הצחוק האדום • עול המלחמה, ליאוניד אנדרייב, תרגמה: אולגה סונקין, פרדס, 189 עמודים, 2023.
עשרות פעמים חוזר המספר בסיום תיאורי המלחמה על צמד המילים "הצחוק האדום" – כינוי אבסורדי, גרוטסקי וסרקסטי לעצם מהות המלחמה, כינוי שמנרמל את שפיכות הדמים לכדי צחוק אנושי מוטרף
יצחק מלר
הסופר הרוסי ליאוניד אנדרייב (1871‑1919) היה גם מחזאי, משפטן ועיתונאי־מבקר. הוא היה מתנגד חריף של הבולשביזם, הומניסט ודמוקרט ליברלי, מעורב פוליטית במעשה ובכתיבה אנטי־מלחמתית חריפה. אין פלא אפוא שיצירתו לא הוכרה בתקופת השלטון הסובייטי ורק בסוף המאה ה־20 קנתה ערך ומעמד נרחבים. הוא נטה לכתיבה פסימית ומדכדכת ספוגה ברוח של ציניות ואירוניה גרוטסקית, סרקסטית ואף פנטסטית. לא לחינם הוא כונה "אדגר אלן פו הרוסי". שתי הנובלות "הצחוק האדום" ו"עול המלחמה", שתורגמו לעברית וראו אור לאחרונה בקובץ הקרוי על שמן, הן שני סיפורי מלחמה מצמררים, שני מניפסטים אנטי־מלחמתיים בוטים. חובה להדגיש – אנדרייב מעולם לא היה חייל או קצין, לא השתתף בקרבות ולא חזה בדם יזע ודמעות המלחמה. יש הטוענים שדווקא אפס ניסיונו הקרבי משרת היטב את כתיבתו שכן הוא מאפשר לו להימנע מתיאור ריאליסטי יבש לטובת תיאור סוריאליסטי־הזייתי של אירועי הקרב וההשפעות החברתיות והנפשיות שלהם על הפרט והקולקטיב. שתי נובלות המלחמה שאוגדו בספר הזה מדגימות זאת בצורה מרהיבה ויוצאת דופן, מה עוד שאין להן אח ורע בספרות הרוסית של המאה העשרים.
כל אחת מהנובלות היא מעין יומן מלחמה הכתוב בגוף ראשון, ולכל אחת מהן מבנה שונה מאוד. הראשונה מסופרת מפי שני אחים, מתוך שדה הקרב וזוועותיו, ובהמשך מתוך התופת שאחריו: נכות, פוסט־טראומה והתפוררות המשפחה. נובלה זו אפופה בערפל של אנונימיות שהופכת את הסיפור לאוניברסלי. לעומת זאת, הנובלה השנייה היא יומן מלחמה מדוקדק עם שמות, תאריכים ואירועים היסטוריים. זהו יומן שנכתב בידי אזרח המתאר את התפוררות העורף, שאינו חווה את אימת החזית. זוהי נובלה ריאליסטית גדושה במראות ומחשבות על הסבל העקיף שגורמת המלחמה.
הנובלה "הצחוק האדום" נכתבה ופורסמה במהלך מלחמת רוסיה־יפן; ומתרחשת על אדמת צפון־מזרח סין המתפוררת; היא התפרסמה לראשונה בנובמבר 1904, באמצע המלחמה שצבא הצאר נחל בה תבוסה מחפירה. עם זאת, העלילה מחוסרת ציון של זמן ומרחב, שמות ותאריכים, באופן מוחלט. על כך שהנובלה מתארת את המלחמה שהיא נכתבה במהלכה מלמדים רמזים דקים כמו תזמון הפרסום; אמירה אגבית לכאורה: "אצלנו נפתחו כבר כארבעה חדרי טיפול שדה פסיכיאטריים" (עמ' 16) – זאת אכן הייתה המלחמה הראשונה שהנושא של הלם קרב הוכר בה, וצוותים פסיכיאטריים אכן הוצבו בה בבתי חולים שדה קרוב לחזית; ותיאור מחריד של טקטיקת לחימה יפנית הקרויה "בורות זאב" – בורות מוסווים מלמעלה שנחפרו בטורים, בין גדרות תיל, בעומק של גובה אנושי, ובתחתיתם כידונים מחודדים שהחיילים התוקפים נפלו עליהם ושופדו למוות מזוויע (עמ' 17).
