טעם לחיים, אנטואן דה סנט-אקזופרי, תשע נשמות, מצרפתית: מיכל שליו, 88 עמודים, 2022.
האם כעת הספרות העברית עשירה עד כדי כך שהיא עשויה להתיר לעצמה לחזור אל השלב הבראשיתי ההוא ולתרגם "טעימות" בלבד (ע"ע בוטיק היינות), [...] ואולי להפך, הדבר נובע מהתרוששותה, מן האילוצים הכספיים החמורים שהמו"לים הישראלים נתונים בהם, עד שלא ניתן לתרגם אלא "טעימות" בִּמקום את השלם?
גדעון טיקוצקי
הַניחו בצד את הנסיך הקטן, בין שאתם ואתן אוהבים אותו ובין שמזלזלים בו (הרי אין "באמצע", זה רק כך או כך): אנטואן דה סַנט־אֶקזוּפֶּרי (1944-1900) הוא מגדולי ההומניסטים בזמננו. במרכז יצירתו עומדים האדם והניסיון להבינו, מתוך אמונה שלמה בו. בפרק המוקדם של כתיבתו ביקש הסופר והטייס הצרפתי לבחון את האדם לנוכח הטכנולוגיה. הוא עצמו היה מחלוצי המהפכה ששינתה את העולם של דורו – התעופה האזרחית בעשורים הראשונים של המאה העשרים, שלא רק קיצרה מרחקים אלא גם האיצה את דופק החיים. סנט־אקזופרי ביקש להראות לקוראיו כיצד התודעה מתרחבת כשצופים בעולם ממעוף הציפור, כיצד הטכנולוגיה דוחפת את האדם למצות את יכולותיו הגופניות (למשל, מול הכוחות הפיזיקליים בגבהים) ואיך רוח האדם מתגלה דווקא מבעד לטכניקה. בפרק המאוחר של כתיבתו ביקש סנט־אקזופרי לבחון את האדם לנוכח ההיסטוריה: כיצד אפשר לחיות חיים בעלי משמעות בחברה קפיטליסטית ומופרטת? מנגד, מה קורה לפרט בחברה פשיסטית? ובכלל, כיצד נותנים טעם לחיים בעולם שאיבד את אמונתו באל, ושגם ערכיו החילוניים והדמוקרטיים נשחקו?
הניסוח המעט־פשטני הזה הוא שלי, ואילו ביצירותיו היטיב סנט־אקזופרי לספר סיפורים שובי לב, שמהם השתמעו שאלות כִּבדות משקל אלו. כתיבתו ריאליסטית בעיקרה, ונובעת מחוויותיו האישיות כטייס אזרחי וצבאי. מן הבחינה הזאת, הנסיך הקטן (1943), הנטוע בעולם הפנטזיה, הוא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל, אף על פי שגם הוא ממצה בדרכו את האתיקה של מחברו כאדם וכיוצר. אפשר לומר שסנט־אקזופרי הוא אקזיסטנציאליסט אופטימי, והיה כַּזה שנים לפני שזֶּרם ספרותי ופילוסופי זה התנסח – בין השאר בכתיבתם של ז'אן־פול סארטר, האקזיסטנציאליסט הפסימי, ואלבר קאמי, האקזיסטנציאליסט האופסימיסטי.
גם כשפּה ושם אימץ סנט־אקזופרי נימה של מורה־דרך־לדור – אולי כך נכון לתרגם את המונח הצרפתי moraliste, "מוסֵר המוּסָר" – היה הפאתוס שלו אותנטי, בלי שמץ זיוף, מתוך דאגה עמוקה לצלמו של האדם. בכותבי כאן על הפרק המוקדם בכתיבתו ועל הפרק המאוחר (חלוקה סכמטית, שהרי הדברים אינם נפרדים באמת, ובכל זאת), אני מבין לפתע עד כמה קצרים היו הפרקים האלה: הוא החל לפרסם בשנת 1926, ולאחר כעשור, עם פרוץ מלחמת האזרחים בספרד, כבר נע משאלות הטכנולוגיה אל שאלות ההיסטוריה. כעבור כשמונה שנים בלבד באו חייו הצעירים אל סופם, כשטס בשירות בעלות הברית במלחמת העולם השנייה. ביולי 1944 הוא נעלם עם מטוסו באיזור מרסיי. רק לפני כעשרים שנה התגלו שם שברי המטוס, אך גם לאחר הגילוי תעלומת היעלמותו נותרה בעינה.
