רשת של דימויים ומטאפורות


סיפורים לשעת לילה מאוחרת מאוד, נטע שניצר, אוריון, 121 עמודים, 2020


עולם הדימויים והתיאורים בספר סיפורים לשעת לילה מאוחרת עשיר מאוד, אבל בזירה של שניצר, אין לקורא מקום מספק; המרחב שהוקצה דחוס מדי ומה שנותר הוא לצפות בהופעת היחיד שלה.


נעמי קריספל


סיפורים קצרים לשעת לילה מאוחרת מאוד, ספר הביכורים של נטע שניצר, כולל ארבעים ושניים סיפורים קצרים שעוסקים בנושאים שונים: זוגיות, שברון לב, חווית הכתיבה, תחושות של זרות וניכור. מרבית הסיטואציות לא ריאליסטיות: לטאה שהיא שותפה לדירה, עימות עם עורב, נמלים שמשתלטות על החדר של המספרת ועל גופה.

עולם הדימויים והתיאורים של שניצר עשיר מאוד, והסיפורים גדושים בפאנצ'ים רבים ויפים; בסיפור "עורב זן", למשל, נתקלת הדוברת בעורב שמציק לה, וכאשר היא מתעמתת איתו ושואלת: "מה הקטע שלכם? של העורבים בתל אביב", הוא עונה לה: "אנחנו עורבים מתוחכמים [...] בדיוק כמוכם, התל אביבים [...] חושבים שאנחנו ביג שוטס ואז מגלים שיש עוד עשרות כמונו" (עמ' 97). הדיאלוג הזה מצחיק והוא מסמן רגע של כנות שניתנת להערכה, אך יחד עם זאת, קשה שלא להרגיש שמשהו חסר. הסיפור הוא זירה בה קולה של הכותבת אמור לפגוש את הקוראים, ובזירה של שניצר, כך אני חשה, אין לי מקום כקוראת; המרחב שהוקצה לי דחוס מדי ומה שנותר הוא לצפות בהופעת היחיד שלה. נאלצתי לוותר על האפשרות לעשות את מה שיכול לקרות בזמן הקריאה של סיפור טוב: לנסות ולהבין, לפענח, ואולי אפילו להגיע לתובנות אישיות, חברתיות או תרבותיות.

קביעות רבות מופיעות בסיפור כאפיון ישיר וכאמת גמורה ומסוגרת. למשל, בסיפור "נמלים": "בזמן שהייתה כל כך מוטרדת באמירה האישית והנוקבת שלה – איבדה את האחיזה במציאות" (עמ' 35). ובאותו סיפור, לאחר שהגיבורה הנלחמת בנמלים המהוות מטאפורה למחסום היצירתי שלה, ומבינה שמלחמתה בהן לא תצלח, נקטע הסיפור בשורת מחץ: "לא היה לה סיכוי מלכתחילה" (עמ' 34); למקרא הקביעה הזאת אני תוהה אם לי היה מלכתחילה סיכוי להגיע למחשבה שאינה נכפית עלי הר כגיגית, לפני שזו נגזלת ממני בשורה אחת.

הסופרת נותנת לעולם הדימויים והמטאפורות מקום רב, ביד משוחררת מאוד: "אני כבר לא מרגישה את הציפורים שלי [...] הן היו משתוללות ומסתערות על כל פירור שמצאו, מתמלאות במרץ וממריאות בחלל הקטן [...] התייאשו או נרדמו וכבר לא מנפנפות בכנפיהן בשמחה אל מול כל אורח מזדמן או הבלחות של תקווה" (עמ' 76); "גם לך יש סורגים שלפעמים נפתחים [...] החופש זורם ממך בנהרות [...] את יצור פרא שהגיע לעולם האפל והמסועף שלי" (עמ' 78); "אתה בניין עצום ממדים, עומד על תילו איתן, אני ציפור שיר קטנה שמפזזת סביבך, אני מצייצת ומקפצת" (עמ' 44). אין ספק שתמונות אסתטיות וציוריות כאלה יכולות לשבות את הדמיון, אך יחד עם זאת, לא נראה שניתנה כאן חשיבות מספקת למארג הסופי. אפשר לקרוא עמודים שלמים שמלאים בדימויים או בתיאורים, לא ברור לשם מה. רצף הדימויים המופיעים בזה אחר זה, מייצר לעיתים עומס מסוים, וללא יתד עלילתית איתנה מספיק, נשארים הקוראים קצת בחוץ. מצד שני, האם אין כאן בעצם אומץ גדול של הסופרת בהחלטה להניע את הטקסט על פני רשת של דימויים ומטאפורות, תוך זניחה של שיא כלשהו, ותוך ויתור מוחלט על רצף של זיכרון ועל הצטברות של רשמים. האם אין זה מה שמתרחש כל העת ברשתות החברתיות בהן אני חיה ופועלת?

אם אכן אפשר להסתפק בתנועה פרגמנטרית שאינה שוקעת בתודעה ובנפש, ובהנאה רגעית שאינה תובעת דבר, כזו המתעוררת למשל כשצופים בסרטון או כשקוראים טקסט קצר שיש בו דימוי מעניין או מצחיק, כדאי בהחלט לקרוא את סיפורי הספר הזה. ובכל זאת, לקראת סיום, הנה אחד הקטעים שאהבתי, והלוואי שבספריה הבאים תתן הסופרת מקום נרחב יותר לתיאורים כאלה:

"הרוח מוצאת לאט-לאט דמויות נוספות שמסתובבות ברחוב, אחרות, עדינות יותר. חלקן לא רואות אותה, חלקן פוצעות אותה בחרמש שהן אוחזות. הרוח שלי מתרחקת מהן ושטה למקום אחר. ויש ימים שבהם היא רואה דמות אחת, שמסתכלת היישר אל תוך עיניה, ופתאום שתיהן הופכות לאנשים" (עמ' 48).

נעמי קריספל היא נערה בת שבע-עשרה מחיפה. לומדת במגמת ספרות ב"דרך רוח".

174 צפיות