חיי חורף, אורלי קסטל־בלום, הספריה החדשה, ספרי סימן קריאה / הקיבוץ המאוחד, עורך: מנחם פרי, 174 עמודים, 2010.
הפואטיקה האירונית וההומוריסטית של המחברת, ועינה אשר מבחינה בקשיים הטמונים בין קפלי השגרה, מופיעות במלוא הדרן בקובץ זה.
נגה באר
ספרה של אורלי קסטל־בלום חיי חורף הוא אריג העשוי שישה סיפורים אשר נטוו יחד לא מפאת קשר ישיר הקיים ביניהם, אלא מכורח האחרות של דמויותיהם והינתקותן של הדמויות הללו מהמקומות בהם הן חיות ומהמצבים שבהם הן שרויות. יתר על כן, קולה הייחודי של המספרת, אשר שוזר הומור גם ברגעי הצער העמוקים ביותר, הוא חוט נוסף שנמתח בין ששת הסיפורים הללו ומחזק את הבחירה לאחד אותם לכדי יצירה אחת. קולה של המספרת מובא בבירור בכל הסיפורים, על אף שחלקם מסופרים בגוף שלישי וחלקם בגוף ראשון, וזאת מבלי לפגוע בייחודיותן של הדמויות שעומדות במרכזם.
בין ששת סיפורי הקובץ, שמתרחשים במקומות שונים ועוסקים בדמויות שונות, שאלת החופש נשזרת כחוט השני. חלק מהסיפורים עוסקים בחופש של אנשים שמסרבים, או שאינם מסוגלים, להיענות להגדרות מסוימות או לתכתיבים חברתיים מסוימים. חלקם חוקרים את משמעות החופש והעצמאות מתוך עיסוק במרחב ובמרחק, חלקם חוקרים חופש בהקשר של קשרים משפחתיים ושל מקומו של האדם בעולם, ואילו חלק מהסיפורים בקובץ עוסקים בחופש מחשבתי – ומתוך כך אף בחופש ספרותי – משום האופן שבו הם מציגים עניינים בנאליים מזווית חדשה. יחד עם זאת, במרבית הסיפורים החופש אינו הסוגיה המרכזית, אלא נושא אחד מני מספר נושאים שבהם נוגע הסיפור. אולם, בסיפור הפותח, "ג'פרי בקהיר", שאלת החופש היא הציר שעליו נעה העלילה והסוגיה המרכזית שעימה מתמודד הגיבור.
הסיפור הראשון בקובץ הוא סיפור קצר במיוחד, אך בעמודיו המעטים הוא כמו מכתיב את האווירה שתשרור בקובץ לכל אורכו ומציג תמות שילוו את כל ששת הסיפורים שנכללים בתוכו. יתר על כן, הפואטיקה האירונית וההומוריסטית של המחברת, ועינה אשר מבחינה בקשיים הטמונים בין קפלי השגרה, מופיעות במלוא הדרן בסיפור זה. כפי שאתאר בהמשך, ב"ג'פרי בקהיר" נוכחות הן תמת החופש, הן בקשתה החוזרת ונשנית של המחברת לעסוק ביוצא הדופן דווקא מתוך בחינת היומיומי, והן תמונת האדם הישראלי, אשר נבנית בקובץ זה שלב אחר שלב, סיפור אחר סיפור.
ג'פרי הוא גבר אמריקאי־יהודי גרוש שהשתקע בקהיר ושהתמכר לא רק למאכלים המתוקים המאפיינים את מטבחה, אלא גם לתחושת החופש המוחלט שאופפת אותו שם. לכאורה, מאז היגר לקהיר חייו של ג'פרי הפכו מושלמים – הוא אדון לעצמו ואינו נתון במרוץ ההישגי שלדעתו מאפיין את מדינות המערב. אולם, חייו של ג'פרי עוברים טלטלה כאשר הוא פוגש דיאטן שאומד את תוחלת חייו בחצי שנה ושמודיע לו כי הדרך היחידה שלו להימנע ממוות מוקדם היא לשנות את הרגלי תזונתו. ג'פרי, אפוא, נאלץ להתחיל להתעמל ולפתוח בדיאטה קפדנית שדורשת ממנו לוותר על הממתקים המצריים. בתום הסיפור, מגיע ג'פרי אל שגרירות ישראל במצרים, שם משמש הוא אורח קבוע, כדי להשתתף בחגיגה מצומצמת לכבוד יום העצמאות של ישראל. כאשר הוא ניצב מול שולחנות גדושים מטעמים מצריים, ג'פרי מתחיל לנאום בפני הקהל המצומצם שהגיע לאירוע, ומלין על כך שהם אינם יכולים לחגוג את יום העצמאות כמיטב המסורת ב"על האש". בתגובה לכך, השגריר מציע לו לנסוע לחגוג בישראל, וג'פרי עוזב את החגיגה עם כנאפה שלם כשהוא משיב לשגריר: "אתה יודע טוב מאוד שאני לא יכול לנסוע לישראל" (עמ' 17) .