כשנודע לי שספרו טעם לחיים תורגם לעברית, שמחתי מאוד. זהו קובץ של רשימות עיתונות ומסות מנסיעותיו של סנט־אקזופרי בשליחוּת עיתוני צרפת אל ברית המועצות הצעירה ואל ספרד השסועה במלחמת האזרחים (כבר בתודעת בני הדור הסתמנה המלחמה כהתגוננות של הדמוקרטיה מפני הפשיזם, ומכאן רבבות המתנדבים בבריגדות הבינלאומיות שזרמו לספרד, בהם גם מתנדבים מן הארץ). חלק נכבד בספר מוקדש לכתיבתו הפובליציסטית של סנט־אקזופרי ערב מלחמת העולם השנייה ובמהלכה: הוא היה מצפן מוסרי לא רק עבור בני ארצו אלא גם עבור קוראיו הרבים בארצות הברית, שָם היה לקולהּ של צרפת החופשית לאחר כיבושה ביוני 1940. שתיים מן הרשימות בספר, "מכתב לַצרפתים" ו"מכתב לגנרל אלמוני", הן מניפסטים מלהיבים שניסחו עבור קוראים משני עברי האוקיינוס את ההנמקה המוסרית העמוקה למאבק בנאציזם כתופעה תרבותית ולא רק צבאית, וכבר חזו את מראֶה העולם שלאחר המלחמה. "ישנה בעיה אחת ויחידה", כתב ב"מכתב לגנרל אלמוני": "להשיב לחייהם של בני האדם משמעות רוחנית. דאגות רוחניות. אי אפשר עוד לחיות ממקררים, מפוליטיקה, ממאזנִים ומתשבצים, ראה! אי אפשר עוד. אי אפשר עוד לחיות בלי שירה, בלי צבע, או אהבה... לא נותר עוד דבר זולת רובוט התעמולה. שני מיליארד בני אדם אינם שומעים עוד אלא את הרובוט, אינם מבינים דבר זולת הרובוט, נעשים רובוטים" (Un sens à la vie, Gallimard, 1994 [1956], pp. 225-226).
מובאה זו תרגמתי בעצמי, מכיוון שאינה מופיעה בספר העברי ששמו טעם לחיים, שבמובנים רבים הוא צל חיוור של הספר הצרפתי. מתוך 22 הטקסטים שבמקור, תורגמו לעברית רק שישה, ובעיני לא המרכזיים שבהם. זוהי אפוא רק טעימה מטעם לחיים. לשם ההגינות נדרשה במהדורה העברית כותרת משנה כמו "מבחר", או ציון בולט אחר. חסרים גם דברים קצרים מאת המתרגמת או העורך המנמקים מדוע נבחרו דווקא טקסטים אלה ולא אחרים. בהיעדר הסבר כזה, עריכת הקובץ העברי נראית כמעט גחמנית. אמת, הקובץ הצרפתי לא ראה אור בחיי היוצר – אספוֹ וערכוֹ ידידוֹ קלוד ריינל, אחד המו"לים שלו בארצות הברית, בשנת 1956 – ובכל זאת ראוי היה לנהוג ביותר דרך ארץ כלפי המקור, שכבר היה לחלק מן הקאנון של יצירת סנט־אקזופרי. כך אפילו בעידן שבּו פקעו הזכויות על כתביו, במלאת שבעים שנה להיעלמותו־מותו, כשאיש הישר בעיניו יעשה.
צר לי לכתוב שבמקרה זה החלק חוטא לשלם. טרונייתי כלפי הספר העברי אינה רק משום שתורגם טקסט זה ולא אחר, ומכיוון שחסר תיווך מתאים יותר לקוראי העברית (תורגמו כנתינתם מבואות קצרים ליצירות, אבל הם נועדו למעשה לקהל הצרפתי); קובלנתי נובעת מעניין מהותי יותר. נדמה לי שמשהו מרצינותו של הספר במקור, מן הדאגה העמוקה לגורל האדם האופפת אותו, היטשטש כאן. זה קרה בראש ובראשונה בגלל השמטת עיקרו של הספר המקורי, אבל גם מחמת צורתו הפיזית של הספר העברי. בִּמקום ספר, כבמקור, לפנינו ספרון. לא זו אף זו, רבים בו מאוד העמודים הריקים (ומנגד לא נמצא מקום לתוכן עניינים, שיקל על ההתמצאות בספר). איור העטיפה נאיבי במופגן, ולמראהו אך טבעי שהקורא המזדמן בחנות הספרים יפרש את הכותרת "טעם לחיים" בהקשר ניו-אייג'י. הטקסט בדש הספר מלמד שעסקינן בבוטיק יינות שהפך במקרה לסדרת ספרים: "בדומה ליינות מובחרים שמיוצרים במהדורה מוגבלת, סדרת RESERVE מציעה לקוראי וקוראות העברית הזדמנות להתוודע לבציר המשובח של מפעל האוצְרוּת הספרותית שלנו". אריק גלסנר כבר העיר במקום אחר על ההדוניזם המשתמע מן הטקסט הרהבתני־יותר־מאשר־רעבתני הזה. כאן האנינות (או ה"אנינות") של הסִּדרה פשוט מחמיצה, תרתי משמע, את הטקסט כְּבַד הסֵּבר של סנט־אקזופרי. על משקל השורה האלתרמנית "מותר להיות סנטימנטלי" – מותר ליצירה להיות רצינית. ואילו סדרת הספרים באה להקליל.
