עבודות וימים, לילך נתנאל, אפיק, עורכת: מיכל בן-נפתלי, 161 עמודים, 2021.
אחר הצהריים שבו מתרחש סיפור המעשה, זמן בין השמשות, אינו רק המסגרת שמחזיקה את הספר, אלא המקום שאליו מתנקזים כל האירועים האחרים. לכן גם המין הוא הזירה שבה הספר מתרחש, המקומות שבהם גופים מתחברים ומתנתקים, מתענגים זה על זה ועל עצמם, עם האחר או לנוכח האחר, בזירות של מפגש ופרידה.
מוטי פוגל
"תנו רבנן: בין השמשות ספק מן היום ומן הלילה, ספק כולו מן היום, ספק כולו מן הלילה – מטילין אותו לחומר שני ימים. ואיזהו בין השמשות? משתשקע החמה, כל זמן שפני מזרח מאדימין. הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון – בין השמשות; הכסיף העליון והשווה לתחתון – זהו לילה, דברי רבי יהודה. רבי נחמיה אומר כדי שיהלך אדם משתשקע החמה חצי מיל. רבי יוסי אומר: בין השמשות כהרף עין, זה נכנס וזה יוצא ואי אפשר לעמוד עליו" (מסכת שבת, דף ל"ד עמוד ב').
ספרה של לילך נתנאל, עבודות וימים, מתרחש ביום קיץ בין השמשות, ספק יום ספק לילה, הרף עין שנמשך שנתיים. רגע שהוא אחר צהריים וחיים שלמים. בתוך המעשים שנמשכים מתחילת הספר ועד סופו, מעשה אהבה ומעשה מין ומין שאינו אהבה עם איתן, בן זוגה מזה חמש-עשרה שנה, נזכרת עדה אבני במאורעות השנתיים האחרונות, "אלה שסימנו את שברו הנחרץ, המוחלט, של צבר הזמן שלהם יחד." אותם מאורעות, שנתיים שנמתחות לעבר, עד לילדותה של עדה, אינם יחסיה עם איתן, אלא עם אביה, אברהם אבני, ועם נלי, לקוחה ובת זוג, שלה ושל אביה.
ביום-יום אלו שני עולמות נפרדים, באחד חיה האישה ובשני הבת, אך משפט אחד מחבר בין שניהם. "זה התחיל, לפני שנים ספורות, במילים האלה בדיוק: אל תגידי לי לא." זה מה שאמרה נלי לעדה, וזה גם מה שאומר איתן לעדה, "אל תגידי לא." בני הזוג של עדה דורשים ממנה לא לומר לא, ועדה אינה מסרבת לומר "כן", אלא מסרבת לומר דבר-מה, לחצות את הגבול מהלא מדובר, הלא מבוטא, העדיין לא חתוך – אל היש.
"את לא רוצה יותר," אומר איתן לעדה, "את רוצה פחות." והיא מבקשת ממנו, "אל תהרוס לנו את הערב הזה." "איך אני הורס?" הוא שואל, והתשובה היא "במילים." הדיבור הוא כבר היותר מדי, העודף, ועבודות וימים הוא ניסיון לכתוב גוף. לא מילים, ספר שהוא פחות, ספר שעומד במקום של העדיין לא.
עבודות וימים הוא ספר שכולו עיסוק בסף, במעברי הסף. פרנץ קפקא מספר ב"לפני החוק" על אותו כפרי שביקש רשות להיכנס אל החוק ובילה את כל חייו על הסף. ואולי, מציעה נתנאל, המקום הטוב ביותר להיות בו אינו מקום החוק, אלא דווקא הסף, הנקודה האחרונה שבה אשליית קיומנו הנבדל יכולה להתמיד.