ג'פרי מוצג לאורך הסיפור כאדם שמבקש לשכנע את עצמו שמצבו טוב. הוא שמח להיפטר מגרושתו (ואף מילדיו) ומהמרדף התמידי המאפיין את החיים המערביים, והוא מקיים בקהיר חיים ברמה סוציואקונומית גבוהה ומתחכך באנשים מכובדים. אולם, עד מהרה מסתבר כי החופש שג'פרי מאמין שהוא חווה הוא בגדר אשליה מוחלטת. על רקע המדבר האינסופי והפתוח העוטף את הבירה המצרית, גיבור הסיפור דווקא מקיים חיים מצומצמים ובלתי מספקים, אשר תחומים בין גבולות הדוקים עד כדי מחנק.
החללים שבהם מבלה ג'פרי את זמנו עומדים בניגוד מוחלט למדבר העצום העוטף את קהיר ולנהר הנילוס המרשים, הנגלה מחלון ביתו. מדי יום הוא מתאמן במשך שעה וחצי בחדר הכושר שהקים במרתף הבית, האירועים שאליהם הוא מוזמן בשגרירות מתרחשים תחת אבטחה כבדה ובקומה עליונה שמוסתרת מעיני הציבור הרחב, ואילו המפעל שבבעלותו שוכן בסמוך לפירמידות של "עיר המתים", שהן מבוכים מסובכים שבתוכם טמונים מלכים מתים לצד אוצרותיהם יקרי הערך. בעיניו של ג'פרי, מוטב יהיה לו ימות בקהיר ליד הפירמידות, שכן זהו מקום שבו מיוחסת למוות חשיבות רבה. כל חייו של ג'פרי, אפוא, הם בגדר הכנה למותו. ג'פרי, שמבקש שוב ושוב לטעון שהוא חווה חופש מוחלט, בעצם מרגיש עצמו קבור בתוך פירמידה שתחומה בין שני גבולות נצח שמהם אין מנוס. אף על פי שהוא מחזיק (לכאורה) בכל הדברים שבהם הוא חושק – עצמאות, נוחות, מעמד מכובד, חופש – ג'פרי לא מסוגל להימנע מתחושת המחנק שעוטפת אותו ומתכנון מותו הבלתי נמנע.
לא די בכך שהמקומות שבהם מבלה ג'פרי את חיי היומיום שלו סגורים, אלא שתנועתו כולה מוגבלת. אף על פי שהוא לא גדל בישראל, אלא רק חי בה למשך תקופה כשהיה סטודנט, ניכר שג'פרי כמה לשוב ולבקר בה. אולם, מדובר בחלום בלתי אפשרי, שכן אם על דרכונו תופיע חותמת של ישראל הדבר יסבך אותו עם הרשויות המצריות. לכן, עליו להסתפק בביקורים תכופים בשגרירות הישראלית, שמזמינה אותו למלא כסאות בהרצאות של אורחים על מנת שאלה לא יישארו ריקים. מבחינת זהותו היהודית, ניתן לומר כי חופש הדת של ג'פרי מוגבל אף הוא. מהקהילה היהודית שהייתה קיימת בעיר נותרו רק כמה נשים זקנות ואין מי שישלים מניין, ואת הכיפה שהוא חובש הוא מסתיר תחת כובע קסקט.
