פואטיקה של מין ומוות

כאב מרחקים, שרי שביט, מוסד ביאליק, 48 עמודים, 2021.


הכוח של שרי שביט לחרוג ממלכודת הקלישאה המלודרמטית של הסיפור הקלאסי של מות ההורים, נובע מכך שהיא מייצרת בספרה מיתולוגיה מינית ביחס למוות.



תהל פרוש


ספר שיריה השני של שרי שביט, כאב מרחקים, (למען הגילוי הנאות יש לומר שערכה והוציאה אותו ליאת קפלן בסדרת "כבר" היפה – אותה סדרה שספרי בצע יצא בה), צנום עד מאוד, ואילו הציפור שבחרה בה שביט לעמוד על הכריכה היא פינגווין. אני מתעכבת על הציפור מכיוון שאני יודעת עד כמה חשובה הבחירה הזו: עיצוב הכריכה (של תמיר להב רדלמסר המנוח) בסדרה אחיד בכל הספרים, ורק הבחירה בציפור כלשהי נתונה למשוררת.

הפינגווין הצורח הפתיע אותי בגלל ההומור הוויזואלי שיש בציפור הזו. אלא שהפינגווין המצווח שעל הכריכה הקדמית, ושלושת הפינגווינים המכונסים כמשפחה על הכריכה האחורית, צרובים מדימויים של סרטי טבע שבמרכזם פינגווין שעובר גיהינום של אוקיינוסים קפואים וערבות קרח כדי לספק אוכל לצאצאיו, והוא קורא להם מלוא גרונו והם לו, עד לאיחוד, או שקריאתו נותרת כסימבול נצחי של פרידה ללא קץ כשאחד או יותר מהם מתים.

הספר של שביט עוסק בתעלומה הגדולה ובמסתורין שאין לו שיעור סביב מות ההורים, ואפילו יותר מזה – סביב חייהם. העיסוק הממושך בהורים ברור: אלה הכוכבים הענקיים שמככבים על בימות נפשם של ילדיהם. בשל כך אפשר לומר שדמות ההורה היא שעת מבחן ביצירה, ושיוצרים טובים מנהלים יחסים מודעים עם מעמדם המיתי והנורא של ההורים, ומנסים להפיל אותם מתפקידם הכוכבי, תוך שהם טובחים אותם ביצירה.

יש קו רצחני שמשוך, באופן גס, מאדיפוס, להמלט, ועד השירים של יונה וולך וסילביה פלאת'. אפשר כמובן לומר שכוונות הרצח האלה הן תוצאה של חרדות סירוס פרוידיאניות שפולשות ליחסי היצירה, כפי שטען הרולד בלום, והן נכונות ליוצרים גברים לבנים, ואילו גברים שאינם לבנים ונשים מצייתים לכללים שונים – טענה שאני מסכימה לה באופן כללי, אלא שלא שם העניין אליו אני מכוונת. הפיצוח של התעלומה ההורית ביצירה – כמו גם בנפש – דורש מוכנות להמית את הדימוי ההורי והחסות ההורית, ונכונות אלימה להבקיע דרכם.

אצל שביט כוונת הטבח הזאת מתכוננת עם השיר המצוי כמוטו של הספר, "האקדח היה מונח". השיר מספר על האקדח של אביה שנמצא לאחר מותו, ושאין למשוררת מושג אם אביה ירה בו או שלא. זהו המסתורין של "לא הכרתי את אבא" אותו צריך לפצח, ולכן שביט מתכננת לירות. "בלילות אני פושטת את ידי. / בחושך היא נראית חזקה. // תחת ציפות האבל הדקיקות / אני מותחת אצבעות ומודדת" (עמ' 5). גם מאוחר יותר, בשיר "שומרת", המיניות האימהית עם המאהב – שיא המסתורין שאין לדעת אותו – מעוררת את אלימות ההבקעה: "כשהוא מנשק לאמא פנימה // יורד לעומק הצוואר. // אני נעצרת ומתבוננת./ דורכת את הנשק" (עמ' 31).

הספר נע בין יצירת מיתולוגיה של מות ההורים, תיאור המוות השרוי בין החיים כמו חומר לפני התפוצצות, ובין יצירת מיתולוגיה של החיים אחרי המוות. זוהי מיתולוגיה חריגה בשירה הישראלית, מיתולוגיה מינית ביחס למוות, והכוח של שביט לחרוג ממלכודת הקלישאה המלודרמטית של הסיפור הקלאסי של מות ההורים, נובע מהמיניות הזאת. למשל בשיר החזק "שיבה", בו המשוררת מתארת את אביה ממבטה של ילדה קטנה, "כילדה שכבתי במיטה הנפתחת והסתכלתי עליו / עומד עירום נגד הרוח / מול המרפסת הפרושה. // כתפיו נעטפו בחולצה מכופתרת / וישבניו המעט שזופים בהו אל פנים הדירה. // את הזין חשף אל השמים / כמו מחוג / הסופר לאחור // פניו היו חוורים / אבל לא בגלל הגסיסה // מצופים בארשת חמורה של אדם / המסוגל לפעום קדימה אל מותו / בעודו שומר / בפעם האחרונה / על בתו הקטנה" (עמ' 19).

הכתיבה הישירה של שביט אינה עוסקת בשפה עצמה ואינה הופכת בה. למעשה היא משתייכת לאסכולה הסיפורית בשירה, שלמרבה הצער לא פעם מידרדרת לכדי ז'אנר סיפורי חיים שבסופם דברי מוסר ותיקון או הארה – שירה שבה מסופר לנו על טרגדיה או קושי, מעצור או כישלון, שסופם הצלחה או תחושת צדקת הדרך והוראה מוסרית כיצד לחיות. אלא שכאן סיפור החיים בשיר יוצר גם שירים חזקים: תהום המוות אינה מסתיימת, נסגרת או מתרככת, והמיניות אינה בחזקת רטייה המרפאה את הפצע. כך שהשירים אינם מציעים נחמה, אלא את הרטט החי של המת.

תהל פרוש היא משוררת וחוקרת ספרות באוניברסיטת בן גוריון. ספרה האחרון, יחסי בעלות, יצא לאור ב-2020 בהוצאת אפיק.

216 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול