פה טמונה משוררת

אפיטפים, חמוטל בר-יוסף, הוצאת קתרזיס, 50 עמודים, 2025.

הבחירה לחלץ את כל האפיטפים שתפסו חלקים מזעריים מספריה האחרונים, ולכנס אותם לספר שכל־כולו אפיטפים היא בחירה מיוחדת, שמתאימה למשורר מבוגר שמביט לאחור ויכול להרשות לעצמו לכנס את שירתו.

עדו ניצן

דוד של אבא שלי, שכנראה לא סמך על אף אדם אחר שיעשה זאת כהלכה, הכין את המצבה שלו בעצמו, עוד בחייו. הוא ביקש שיחרטו את שנת הלידה שלו בתוספת טקסט קצר שכתב על עצמו בגוף ראשון ותיאר כמה ציוני דרך ביוגרפיים בחייו בנוסח: נולדתי, עליתי, נישאתי. לבסוף, כדי שלא לחתום את הדין, הוא ביקש להשאיר מקום ריק לשנת המוות שלו, שאותה יחרטו אחרי מותו.

מה שבמציאות עשוי להיראות מוזר (מאוד), נראה אחרת בספרוּת. ביוון העתיקה התפתחה סוגה ספרותית עשירה ומורכבת של שירי מצבה "אֶפִּיטָף" (ביוונית – ἐπιτάφιος: "על הקבר"). האפיטפים המוקדמים אכן נכתבו על מצבות ועסקו בדמות הנפטר הקבור תחתיהן, אך בשלב מסוים שירי המצבה התעצבו כסוגה בדיונית, ומן המאה השלישית לפני הספירה אפשר למצוא משוררים שכתבו (על נייר ופפירוס ולא על מצבות) אפיטפים פיקטיביים על דמויות בדיוניות או היסטוריות, על בני משפחה, חברים ואויבים, ואפילו על עצמם, ממש כמו אותו דוד רבא שלי.

עצם המעשה הספרותי הזה, על ההקשר המורבידי שלו ועם מגבלת המקום הדחוקה שלו, מעורר מחשבה – איך לתמצת חיי אדם? ומה היינו בוחרים לכתוב על המצבה שלנו?

מטבע הדברים, האפיטפים הקלאסיים הם שירים קצרים וחדים שנוטים לעסוק במוות, לעיתים בצורה נוגעת ללב ממש. כך למשל באפיטף השלו ומלא ההשלמה עם המוות שכתב על עצמו קרפולידס (בתרגום עמינדב דיקמן): "עֵת תַּעֲבֹר עַל קִבְרִי, אַל תָּטִיל בּוֹ כָּל דֹּפִי, הַהֵלֶךְ; / לֹא רְאוּיָה לִי קִינָה אַף כִּי יָרַדְתִּי דּוּמָה. / בְּנֵי בָנִים אַחֲרַי; מֵאִשָּׁה יְחִידָה נֶהֱנֵיתִי, / יַחַד זָקַנּוּ; שְׁלֹשָׁה מִן הַבָּנִים – הַשֵּׂאתִים [...] / הֵם לִי נָסְכוּ עַל קִבְרִי וְלִמְחוֹז בְּרוּכֵי טֹהַר שִׁלְּחוּנִי, / חַף מִכְּאֵב, שֶׁאִישָׁן שְׁנַת עֲדָנִים מְתוּקָה".

אפיטפים אחרים העוסקים במוות נוטים דווקא להיות סאטיריים ואפילו מלאי הומור. כך למשל באפיטף אנונימי הכתוב אף הוא בגוף ראשון בקולו של המת (בתרגום שמעון בוזגלו): "אָכַלְתִּי מְעַט, שָׁתִיתִי מְעַט, חָלִיתִי הַרְבֵּה / וְאַחֲרֵי חַיִּים אֲרֻכִּים סוֹפְסוֹף מַתִּי / תֵּלְכוּ כֻּלְּכֶם לַעֲזָאזֵל!".

בהשפעת האפיטף הקלאסי משוררים אירופים רבים כתבו אפיטפים, חלקם על עצמם, והסוגה עדיין חיה. אך במידה רבה כל שיר אוטוביוגרפי הופך בשלב מסוים לכתובת מצבה, כתובת שהיא הד לחיים שלמים.

בעולם היהודי שירי המצבה נולדו כסוגה ספרותית רק בתקופת ההשכלה, בהשפעת השירה האירופית, וכמו בעת העתיקה, משוררים עבריים אחדים כתבו גם אפיטפים על עצמם (להרחבה ראו אצל יהושבע סמט שינברג שהקדישה לתופעה את הדוקטורט שלה).