אולם, ניתן לומר כי המגבלה המשמעותית ביותר שמוטלת על החופש של ג'פרי מתגשמת בגופו שלו עצמו. הוא מתואר כמי שמתקשה לכבוש את תאוותו להמשיך ולזלול את המתוקים המאפיינים את מקום מגוריו, אך בה בעת כאדם שמבין שאם הוא יספק את תאוותו, הדבר יוביל למותו. ג'פרי נאלץ, אפוא, לכבוש את יצריו באופן אקטיבי מדי רגע ורגע. חוסר החירות לממש את היצרים הגופניים הבסיסיים ביותר שלו עולה בקנה אחד עם חוסר החירות שלו לממש גם את חלומותיו ואת שאיפותיו. המתוקים משמשים את ג'פרי להורדת מפלס החרדה שלו – כשהוא אוכל אותם, הוא מרגיש כמי שאוחז את החופש בכף ידו, שכן הוא מסוגל לספק את רצונו באופן מידי ולהשתיק את החרדה. אולם, הוא לא עוקר את הבעיה מהשורש, אלא מדחיק ומשתיק אותה בכל פעם שהיא מרימה את ראשה. לכן, כאשר הוא נאלץ להרפות מחבל הביטחון הזה, חרדתו של ג'פרי מתגברת עליו והוא לא מסוגל להתעמת עימה. גם ברגע השיא של הסיפור, כשנופלת עליו ההבנה שהוא לא יוכל לספק את רצונו האמתי והעמוק ביותר ולבקר שוב בארץ ישראל –– אלא אם כן הוא יסכים לוותר לגמרי על אורח החיים שהוא מקיים – ג'פרי לא מסוגל להתעמת עם החרדה שלו. הוא נכנע לה ולהרגל ההתמודדות שניכס לעצמו לאורך השנים, ויוצא מהמסיבה עם כנאפה שלמה.
כפי שציינתי לעיל, כל ששת הסיפורים המופיעים ב"חיי חורף" עוסקים בדרך זו או אחרת בשאלת החופש של האדם. נוסף לכך, כל הסיפורים מציבים את דמויותיהם אל מול צרות מוכרות ופשוטות לכאורה, כגון קונפליקטים משפחתיים, מעבר למקום חדש, תסכול שנובע ממטלות יומיומיות ועוד, אך דווקא מתוך הבנאליות נולדות התובנות העמוקות של ספר זה. רגע השיא של הסיפור "ג'פרי בקהיר" הוא אירוע נדוש שמוכר כמעט לכל אחד – אדם נשבר ולא מצליח לעמוד בדיאטה שכפה על עצמו. אולם, דווקא באמצעות עיסוק בסיטואציה כה מוכרת ואפילו קומית, קסטל־בלום מציגה שתי תמות מרכזיות שהסיפורים השונים יהפכו בהן ויפרשו אותן במגוון דרכים: הראשונה היא שאלת החופש, והשנייה היא ההזרה של המצבים היומיומיים, הפשוטים לכאורה, שבהם נתקל האדם, והנבירה בהם.
תמונת האדם שקסטל־בלום משרטטת בספר זה – אדם שנשחק אט־אט מהבנאליות של חייו, שמתחת לעורו מתחוללת התנגדות כמעט אילמת לתכתיבי החברה ולציפיות שמוטלות עליו, שמבקש למצוא את מקומו בעולם, שבז לאחרים אך בה־בעת אינו שלם עם עצמו – היא אומנם תמונה שמעוררת הזדהות אוניברסלית. אולם, בין דפי הספר קיימת גם תחושת ישראליות עמוקה, הבאה לידי ביטוי בתיאורי נופי הארץ ומזג האוויר שלה מחד, ותיאורי נופיהן של ארצות אחרות ומזג האוויר שלהן מאידך; באזכור מסורות ישראליות כמו יום העצמאות; בעברית היומיומיות השגורה בפיהן של הדמויות; באירועים המוכרים לציבור הישראלי, כמו הפגנות ושכול; ויותר מכל – בתיאור תחושת הזרות והניכור שחש האדם הישראלי כשהוא שוהה מחוץ לארצו, תחושה שמלווה את ג'פרי ושמנחה אותו, באופן שהוא אינו מודע לו, לאורך כל הסיפור הראשון בקובץ. חיי חורף של קסטל־בלום ודאי ימשיך לעמוד במבחן הזמן, שכן מעבר לתמות האוניברסליות שמופיעות לאורכו ולזווית מבטה הייחודית של המחברת, תמונת האדם שהיא משרטטת בו תמשיך לעורר הזדהות עמוקה בקרב קוראיו של הספר.
נגה באר, בת 24, סטודנטית במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון ומתרגמת במקצועה.