פתחתי דלת, ועמדתְ שם, אהרן שבתאי, עורך: אלעד זרט, עם עובד, 58 עמודים, 2019
שירתו של שבתאי בקובץ פתחתי דלת, ועמדת שם חדה ועוקצנית והוא נוגע באופן גלוי בנושאים כאובים כמו הזדקנות, דכאון, מחסום כתיבה, ואי-מסוגלות. לצד העצבות והמלנכוליה, ממשיך שבתאי בקובץ זה להיות משורר יצרי מאוד.
שני ליבנה
הקובץ פתחתי דלת, ועמדת שם מאגד מקבצי שירה משלוש תקופות זמן שונות בעשור שבין 2018-2008. את שערי הקובץ הזה, שנכתב מנקודת מבטו של אדם בערוב ימיו, סידר שבתאי שלא כמצופה בסדר כרונולוגי הפוך, מההווה אל העבר. הסידור הזה חותר באופן מפתיע תחת הזמן הלינארי הנע קדימה ויש בו, לכן, גם סירוב להתקדמות הטבעית לכיוון הזקנה ומה שבא אחריה. ובאמת, גם בקובץ הזה, לצד העצבות והמלנכוליה, ממשיך שבתאי להיות משורר יצרי מאוד עד שכמעט אפשר בשירים מסוימים לשכוח את גילו ולחשוב שמדובר באדם צעיר.
שירתו של שבתאי בקובץ הזה חדה ועוקצנית והוא נוגע באופן גלוי בנושאים כאובים כמו הזדקנות, דכאון, מחסום כתיבה, וגם בעניינים אחרים כמו חוסר סיפוק או אי-מסוגלות עצמית. בטקסטים האלו שזורה כחוט השני גם אהבתו לדגנית שוקן, בת זוגו, ושיריו עוסקים בגבול הדק שבין התשוקה המינית לאהבה הרגשית. המפגש החד בין התמות של הדכדוך והייאוש לתמה של אהבה מעניק ממד אנושי ורב-גוני לשירתו. שיריו המוקדשים לדגנית או אלו העוסקים בה שטופים בתקווה, בנחמה, ובהנאה שמצאו השניים בחייהם המשותפים. שירים אלו מזכירים לקורא דמויות נשים קודמות ובלתי נשכחות של שבתאי – זיוה וטניה – שהשירים שהוקדשו להן פרנסו קבצים שלמים.
השער הראשון בספר, הסובב, כאמור, סביב אהבתו החדשה של המשורר, דגנית, יוצר תחושה מוזרה של מעין "נוסטלגיה אל העתיד"; כאילו נשלח הקורא אל העתיד להביט על שלהי חייו, והתבוננות זו על סוף החיים מנקודת מבטו של אדם צעיר מביאה איתה תחושות של סיפוק, אהבה והשלמה. כמעט נוצר הרושם שהדובר כמֵהַ לדלג על פני העשורים כולם ולהגיע כבר לשלב האחרון. התחושה הזו צפה בעיקר בהשוואה אל הפרקים העוקבים, בהם המלנכוליה מודגשת יותר ויותר. כלומר, עולה מן הקריאה התובנה כי עדיפה תקופת זקנה מלאת תשוקה ואהבה על פני חיים בגיל צעיר יותר, הגדושים בחששות מפני הזקנה ומאי-הגשמה עצמית.
עוד מפליאים בכתיבתו של שבתאי הם התיאורים המציאותיים כל כך של האהבה. הנה למשל, שיר שמתאר את חיי היומיום של האהבה והתשוקה תחת אימת הזמן האוזל והחשש מבגידת הגוף, במקביל ל"ימים שחורים", ירי של צלפי צה"ל בעשרות מפגינים פלסטינים על הגדרות בעזה: "[...] לעיתים אני הולך, / קונה כרובית ושרשים להכנת / מרק. ואם כי אלה הם ימים שחורים / (אתמול הצלפים טבחו בעשרות) / ובעולם הרע הזה שנותיי ספורות, / איני חדל לכתוב למענך שירים, / אוטם אזני, איני שם לב אליו, / כל עוד עומד הזין ונותן חלב" (עמוד 20).
שירתו של שבתאי משלבת בתוכה תיאורים חושניים וגרפיים העוסקים ביופייה של האישה על אף היותה מבוגרת, ואלו מתכתבים עם האסתטיקה הייחודית והמקורית שיצר בכתיבתו.