ספרה החדש של המשוררת חמוטל בר-יוסף – אפיטפים (קתרזיס, 2025) מצטרף אפוא למסורת שירית עתיקה, עשירה ומגוונת. אומנם לאפיטף שורשים עמוקים, אך מאז י. ל. גורדון התמעטו האפיטפים בשירה העברית. לעומת זאת, זה כ־15 שנים שבר-יוסף כוללת בספרי השירה שלה אפיטפים קצרים ומחורזים, כולם כתובים בגוף ראשון, כביכול על מצבתה. אפיטפים מציג כינוס של השירים הללו לצד כמה אפיטפים חדשים.

בר-יוסף, שחגגה לא מזמן 85, היא משוררת, מתרגמת וחוקרת ספרות עברית ותיקה ועתירת זכויות. בעשור וחצי האחרונים היא עוסקת בהזדקנות ובמוות בכמה מישורים שונים. לפני כשלוש שנים ערכה אסופה יוצאת דופן בשם "הזקן אוהב! הזקן אוהב!", שכללה שלל שירי "אהבה מאוחרת" שנכתבו על ובגיל הזקנה. לצד האסופה, ספרי השירה האחרונים שלה, ובעיקר הקשה והבשל (הקיבוץ המאוחד, 2023), כוללים שירים רבים העוסקים בהזדקנות ובמוות בצורה מפוכחת, מבלי לייפות או לכער את המצב.

ייתכן שכתיבת אפיטפים על עצמה היא למעשה דרך נוספת של המשוררת להתמודד עם המוות המתקרב והבלתי נמנע, הנוכח תמיד כדמות שאין טעם לפחד או להתבייש ממנה. אין זה פלא שבאפיטפים שלה אין מטאפיזיקה; המוות בהם הוא פשוט סוף החיים וקץ הגוף.

בתקופה הזו שמוות איום גובה בה אין־ספור קורבנות, זו כמעט חוויה נעימה לקרוא באפיטפים של בר-יוסף. דבר אחד ששב וחוזר בהם, וממשיך את המסורת העתיקה, הוא שהמוות – שבא לאחר חיים מלאים, הגם שהיו חיים מורכבים ולא פשוטים – הוא מוות שמביא מנוחה: "פֹּה נִטְמְנָה אִשָּׁה סוֹפֶרֶת / שֶׁנִּפְטְרָה מִכָּל הַמְּיֻתָּר: / סְפָרִים, גְּבָרִים וְכָל הַשְּׁאָר. / אַחַת בִּקְּשָׁה נַפְשָׁהּ: / עַכְשָׁו לָנוּחַ, מְיֻתֶּרֶת" (עמ' 38).

הבחירה לחלץ את כל האפיטפים שתפסו חלקים מזעריים מספריה האחרונים, ולכנס אותם לספר שכל־כולו אפיטפים היא בחירה מיוחדת, שמתאימה למשורר מבוגר שמביט לאחור ויכול להרשות לעצמו לכנס את שירתו בשיטות שונות. הדבר מזכיר במידת מה את פנקס הסונטות שמאיר ויזלטיר כינס כשהיה כבן שמונים, וכלל את כל הסונטות שפרסם בספריו הקודמים (הקיבוץ המאוחד, 2021). לרעיון לכנס שירים לספר על פי צורתם ולפי הסוגה יש יתרון מובהק של אחידות ושל עוצמה מצטברת, אך גם חיסרון ברור של היעדר מגוון ותחושה של "עוד מאותו הדבר". גם במקרה של אפיטפים מורגשים היתרונות והחסרונות גם יחד. אף על פי כן, דווקא בשל העובדה שלרוב האנשים יש כתובת מצבה אחת ויחידה, הריבוי במקרה הזה מייצר עניין ואפילו תחושה של משחק שעשוי לעודד גם את הקורא להתנסות בכתיבת אפיטפים.

האפיטפים של בר-יוסף אמיצים וחשופים מאוד. הם מישירים מבט אל המוות מבלי למצמץ, והם רוויים במנה נדיבה של אירוניה והומור עצמי. כך למשל היא כותבת: "פֹּה נִטְמְנָה אִשָּׁה / עִם פֶּה גָּדוֹל מִדַּי / וְלֹא מָלֵא בָּאֲהָבוֹת חִנָּם. / עַכְשָׁו גַּם הוּא, גַּם הֵם, / אֵינָם" (עמ' 33). ואכן, בהתאם לכללי הסוגה, הכוללים ממד אוטוביוגרפי וסיכומי, ברבים מן האפיטפים של בר-יוסף שבים ומופיעים כמה מאפיינים יסודיים של דמותה. באופן שעשוי אולי להפתיע, המאפיינים הבולטים ביותר של הדמות המצטיירת באפיטפים אינם חיוביים בלבד: דעתנות, כעסנות, רדיפת אמת ואהבת ויכוח: "פֹּה נִטְמְנָה אִשָּׁה / עִם פֶּה גָּדוֹל / שֶׁלֹּא רַק לֶאֱכֹל אָהַב. / אֶלָּא גַּם לְהִתְוַכֵּחַ / עִם כָּל אֶחָד, בְּכָל מַצָּב, / עַל כָּל נוֹשֵׂא שֶׁבָּעוֹלָם, / כּוֹלֵל עַל טַעַם וְעַל רֵיחַ" (עמ' 15). התכונות האלה מאפיינות גם את האפיטפים עצמם – דעתניים, מתגרים ומלאי אמת. עם זאת, בקריאה קשובה מתגלה שהתכונות הללו הן גם אלו שהותירו את המשוררת אאוטסיידרית: "פֹּה נִטְמְנָה אִשָּׁה שֶׁלֹּא יָדְעָה / לְהִשְׁתַּיֵּךְ עַד תֹּם – / לְשׁוּם עִסּוּק, לְשׁוּם אָדָם, / לְשׁוּם מָקוֹם" (עמ' 16).

