פרים קדושים שנשכחו בשולי שדות המרעה של העמק

הספר האדום, אסף ענברי, משכל (ידיעות ספרים), עורך: דב אלבוים, 286 עמודים, 2022.


הספר של ענברי אינו מבקש לערער על הסיפור הציוני וגם לא לכונן צירים היסטוריים אלטרנטיביים להתבוננות עליו. מה שהוא עושה, ובהצלחה רבה, הוא לשחרר את אותו אתוס מהפאתוס ולהציג את גיבורי התקופה דרך עדשות אנטי־הירואיות החושפות אותם אם לא במערומיהם ממש אז בהחלט בבגדיהם המרופטים ובנעלי הבית השחוקות שלהם.

חיים וייס


במסה נפלאה שכותרתה "הרהורים של היסטוריון על ידיעות השווא של המלחמה" טען ההיסטוריון וההומניסט היהודי־צרפתי מארק בלוך (שנרצח על ידי הגסטאפו ביוני 1944, סמוך לשחרורה של צרפת) כי: "תולדות האדם גדושות ידיעות שווא על צורותיהן השונות: רכילות, הונאה, אגדות... מבחינתם של שוחרי ההיסטוריה אין שאלות מלהיבות מאלה". נזכרתי בדבריו היפים כאשר קראתי את פסקת הפתיחה של ספרו החדש של אסף ענברי הספר האדום שמעורבבים בה אלו באלו כל החומרים שבלוך הזכיר: "מנהיג הקיבוץ המאוחד, יצחק טבנקין, שכב על מיטת שדה מתקפלת במרפסת הסגורה. הוא שמע את אווה מתהלכת בסלון והתעורר בבהלה: בחלומו, הצעדים היו צעדי השוטרים של הצאר שבאו לקחת אותו ואת אביו" (עמ' 11). זוהי פסקה שאינה מבקשת אך ורק להציג בפני הקוראים את אחד משלושת גיבורי הרומן, יצחק טבנקין, מנהיג הקיבוץ המאוחד, אלא היא בראש ובראשונה מבקשת לסמן עבור הקוראות והקוראים כיצד יוצגו אותן דמויות לאורכו של הרומן כולו: אלו דמויות הנבנות דרך חייהן הפרטיים, דרך חולשותיהן ואולי אף חשוב מכך – תוך כדי שילוב ידע היסטורי "ממשי" (היותו מנהיג הקיבוץ המאוחד) עם רכילות (העובדה שהוא ישן במרפסת אחרי תקופה של פירוד מאשתו וחיים לצד אישה אחרת) וחומרים בדויים לחלוטין (חלומותיו על אביו וחיילי הצאר).

בספר הזה, כמו בספריו הקודמים הביתה והטנק, ענברי מביא לכלל ביטוי את יכולתו לצרף אלו לאלו אנקדוטות, פכים קטנים ואירועים לכאורה שוליים לתמונה רחבת היקף המבקשת לספר את סיפורו של מקום או סיפורה של תנועה. עם זאת צריך לומר כי בניגוד לתשוקתו הברורה כמספר לאנקדוטלי ולשולי, הרי שהנושאים והדמויות שהוא עוסק בהם אינם שוליים כלל ועיקר. ענברי מקפיד להישאר תמיד בלב ליבו של האתוס הציוני: בקיבוצים (הביתה מספר את סיפורו של הקיבוץ שהוא גדל בו, אפיקים), באירועים מכוננים בעבר המיתי־ציוני (הטנק בדגניה) וכעת, בספר שלפנינו, הוא עוסק באידיאולוגים הגדולים של מפ"ם: יצחק טבנקין, מאיר יערי ומשה סנה. למעשה ענברי מבקש לכתוב מעין פרקים נוספים לסדרה המפורסמת "עמוד האש", שעיצבה ושיקפה את הזיכרון ההיסטורי הישראלי. אלא שבניגוד לעמדה הדידקטית היודעת־כול של הסדרה ששודרה בערוץ הממלכתי (והיחיד) בראשית שנות השמונים, ענברי מבקש להעמיד מעין גרסה סמי־חתרנית ל"עמוד האש", גרסה שאין בה אמנם ערעור על האתוס הציוני עצמו, אך גיבורי אותו אתוס מעוצבים בראש ובראשונה דרך קנאותיהם, חרדותיהם ותשוקותיהם לכוח, אהבה וסמכות.

