי, וכאן אני חוזר אליה שוב ממרחק השנים ומוסיף פרטים ועובדות שלא הובאו בספרים. לא אתיימר למבט אובייקטיבי – בעיני אחרים הדברים ודאי נראו אחרת" (עמ' 11­­–12). למעשה, פחות מרבע מעמודי הספר מוקדשים לפרקים בחייו של עמיר המתוארים גם ברומנים שלו, והם מרוכזים בשלושה מתוך תשעת שערי הספר: "בגדד" (עמ' 17­–53), המתמקד בשנים המתוארות במפריח היונים, ו"הגירה" ו"מהקיבוץ עד כפר העיוורים" (עמ' 55–65) המתמקדים בשנים המתוארות בתרנגול כפרות ובנער האופניים.

מלבד פרקים אלה פזורות בין השערים האחרים, שמוקדשים, רובם ככולם, לדמותו של עמיר המבוגר, אנקדוטות כגון זו שתוארה בפתח רשימה זו. לכאורה, קל לפענח את הסמליות שבסיפור על אודות הנער התלוי בין שמיים לארץ, שנציג הממסד בדמות הסדרן מזמין אותו להיכנס אל התרבות המערבית, המיוצגת על ידי שייקספיר, ושיהיה בהמשך לבשר מבשרה של אותה תרבות: סופר ישראלי מהשורה הראשונה, שספריו נלמדים בבתי הספר, מעובדים למחזות ולסרטי קולנוע מצליחים ומתורגמים לשפות רבות. עם זאת, יש לדייק. הסיפור התלמודי על הלל הזקן אינו סיפור על הולדתו של אינטלקטואל או איש רוח. באגדות חז"ל הרבות סביב דמותו של התנא, שסיפור זה מתמקד בהתגלותו הראשונה כקדוש, היא אינה מעוצבת כמקבילה לאמן או פילוסוף. "בית המדרש" שהוא נכנס אליו בדלת הראשית, לאחר שניסה להתגנב דרך הארובה, לא מייצג בסיפור זה זירת פלפול אקדמית, אלא זירה לדיון הלכתי. במלים אחרות: מקום שבו מתקבלות החלטות פוליטיות. הלל הזקן בדמותו האגדתית הוא מי שבראש ובראשונה ייסד אסכולה הלכתית שעיקר כוחה במעשיות שלה, בפרגמטיזם ההומניסטי שהוא שאיפשר לה להיות לזרם המשפיע והחשוב ביותר בחיי המעשה של העם היהודי במשך דורות רבים. תרצו, זהו סיפור על ראשיתו של אחד המנהיגים הפוליטיים רבי־ההשפעה ביותר שקמו לעם היהודי.

זהו גם החידוש, ועיקר העניין לדעתי, בפרקי הזיכרונות של מחרוזת ענבר. ההתמקדות בפרקי החיים של עמיר המבוגר מביאה לקדמת הבמה את מרכיבי זהותו שבציבוריות הישראלית היו בצילה של זהותו כסופר חשוב ומצליח: אלה של איש המעשה הפוליטי. הבכיר בסוכנות היהודית ובמפעלות החינוכיים של עליית הנוער, מי שהיה אחד מעסקניה הבולטים של מפלגת העבודה ומי שתרגום ספריו לערבית היה אחד מהביטויים משובבי הנפש (ובדיעבד: מחמיצי הלב ביותר) של תהליך השלום מסוף המאה הקודמת.

לכאורה, לעמיר היו כל הנתונים להגיע לעמדת מנהיגות לאומית רבת־השפעה: עמדות ציוניות מתונות, עשייה חינוכית עשירה, קשרים והערכה בקהילות יהודיות בעולם, פרסום בינלאומי, עומק אינטלקטואלי וכושר יזמות חברתית מעורר השתאות. כל אלה, בל נשכח, לצד סיפור חיים יוצא דופן ומעורר השראה, שגם היה מוכר לציבור היטב בזכות עשייתו הספרותית, ושיכול לשמש כמקור הזדהות והצדקה ליותר ממרכיב אחד בזרם המרכזי של הציונות בישראל של חמשת העשורים האחרונים. ההתמקדות במרכיבים אלה בהיסטוריית החיים של עמיר ובאישיותו הם עיקר חדשנותו של ספר זה: תיאורי המפגשים עם הנסיך חסן (בהיותו יורש העצר הירדני) והנשיא מובארק (בעודו בשיא כוחו) ועם גדולי הסופרים, המשוררים ועסקני התרבות המצריים תוך כדי שבירת חומות עוינות וחשד; העבודה עם קהילות יהודיות בארצות הברית ובברית המועצות לשעבר; התפקיד החשוב שמילא בקבלת ההחלטות על הקליטה החינוכית של בני נוער יוצאי אתיופיה ובהקמת כפר הנוער "ניצנה" ובניהולו. מי שקורא בפרקים אלה אינו יכול שלא להשתכנע שלעומת כרטיס הכניסה לאולם התיאטרון המאולתר במעברת גדרה, את כרטיס הכניסה למרכזי ההשפעה וקבלת ההחלטות במדינת ישראל אלי עמיר רכש בזכות ובכסף מלא.

למרות כל זאת, כידוע, פוטנציאל זה לא הגיע לכדי מימוש, והכניסה לזירה מנהיגותית לאומית לא התאפשרה לבעל תרנגול כפרות ואהבת שאול. עמיר מעולם לא נבחר כחבר כנסת, על אף שניסה מספר פעמים. גם היוזמה הנשכחת להגיש את מועמדותו כנשיא לא נשאה פרי. הזירה התרבותית הישראלית מראשית שנות השמונים של המאה הקודמת ואילך הייתה בשלה לקבל לחיקה ולחבק בחום את יצירתו הספרותית של עמיר (שבדרכה המורכבת שימשה לא רק ככתב אישום, אלא גם כאשרור מוסרי – שמאוד נדרש בשלב זה – של המעשה הציוני, מצד נציג של חלק מקורבנותיו הישירים). לא כך הזירה המנהיגותית והפוליטית. בפתחה של זו עמדו בזמנו שומרי סף כמשה ברעם, האיש החזק של מפלגת העבודה במחוז ירושלים בשנות השבעים, שהטיל את מלוא כובד משקלו כדי למנוע מעמיר להיבחר לעמדת השפעה במרכז המפלגה. על פני לא פחות משלושה עמודים מציג עמיר נאום תוכחה חריף שהשמיע בפני עסקן זה בפגישתם האחרונה, נאום שנדמה כתמצית טענותיו כנגד חבורה זו של שומרי בית המדרש:

למה? בגלל שאני לא ראוי, או כי לא נישקתי את ידיך ורגליך ולא שכבתי על הרצפה ללקק את נעליך בתחינה שתכניס אותי למרכז? [...] אתם מפלים אותנו לרעה רק כי אנו לא דוברי יידיש כמוכם, אתם רוצים להפוך אותנו לעבדים נרצעים שלכם. [...] מאנשים בעלי השכלה וכישורים אתם פוחדים, אתם מעדיפים אנשים שיהיו תלויים בכם בכל [...] בכל נאום אתה אומר שאתה מחפש אקדמאים מעדות המזרח כדי לשלב אותם בתפקידים חשובים במפלגה. ובכן, אני אקדמאי, עובד במשרד ראש הממשלה, מה עוד חסר לי בעיניך? [...] אתם מפחדים מאיתנו. מי אתה שתקבע את גורלי, למי אתה חושב את עצמך? (עמ' 158–159).

בהמשכו של נאום זה מנבא עמיר את המחיר שייאלצו המפלגה והמדינה לשלם על התנהלות זו של המשה ברעמים למיניהם: "דע לך שזה לא יימשך ככה לעד. מי כמוך מבין שבגין וחבריו אורבים לכם, והנה אתם דוחפים אותנו לשם", (עמ' 159). רצה הגורל ופרקי זיכרונותיו של עמיר יוצאים לאור בעידן שהממלכתיות הישראלית, שעוצבה, לטוב ולמוטב, בידי המרכז והשמאל הציוניים, ניצבת בו בפני המשבר החמור בתולדותיה, ולמעשה בסכנה ממשית לקיומה. לצד העניין שמעוררת הקריאה בפרקי זיכרונות אלה, קשה להשתחרר מתחושת ההחמצה הכבדה, ומן הכאב על כך שבעידן הקריטי ביותר נעדרו משערה של זירת המנהיגות הישראלית לא רק מנהיגים מרחיקי ראות כשמעיה ואבטליון, אלא אפילו סתם סדרני תיאטרון טובי לב.

 

ד"ר דודו רוטמן, החוג לספרות עברית והתכנית לפולקלור ותרבות עממית, האוניברסיטה העברית בירושלים.


165 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Kommentare


bottom of page