כתיבת אפיטף עצמי היא גם דרך להאיר משהו בחיי המשורר, ואולי גם אפשרות לסכם את החיים בלי להישמע פתטי. בשירי המצבה שלה בר-יוסף חושפת רגעים ביוגרפיים מחייה ואף באה חשבון עם אחדים מבני משפחתה ("פֹּה נִטְמְנָה אִשָּׁה שֶׁלֹּא הִגְשִׁימָה רַבִּים מֵחֲלוֹמוֹת אִמָּהּ", עמ' 26) ועם אחרים. בכמה אפיטפים היא כותבת על נישואיה בגיל צעיר ועל הפיכתה ל"אשתו של הסופר" (יוסף בר-יוסף), ובאחרים היא מתייחסת לבחירה האמיצה ללמוד ספרות ולהיות למשוררת ולא, למשל, לגננת.

באחד מן השירים האוטוביוגרפיים הביקורתיים האלה, אחד מן הפגיעים ביותר בספר, היא מתמצתת את סיפורה המשפחתי מילדות ועד התפוררות: "פֹּה נִטְמְנָה אִשָּׁה סוֹרֶרֶת. / "צָרִיךְ לִשְׁבֹּר אוֹתָהּ", / בְּיוֹם הוֹרִים אָמַר לְאִמָּא הַמּוֹרֶה / נֶגְדּוֹ הִיא אִרְגְּנָה שְׁבִיתַת כִּתָּה. // בְּאֹפֶן עֶקְרוֹנִי עָשְׂתָה לְהֶפֶךְ / וְלֹא חָשׁוּב מִמָּה. / בְּגִיל עֶשְׂרִים נִשְּׂאָה וְתֵכֶף / הֵפִיקָה מִשְׁפָּחָה חַמָּה // מִדַּי. כָּל-כָּךְ לוֹהֶטֶת / שֶׁהִתְפּוֹצְצָה לָהּ בַּיָּדַיִם. / "אַתְּ לֹא הָיִית צְרִיכָה לָלֶדֶת // יְלָדִים", בְּקוֹל שֶׁל אַשְׁמְדַאי / אָמַר לָהּ בַּעֲלָהּ. מֵאָז נִשְׁבַּר / כִּמְעַט הַכֹּל. הַשִּׁיר נוֹתַר" (עמ' 13). אלמלא שתי המילים האחרונות, הפוגמות בשיר בדידקטיות שלהן והמובנות מאליהן בהתחשב בז'אנר, היה זה שיר מצבה מושלם, כזה שהולך עם השבר עד הסוף.

גם באפיטפים הקצרצרים והכלליים וגם באלה הארוכים יותר והמפורטים השפה פשוטה מאוד, החריזה בסיסית והמשקל, אם ישנו, חמקמק. בפשטות הזו טמונה עוצמתם של האפיטפים הטובים שבספר – הם קלים להבנה, הטון שלהם עצוב־מצחיק, והממד הסיכומי והעוקצני בהם מגיע לשיאו בשורה תחתונה מכתמית. עם זאת, באפיטפים הפחות טובים בספר משהו בשפה הפשוטה עשוי להיראות מתיילד ולעיתים מעט חיוור. כפי שלימדונו הקדמונים: ככל שהשיר קצר יותר, כך הוא צריך להיות חד יותר, ועל כן בשירים קצרצרים כמו במצבות השיש עצמן – דרוש ליטוש מירבי. בפעמים אחרות, אחרי קריאת עוד אפיטף שמתייחס אל המוות בקריצה, עולים געגועים דווקא לשיריה האחרים של בר-יוסף על זקנה ומוות, אלה שאינם זקוקים לצורה המיוחדת של האפיטף, אלא מדברים על החיים ועל המוות בישירות גדולה אפילו יותר מזו שמתאפשרת באמצעות כתובת על מצבה, ומוכיחים, גם בלי לומר זאת במפורש, שפה טמונה משוררת.

---

עדו ניצן הוא חוקר ומבקר ספרות, מתרגם שירה ומרצה. דוקטורנט בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית ומלגאי במרכז מנדל־סכוליון. בימים אלה רואה אור בהוצאת קשב לשירה ספרו תשוקת הנשייה ובו תרגומיו למבחר משירי פיליפ לארקין.