כאמור, הספר אינו מבקש לערער על הסיפור הציוני וגם לא לכונן צירים היסטוריים אלטרנטיביים להתבוננות עליו. מה שהוא עושה, ובהצלחה רבה, הוא לשחרר את אותו אתוס מהפאתוס ולהציג את גיבורי התקופה דרך עדשות אנטי־הירואיות החושפות אותם אם לא במערומיהם ממש אז בהחלט בבגדיהם המרופטים ובנעלי הבית השחוקות שלהם. המתח בין רצון לשמר ולתחזק את האתוס הציוני־סוציאליסטי ובין המשאלה לערער עליו מכתיבה את מבנה העל של הספר. בניגוד לכמה ביקורות שהדגישו את משאלתו של ענברי לשחוט פרות קדושות וללעוג להן, הרי שהספר מציע מהלך דיאלקטי מורכב יותר: הוא מחזיר למרכז הבמה שלושה פרים קדושים שנשכחו לפני עשרות שנים בשולי שדות המרעה של העמק, משיב להם את מעמדם וכוחם, ואז בעדינות ובלא מעט יראה שוחט אותם קלות. הרי למעט היסטוריונים של התנועה הציונית ועוד כמה משוגעים ומשוגעות לעניין איש אינו זוכר כיום (כולל, אני מניח, גם בקיבוצי העמק עצמם) מי בדיוק היו יערי, טבנקין וסנה, מה בדיוק ההבדל בין הקיבוץ הארצי לקיבוץ המאוחד, על רקע מה נקרע הקרע בין עין חרוד איחוד לאחיו המאוחד ומה ההבדל האידאולוגי המדויק בין ספריית פועלים להוצאת הקיבוץ המאוחד. כל אלה הן מחלוקות שנשכחו מלב לפני עשרות שנים, וענברי משיב אותן מתהום הנשייה למרכז הבמה ומפיח חיים בעצמות האידיאולוגיות היבשות הללו.

אלא שתנועתם של השלושה חזרה אל מרכז הבמה אינה פשוטה או תמימה. מתוך מודעות לכוחו המסוכן וההרסני של הגעגוע הנוסטלגי הספר מבקש להמיר את הפריזמה שדרכה אנו מתבוננים על הדמויות הללו בשלושה אופנים עיקריים: הראשון הוא הדגשת הממד הפסיכולוגי על חשבונו של הממד האידיאולוגי, השני הוא עירוב בין ההיסטורי לבדוי והשלישי הוא ביטול ההיררכיה בין החשוב לכאורה ובין מה שנראה במבט ראשון טרוויאלי ושולי.

הדגשת תפקידה של הפסיכולוגיה, בעיקר אירועים מכוננים מהילדות, ככוח מניע מרכזי בחיי הגיבורים, מאפשרת למחבר להמיר את השיח האידיאולוגי האינסופי שהשלושה היו שטופים בו במערכות סבוכות של דחפים, קנאות וחרדות. כך למשל באחד מפרקי הספר היפים ביותר ענברי מתאר את שנות ילדותו הטראומטיות של מאיר ואלד, הוא מאיר יערי: "הוא שנא את אחיו הבכור, ומעולם לא סלח להוריו, שהתמוגגו מכל מה שמשה [אחיו הבכור – ח"ו] עשה או אמר. [...] הזיכרון הראשון של מאיר, מגיל שנתיים: הוא שוכב בעריסה, ואתו בחדר רק משה, שאולי נשלח על ידי הוריו לנענע את עריסת אחיו הקטן עד שיירדם, ואולי נכנס לחדר ביוזמתו שלו. הוא נענע את העריסה בכל הכוח, עשרות פעמים, ומאיר נזרק בתוכה וכמעט נזרק מתוכה" (עמ' 31). היד האלימה של האח מובילה את מאיר הקטן, ששב כקצין מחפירות מלחמת העולם הראשונה, לגנוב מאחיו הבכור את מה שברבות השנים יהיה לסיסמת השומר הצעיר והאִמרה המפורסמת ביותר של יערי, הקשורה גם היא בידיים: "בראש ובראשונה ידיים! הבו לנו ידיים". לאחר מכן, משלקח ממנו את הידיים, מאיר הצעיר גנב מאחיו את הבכורה כולה והיה למנהיג פוליטי רב־כוח בעוד אחיו הבכור היה לעסקן ונעלם במסדרונות הבירוקרטיה והפקידות של עיריית תל אביב.