מעבֶר לספר המדובר, עולה כאן עניין עקרוני. בראשיתה של הספרות העברית, נֹאמר לפני כמאה וחמישים או כמאתיים שנה, נהוג היה לתרגם יצירות לועזיות בעיבוד מופלג או רק בחלקן (ולפעמים חטאו בעלי הרצון הטוב בזה וגם בזה), כדי שייטיבו להיקלט בעברית. הדבר נבע מתוך מצוקה אמיתית של הספרות הצעירה והפריפריאלית ביסודה, שכָּמהה להסתנכרן עם ספרות העולם, ולכן ביקשה להעביר מלוא חופניים אל ממגורותיה הדלות. עם השתנותן של נורמות התרגום, וככל שהתפתחה והשתכללה, יכלה הספרות העברית להרשות לעצמה להעמיד תרגומים מלאים ונאמנים למקור של יצירות לועזיות. האם כעת הספרות העברית עשירה עד כדי כך שהיא עשויה להתיר לעצמה לחזור אל השלב הבראשיתי ההוא ולתרגם "טעימות" בלבד (ע"ע בוטיק היינות), תוך ויתור על השליחוּת המסורתית שלקחו על עצמם בהתנדבות כל "עבדי הספרות העברית" לדורותיהם? ואולי להפך, הדבר נובע מהתרוששותה, מן האילוצים הכספיים החמורים שהמו"לים הישראלים נתונים בהם, עד שלא ניתן לתרגם אלא "טעימות" בִּמקום את השלם? תאמרו: קלקול זה מקורו בקוראים ובקוראות כיום, בהפרעת הקשב הקולקטיבית שלנו, המעדיפה את החלקי על פני השלם. אלא שכמעט בכל דור מלינים על כגון דא, ובכל זאת יש המתמסרים ומתרגמים וקוראים בשלמוּת, דבר דבור על אופניו.
במקרה של טעם לחיים החלקיוּת, ההסתפקות ב"טעימה", צורמת במיוחד. היא עומדת בסתירה לְמה שסנט־אקזופרי מטיף לו – אורך רוח, התמסרות למען מטרה נעלה ומיטיבה ועמידה בפני הפיתויים הגשמיים והרוחניים הנקרים בדרכנו.
ייתכן שאין זה הוגן לשפוט את התרגום על פי המקור, ודאי כשזה האחרון נעלם מעיני רוב־רובם של הקוראים והקוראות. ואולי דווקא משום כך נחוץ להאיר את עיניהם. בפני עצמו, יש בספר העברי רגעים יפים שאכן מוסרים הרבה מרוחו של הסופר הטייס. כדי להודות למתרגמת על מאמציה ועל תרגומה הקולח והמדויק, אני מבקש לחתום עם רגע כזה, שלימים התגלגל אל הרומן פרי עטו אדמת אנוש, כרבות מרשימות טעם לחיים בצרפתית (גילוי נאות: בשנת 2012 ערכתי עם דורית פרידמן את תרגומו של משה מרון לאדמת אנוש בספרית פועלים): בדרכו אל ברית המועצות נוסע סנט־אקזופרי ברכבת עמוסת מהגרי עבודה פולנים. הכול דחוס, חשוך ובעיקר מייאש. ואז, באפיזודה שהיא אולי אחד מרגעי ההולדת של הנסיך הקטן, מספר סנט־אקזופרי: "התיישבתי מול זוג. בין הגבר לאישה פילס לו הילד שֶקע כמיטב יכולתו; הוא ישָן. בשנתו התהפך ופניו נגלו לי לאור מנורת הלילה. אה! אֵילו פנים מתוקות. מעין פרי מוזהב נולד מהזוג הזה. מהבלואים הכבדים האלה, מופת כזה של קסם ושל חן! רכנתי מעל המצח החלק, הכיווץ הקל של השפתיים, ואמרתי לעצמי: 'הנה פנים של מוזיקאי, הנה מוצרט הילד, הנה הבטחה נאה לחיים!' הנסיכים הקטנים מהאגדות אינם שונים ממנו במאום. אילו היה מוגן, מוקף, מחונך – כלום דבר היה נבצר ממנו?" (עמ' 36-35).
פרופ' גדעון טיקוצקי מלמד בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. בעבר פרסם את ספר העיון הנסיך הקטן – שבעה פרקי מסע (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998) ותרגם מצרפתית שניים מספריו של סנט־אקזופרי, טייס קרב ומכתב לבן־ערובה (ספרית פועלים, 2009).