שיר נפלא נוסף הוא "כולך בגוף אחד". זוהי דוגמה לשיר שאפשר להחיל אותו על הרבה זוגות אוהבים ובכל זאת, ברור לי שהוא שיר פרטי מאוד: "כולך בגוף אחד שבו אני אוהב / כל חלק, את אפך, עיניך, שערך / את אחוריך, זה משמאל שחש כאב, / וזה שמימין. ובך אני עורך / מסע באצבע, בשפתיים, בלשון, / וגם במחשבה ליבי שב וחוזה / כבתפילה שמכינה אותי לישון / את ירכיך, את הבטן, החזה, / הזרוע, בית השחי, הכתף, הגו, / את כף הרגל, הבהונות והעקב. / פנייך צוחקות אליי מבוישות, / שפתייך נצמדות אל פי המתנמך, / משקה אחד לשונותינו בחושות, / ואת שתויה ממני ואני ממך" (עמ' 14). השיר רגיש ומלא אמת וחן. שבתאי לא מנסה ליפות את המציאות אלא מוצא בה יופי, על אף הפגמים שבה, או שמא בזכותם.
השער השני בספר מלנכולי בהרבה. רוב השירים כתובים בגוף שלישי ויש בהם, לכן, דואליזם: "אני אהרן / יש לי ידיד אחד / והוא אהרן..." (עמ' 36). כתיבת השירים בגוף שלישי מייצרת מעין הפרדה בין הגשמי לנפשי. הפרדה זו ממחישה את מהות הדכאון של המשורר בפרק זה בחייו. בעוד שגופו של אהרן, הדמות השירית, חי חיים שנראים משמימים, והשגרה נהיית דלילה וחזרתית, הרי תודעתו של אהרן טרודה במחשבות על מוות וזכרון. נדמה שהוא השלים עם המוות אך לא החליט מה מהותו של הזכרון שאחרי המוות. בשיר "השכחה" שבתאי מציג את אהרן החי בתודעתו של הקהל שלו: "אהרן עוד לא נשכח / הוא שוכב / בשכחה הנוחה / אבל יש אחד / במקום אחד / וביום אחד בשנה / שקורא שיר / של אהרן / שיר על מיטה / שנשכחים בה / ועל כוס במטבח / שהיא ריקה / ואז מלאה במים / ושוב ריקה" (עמ' 37). אין למשורר שליטה על האופן בו הוא נתפס בעולם או על האופן בו הוא ייזכר לאחר לכתו; ובכל זאת, השירה היא מהות הקיום שלו ומשום כך הוא לא יכול שלא להרהר באופן בו תיזכר שירתו.
בשירים אחרים בשער ניכרת ההערכה לדברים הקטנים בחיים שהם חלק מקיומו של המשורר. השירים בשער זה נדמים קצת מרוחקים או אפילו אילמים, ומדגישים את התחושות המלנכוליות והכמו-רדומות שהמשורר כותב עליהן. שיר 14 הוא מעין ליבה של התחושות החוזרות בשער זה: "קיים איזון, / ואת מקום אהרן / ממלא אהרן / כשטוב לאהרן / הוא לא כותב / אלא רק חי / וכשרע לאהרן, / כשאין אהבה / והגוף נחלש וכואב / הוא מתכונן למוות / אהרן יעלם / ויהיו שירי אהרן" (עמ' 48).
בקובץ השירים הזה בולט הצורך הכפייתי של שבתאי באהבה. האמת, הדכדוך, ההשלמה עם המוות הקרב, השאלות מה יישאר אחרי המוות וההרהורים על הזיכרון ועל האהבה שאינה קיימת גם הם חלק מהחיים; אבל הם רק הד של הכוח שגלום באהבה ממשית, וכשהיא מגיעה לחיי המשורר היא מציפה את שירתו בנחשול של כוח.
לעיתים חשתי שהשירים חוזרים על עצמם, חוזרים על אותם נושאים ולפעמים גם נעים על פני אותה מוסיקה, אבל כך או כך, נסחפתי אחריהם. הכניסה לתוך חייו האינטימיים של אהרן שבתאי ריתקה אותי והתחושות שעלו בי במהלך הקריאה היו כבדות אך בו בזמן גם מרעננות. נחשפתי לרעיונות מפתיעים, ולכתיבה שאתגרה אותי מחשבתית ורגשית.
שני ליבנה, בת 19 מחיפה, בוגרת המכינה הקדם צבאית "בארי" ע"ש ברל כצנלסון, בוגרת מגמת ספרות ב"דרך רוח".