הנובלה מחולקת לשני חלקים ומכילה 19 פרגמנטים סיפוריים (ממוספרים כולם פרט לאחרון שקרוי "מקטע אחרון") בעלי אורכים שונים, החל מפסקה בת משפטים בודדים ועד עמודים אחדים. בחלק הראשון תשעה פרגמנטים שהמספר בהם הוא האח הבוגר (בן כשלושים, נשוי ואב לילד) המתאר את העובר עליו בקרבות (התרחשויות, זיכרונות, מחשבות, הזיות וחלומות), כולל פציעתו, שהייתו בבית חולים שדה וחזרתו לביתו קטוע בשתי גפיו התחתונות ומרותק לכיסא גלגלים. בחלק השני, הכולל עשרה פרגמנטים, מתאר האח הצעיר המטפל באחיו את קורות הנכה ומשפחתו. לדמויות בנובלה אין שמות – מדובר בחיילים, קצינים, משרתים, רופאים וחובשים, סטודנטים ומתנדבים, בני משפחה כמו רעיה, ילד, אח, אחות, אם ואחרים, החיים במרחב אנונימי, מעורפל אך מציאותי. הטשטוש של הפרטים מתבטא בכמה נקודות שפורמות את המסופר כדי להדגים את הכאוטיות של המלחמה ותוצאותיה. למשל: לא ברור אם האח הבוגר הוא חייל פשוט או קצין הנושא באחריות; לא ברורים נסיבות ורקע הגיוס; בחלק השני, לעיתים שני המספרים מדברים זה במקום זה, זוכרים ומזכירים זה את זה. זאת ועוד, מפתיעה ומטרידה העובדה שנושא הרעות בין לוחמים כמעט ולא מוזכר בעוד השליליות של המלחמה זוכה להדגשות חוזרות ונשנות.
האווירה בתיאורי אירועי הלחימה ותהליך ההתפוררות במשפחה שהמספר חזר אליה היא של: "טירוף ואימה" (עמ' 9, 16 ועוד), פחד מוות ומנגד: "ואיש מאתנו לא פחד מהמוות, מאחר שאיש לא הבין מהו מוות" (עמ' 13), אדישות, ייאוש ותסכול מתוך עייפות ותשישות. בין היתר מתוארים גופות של אנשים וסוסים, זרמים של דם, פציעות מחרידות כמו אובדן עיניים, קטיעות, חללים פתוחים של בטן, חזה וגולגולת ואיברים פנימיים מפוזרים; התאבדויות של מטפלים ומטופלים, אירועים של דו"צ (ירי של כוחותינו על כוחותינו). יחד עם אלו יש בנובלה דגש חזק על השתגעות והלם קרב, שבא לידי ביטוי בתיאור התקפי אמוק כולל של חיילים מצבא האויב, וחיילים שמסתובבים כשיכורים וזומבים ושוחטים זה את זה בקרבות פנים מול פנים אכזריים עד קבס. "הרופא שלנו, זה שביצע את הקטיעה, זקן יבשושי, גרום, מסריח מאבק יודופורום, עשן טבק וחומצה קרבולית, שמחייך באופן תמידי למשהו מבעד שפם שיבה צהבהב דליל [...] מן הדם הקרוש ידיו היו כמו עטויות כפפות שחורות ואצבעות שהתקפלו בקושי מאבדות סיגריות וגפרורים [...] הרבה משוגעים. יותר מפצועים [...] גם הרופא משוגע" – אותו רופא מגדיר פעם אחר פעם את המלחמה כ"מחלה אנושית פסיכיאטרית" חסרת תקנה וטיפול (עמ' 33-32).
אין בתיאורים בנובלה דבר שמזכיר דתיות, אלוהים או שכר ועונש, ואין תפילות. עשרות פעמים חוזר המספר בסיום תיאורי המלחמה על צמד המילים "הצחוק האדום" – כינוי אבסורדי, גרוטסקי וסרקסטי לעצם מהות המלחמה, כינוי שמנרמל את שפיכות הדמים לכדי צחוק אנושי מוטרף. מכלול התיאורים בצורות השונות, החל מאמירות אגביות, מניפסטים אנטי־מלחמתיים, וכלה בהזיות סוריאליסטיות, מזכירים מצב של בית משוגעים קרקסי.
לקראת סוף החלק הראשון ולכל אורכו של החלק השני (שם האח הצעיר מספר על האח הבוגר הנכה) אנו למדים שהמספר היה איש ספר: "לפני המלחמה עסקתי בסקירת ספרות מתורגמת בכתב עת" (עמ' 43) ואדם משכיל. בחלקים אלו מתואר תהליך הדרגתי וקיצוני של פי־טי־אס־די שכולל תיאור מפורט של כמעט כל הקריטריונים המופיעים בדי־אס־אם האמריקני האחרון (2023) החל מתופעות פיזיולוגיות כמו רעד בידיים והזעות וכלה בהפרעות שינה, חלומות וסיוטים, פלשבקים, תגובות דיסוציאטיביות, התנהגות הימנעותית, אטימות רגשית (כלפי הילד ובני משפחה אחרים), רגשי אשמה ובושה, ועד תגובתיות יתר לא מידתית והתקפי אמוק – במקרה זה מדובר בכתיבה מוטרפת על "פרחים ושירים" תוך כדי הרעבה עצמית למוות. התסמונת גורמת להתפוררות המשפחה: האח הבוגר מת ואחיו הצעיר שמטפל בו משתגע, ובמשפט האחרון בנובלה הוא רואה: "מבעד לחלון, באור ארגמני וללא תזוזה עמד הצחוק האדום עצמו" (עמ' 74).
בתהליך ההתפוררות האישי והמשפחתי שזורים אמירות אנטי־מלחמתיות חריפות שמסתיימות בנאום פציפיסטי: "מכם אנחנו מצפים להתחדשות החיים! [...] לא למלחמה. אתם צעירים. אתם שחייכם עוד לפניכם, שמרו על עצמכם ועל הדורות הבאים מהזוועה הזאת, מהטירוף הזה [...] אולי אני משוגע, אבל אני אומר את האמת. אבי ואחי [ועוד רבים אחרים] נרקבים שם כמו נבלות. הציתו מדורות, חפרו בורות והשמידו, קברו את הנשק. הרסו מחנות והורידו בכוח מאנשים את בגדי הטירוף הנוצצים, קרעו אותם. אין כוח לשאת... אנשים מתים..." (עמ' 68) – חזון הנביא ישעיהו מול הצחוק האדום.
הנובלה השנייה בקובץ, "עול המלחמה: וידויו של אדם קטן על אודות ימים גדולים", היא יומן מפורט ולא אנונימי שנכתב בתקופת מלחמת העולם הראשונה. היומן נפתח ב־15.08.1914 בעיר סנט פטרבורג, ונקטע בסיום פתוח ב־30.09.1915 במשפט "וכל הזמן אני בוכה, בוכה ובוכה" (עמ' 186). היומן נכתב בידי פקיד זוטר בן 45 (ולכן הוא מדגיש חזור והדגש שלא היה מחויב בגיוס), ומתאר תמונת מראה של החזית: ההתרחשות בעורף ההולך ומתפורר וסובל מקשיים הולכים וגדלים מבחינה משפחתית, חברתית, כלכלית ורגשית על רקע הדיווחים מהחזית, אובדן של קרובים ומראות הפצועים והנכים שממשיכים לזרום לעורף לצרכי טיפול ושיקום. מדובר בסיפור ריאליסטי של אזרח קטן, פטריוט מרחוק, הדואג לרווחתו שלו ושל משפחתו, רווחה שהולכת ומצטמצמת ככל שהמלחמה וכישלונותיה נמשכים. גם סיפור זה הוא מניפסט אנטי־מלחמתי שמסתיים גם הוא בצורה של השתגעות ומחשבות אובדניות וכמובן בכי תמרורים.
הבחירה לתרגם ולכרוך יחדיו דווקא שתי נובלות המתארות את שני צדי המטבע של תופעת המלחמה האנושית – חזית ועורף – היא מהרבה בחינות חשובה ביותר. אומנם, בחזית הזוועות הן מחרידות ונוראיות, ולכן בחרתי להתמקד בנובלה הראשונה (וגם מסיבות אישיות), אך יש לזכור תמיד שסבלו של העורף (אזרחים, נשים, ילדים, זקנים וחולים) אף שאינו הרואי, אטרקטיבי וסקסי כמו זה של החזית, הוא לא פחות חשוב ואולי אף יותר, כפי שהמלחמות הנוכחיות: זו בעזה וזו באוקראינה, מדגימות בצורה מסנוורת.
גם אחרי קרוב ל־120 שנה – בין מלחמת רוסיה־יפן והמלחמה הגדולה בתחילת המאה ה־20, לבין מלחמת אוקראינה ומלחמת עזה בימים אלה – שתי הנובלות לא איבדו מהרלוונטיות שלהן, והן מספרות היטב את חוסר התוחלת והטירוף של מלחמות בני האדם שמנהיגים אותן פוליטיקאים לא בהכרח חכמים, בלשון המעטה. ומה שמדהים בעובדה שמבחינה פואטית, מבחינת אמינות ומהימנות והמסרים שני הסיפורים נכתבו בצורה מופלאה, היא שהם נכתבו בידי אדם שמעולם לא חווה על בשרו ונשמתו את אימת החזית.
ד"ר יצחק מלר, בעברו מנתח סרטן במשך 45 שנה, וכעת פרח ספרות, אחרי דוקטורט על הלם קרב בסיפורת של יורם קניוק.