"במקום שבו היא נפרדת ממנו, אברהם אבני חדל להבין את בתו," ובמקום שבו הדיבור יוצא מאיתנו אנחנו חדלים להבין אותו. בתו של אברהם אבני היא חלק ממנו אבל היא אינה הוא, והדיבור שלנו הוא גם מי שאנחנו וגם נפרד מאיתנו. לילך נתנאל מבקשת להשתהות במקום הזה, בָּעוד לא, בכמעט, במעבר אל, ולכן הספר רצוף בהתחלות של דיבור, בניסיונות לתפוס את הרגע שבו המחשבה נולדת, יוצאת מהשפתיים והופכת לדיבור.
לא הרבה קורה בין איתן לעדה. אבל אחר הצהריים שבו מתרחש סיפור המעשה, זמן בין השמשות, אינו רק המסגרת שמחזיקה את הספר, אלא המקום שאליו מתנקזים כל האירועים האחרים. המפגש בין איתן לעדה הוא המוקד שבו הכל מתפרשׁ ובאמצעותו הכל נפרשׂ. לכן גם המין הוא הזירה שבה הספר מתרחש, המקומות שבהם גופים מתחברים ומתנתקים, מתענגים זה על זה ועל עצמם, עם האחר או לנוכח האחר, בזירות של מפגש ופרידה.
ומול עדה ואִיתה נמצא איתן, וכשעדה מענגת את עצמה מול עיניו הוא "הביט וראה את עיניה של עדה ואת הפתח של עדה ושוב את עיניה, וכל זה, חשב איתן, גם ירכיה, גם האגן שלה שנלחץ עכשיו כנגד המזרן, גם הריח שלה, כל זה, חשב איתן, שלה. וכל מה ששלה, הרגיש, הוא רוצה קרוב אליו. וכל מה ששלה הוא רוצה בו עכשיו. כי אפשר, כי איתן היה יכול, כי איתן יודע איך לאהוב בלי סייג, בלי צילוק של ויתור, כלומר איתן יודע לעשות דבר אחד מתוך דברים הרבה. עיניים ופתח. אגן ומבט. האודם בין הירכיים, באמצע הגוף, וגלגל התבונה של העין, והבית. והכלכלה של הימים. ומיום אל לילה ומלילה אל יום. בלי חציצה כלשהי. בלי שינוי. בלי גלגול של צורה בצורה." אבל באותם רגעים ממש, עדה חושבת על דבר אחר, "איך לקחה את הילד הקטן אל הגן." היא חושבת על התבגרות של ילדים ועל פרידה ועל כאב שאסור לכאוב אותו.
עדה, שגדלה ללא אם ועם אב שהיה מבוגר ממנה בשש עשרה שנים בלבד, תוהה, "איזו אמא את לילדים שלך. ואיזו ילדה את לאמא שלך. כל אישה מתחילה כאן ומסיימת. ובעצם לא מסיימת בכלל. אף פעם. אלא מתגלגלת שוב ושוב מכאן לשם ובחזרה. לא מחזור של פריון, אלא מחזור של הזדקקות ואשמה ושל גודש ושל הפוגה ושל היצמדות וחזור שוב על עצמו. שוב ושוב. איזו אמא את לילדים שלך ואיזו ילדה את."
עדה חיה בשני עולמות נפרדים. באחת היא בתו של אבא אבני, אפילו ביחסיה עם נלה היא בתו של אבא. באחר היא אם ואישה, אך לא בת. היא רוצה "להסיג, ואפילו מעט, את הצימוד המורגל" שבינה ובין איתן. היא רוצה להיוולד מתוך עצמה, להיות אם לעצמה. אבל הסוף בעצם ידוע ונקבע מראש, הילדים יחזרו הביתה, ואז תישמע המילה שתשיב את עדה מהמרחקים ותניע שוב את הזמן, המילה שתכפה את ה"כן" – "אמא".
"עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות, ואלו הן, פי הארץ, ופי הבאר, ופי האתון, והקשת, והמן, והמטה, והשמיר, והכתב, והמכתב, והלוחות... ויש אומרים, אף צבת בצבת עשויה" (מסכת אבות, פרק ה', משנה ו').
מוטי פוגל הוא מבקר ספרות, כותב ועורך.