הציר השני המעצב את העלילה, ומעניק לגיבוריה עומק ומורכבות כמו גם חושף אותם בעליבותם, הוא העירוב שענברי מקפיד עליו בין ידע שאפשר לכנות "ממשי" ובין שכבה בדויה שהוא מניח כשקף על גבה של ההיסטוריה. עירובו של הבדוי: חלומות, מחשבות ומשאלות שהיו לגיבורי וגיבורות הספר ושלמחבר בוודאי אין כל גישה אליהם, מאפשר לו לכונן "אני אפשרי" המכיל מרכיבים אישיותיים מגוונים שהמספר שולט בהם ושבאמצעותם הוא יכול לנתב את עיצוב הדמויות כרצונו. למשל, בעזרת אותו שקף בדוי יכול המחבר להציג את טבנקין כאדם בעל שליטה עצמית מועטה: הוא אינו שולט לא בתשוקתו לנאומים ארכניים ולא בתשוקתו חסרת העכבות לנשים. הדגשת הממד חסר השליטה באישיותו מאפשרת למספר לדמיין את המחשבות שעברו בראשו של טבנקין, שהיה מאוהב בערוב ימיו במזכירה בשם איבון, צעירה ממנו בשנים רבות, באזכרה ליצחק שדה בגבעת ברנר: "גם טבנקין, בתורו, נשא דברים מול הקבר, אבל מתחילת האזכרה ועד סופה הוא חשב רק על כך שיצחק שדה התחתן שלוש פעמים – בפעם השלישית עם בחורה שהייתה צעירה ממנו בעשרים שנה" (עמ' 271).

הציר השלישי נוגע לביטול ההיררכיה בין חומרים היסטוריים שונים ומתן מעמד זהה לאירועים הנדמים כדרמטיים וכאלו הנתפסים כטריוויאליים, כיומיומיים וכשוליים. זוהי עמדה היסטורית עקרונית הרואה בכל פיסת מידע חומר ראוי שאפשר לעשות בו שימוש על מנת לארוג מסכת חיים מורכבת ועשירה החפה מאידיאליזציה. כך למשל, לאחר פירוק מפ"ם מפרסם משה סנה, מראשי מק"י (שבכלל החל את דרכו במפלגת הציונים הכלליים, שתיעבה את הקומוניזם), את המניפסט "סיכומים בשאלה הלאומית לאור המרקסיזם־לניניזם". יציאתו לאור של החיבור שסנה הגדיר בו את הציונות כ"אידאולוגיה בורגנית, ריאקציונרית שיסודה בטענה השקרית שהיהודים הם עם" הייתה רגע של שיא עבורו. כפי שמציין ענברי "הספר תורגם מיד, ביוזמתה של מק"י, לשלל שפות אחרות [...] עיתונאים, אינטלקטואלים ופוליטיקאים קומוניסטים בכל העולם הסתמכו עליו וציטטו אותו" (עמ' 240). את רגע השיא הזה ענברי מעמת מיד עם רגע משפחתי שולי ולכאורה נטול כל חשיבות, הנוגע לבתו של סנה תמר: "[תמר] הייתה בת עשרים, חיילת משוחררת שרצתה להיות רופאה כמו הוריה, אבל נכשלה בבחינות הכניסה לבית הספר לרפואה. היא עדיין לא מצאה את הכיוון שלה בחיים, גם בן-זוג עדיין לא היה לה, אבל בגיל עשרים זה די נורמלי" (עמ' 241). האב הגדול, ההוגה, שכתביו האנטי־ציוניים נקראו בכל מקום ובשפות רבות עומד בחולשתו אל מול משפחתו. הבת, למרות עמדתו האידאולוגית החד־משמעית של האב, שירתה בצבא (וכך יעשה גם אחיה הצעיר ממנה אפרים, ששירת בצבא שנים רבות) ולאחר מכן לא מצאה את דרכה. זהו מרחב שהאב יורד בו מיד מגדולתו ומכוחו הפוליטי והאידיאולוגי ומוצג כ"אב נעדר" שהמחיר על פעילותו הפוליטית הענפה היא הזנחת ילדיו.

בסיכומה של הביקורת אני מנסה לדמיין מה מארק בלוך היה חושב על הספר הזה לו בתעלול כלשהו של ההיסטוריה הוא היה מתגלגל לידיו. נדמה לי שהוא היה מפיק הנאה מרובה מספר המורכב מתערובת משובבת לב ונטולת היררכיות של מסמכים היסטוריים, נאומים ארכניים נטולי התחלה, אמצע וסוף, רכילויות מרושעות יותר או פחות, שמועות שנעו להן במהירות עצומה בין משקי העמק וחלומות שענברי חלם עבור גיבוריו. מארק בלוך, כרבים לפניו ואחריו, ידע שמה שאנו מכנים "היסטוריה" זה למעשה טקסט המורכב משברי שברים של מציאות ודמיון, שאותם אנו מבקשים, לעיתים לשווא, לאחות ולשוות להם מראה מתעתע של סיפור אחיד, קוהרנטי ומובן.

 

פרופ' חיים וייס, המחלקה לספרות עברית, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, עורך פנס.

402 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול