הספר הלא נכון, נעה ידלין, כנרת זמורה דביר, עורכת: נועה מנהיים, 352 עמודים, 2022.
נשים כותבות, או אולי בכלל נשים חושבות ויוצרות, נופלות בין הכיסאות, משום שמשלח ידן, שלא פעם גם אינו מפרנס דיו, סובל מגמישות יתרה שאינה מיטיבה עם נשים. מאחורי הנפילה הזו בין הכיסאות, כפי שהיא מתרחשת בספר של ידלין, לא עומד בעל רשע ושוביניסט, אלא שרשרת אירועים ותנאים טכניים מאוד, סיפור יומיומי של נשיאה אפרורית מאוד בעול.
טפת הכהן-ביק
כשקראתי את הרומן של ידלין נזכרתי בשבת אחת שבן זוגי ואני רבנו בה ריב טיפשי בעקבות ספר, ריב שהותיר טעם רע. הוא התחיל לקרוא את תעלוליה של ילדה רעה (מריו ורגס יוסה), ספר שבדיוק סיימתי ואהבתי, וזנח אותו בביטול שפגע בי עמוקות. כשקראתי את הספר של ידלין חשבתי על כך שבבתים מסוימים לא פעם הספרות היא גיבורה ממשית, שאפשר לריב בגללה, לאהוב בסערה בזכותה ולרכל על אודותיה. חשבתי על כך שלא פעם כאשר אני שואלת אדם מה שלומו אני באמת רוצה לשאול – מה קראת השבוע? על מה את חושבת, איפה את אוחזת? אבל הבנתי גם שהריב שלנו אז, גם אם לא אמרנו זאת, סבב סביב הקשר בין מה שמוגדר ספרות טובה, גבוהה ואיכותית, ובין שאלות מגדריות; מי קובע את הטעם, ומה גבולותיו? את הדרמה הזו בדיוק – של הספרות כמציאות כמעט ממשית – ידלין מצליחה להעביר. ובה בעת, היא מצליחה גם להבהיר שהספרות אינה מתקיימת במרחב מופשט; היא זקוקה לתנאים (מטריאליים) ולפנאי מינימליים.
הרומן של ידלין עוקב אחר מאמצי הכתיבה של רונה, הגיבורה, ואחר האופן שבו ניסיונות הכתיבה שלה שזורים בזוגיות ובאימהות. לרונה כמעט אין זמן לכתוב – היא זקוקה לימי עבודה שקטים, אולם אלו נדירים מאז שילדה את בנה טבאי: "פתאום חשבה שכולם יודעים שזה לא באמת, כתיבה. לא באמת עבודה ולא באמת בכלל ומתייחסים לזה בהתאם. אין שום דבר אחר שמתייחסים אליו ככה: חרדת קודש וזלזול בעת ובעונה אחת. אם צריך לבזוז זמן, זה הזמן הראשון שדמו מותר. גם להפריע מותר. עם כל הכבוד. את כותבת, או-קיי, אבל מה את עושה? את לא עושה כלום" (עמ' 252).
ידלין עוקבת אחר הייאוש המלווה את הניסיון של רונה למצוא זמן לכתוב, כאשר פעם אחר פעם לגידי, בן זוגה, יש תירוצים, מוצדקים כביכול, לא לקחת חלק נכבד בסדר יומו של טבאי. גם כאשר הילד גדל מעט, גידי, מטעמים של אכפתיות אבהית, בררני ומערים קשיים כדי למצוא גן מושלם, והילד נשאר איתה ימים רבים. עבודתה, עבודת הכתיבה, שקופה, ונראה לגידי ולסביבתה כי היא פנויה תמיד להיות עם הילד.
המעקב אחר ההתנהלות המשפחתית, הלכה למעשה, חושף את הדיסוננס בין הצהרות ובין פרקטיקה, משום שגידי הוא, כפי שנאמר רבות ברומן, "גבר פמיניסט", וכך הוא מצהיר על עצמו. הוא כמובן משתתף בגידול התינוק (הוא אב נוכח), אבל אי־השוויון נגלה בכל זאת על דרך ההצטברות הדקה מאוד של האכזבות, פעם אחר פעם, עד לפעם האחרונה המביאה לקץ העלילה: "היא שאלה, תגיד, יש מצב שאתה נשאר מחר עם טבאי? [...] הוא הפנה את מבטו וכיבה את הטלוויזיה. היא הרגישה ששניהם מעמידים פנים שזאת היתה שאלה רגילה. היא אמרה, אני פשוט רוצה אולי בכל זאת לנסות לשבת קצת. הוא אמר, אני בעד, ורונה אמרה, חשבתי שתהיה בעד, וגידי אמר, אני בשמחה אשאר איתו איזה יום השבוע, או בשבוע הבא, אבל דווקא מחר לא אידיאלי, אני צריך להחזיר את המאמר עם התיקונים, ורונה שאלה, מחר זה צריך להיות? וגידי אמר, בעתיד הנראה לעין. ולך זה הרי לא משנה באיזה יום את יושבת" (עמ' 325). בשלב הזה הפרידה בלתי נמנעת. במילים פשוטות, הרומן של ידלין מבהיר היטב כי אין צורך להצהיר על פמיניזם, מוטב פשוט להישאר עם הילד כשיש לו חום, או לאסוף אותו מוקדם כשיש צורך. אף שאנחנו במרחב של מילים, פמיניזם נבחן בעיקר במעשים.
נשים כותבות, או אולי בכלל נשים חושבות ויוצרות, נופלות בין הכיסאות, משום שמשלח ידן, שלא פעם גם אינו מפרנס דיו, סובל מגמישות יתרה שאינה מיטיבה עם נשים. גם עם גברים, כמובן, (וראו את מאמרו של עמרי בן יהודה ב"הזמן הזה"), אבל הספר של ידלין מתרכז בנשים, וכך אעשה גם אני. יעל פיש נשאה מזמן דברים יפים על המעמד החמקמק הזה, בכנס במכון הישראלי לדמוקרטיה:
אנחנו יודעות איך חושבים אישה כאובייקט בתוך הארוס של החכמה, אבל איך עלינו לחשוב את הסובייקט של האישה־החושבת? [...] קודם כל צריך לחשוב אותה בניגוד למיתולוגיה של האֵם־העובדת, שהיא מופת של ניצול זמן. היא תקתקנית. היא פורייה ויש לה גם פריון גבוה בעבודה. היא הסופר־וומן של הגוגל־קלנדר. והכי חשוב: יש לה את הצידוק המופתי של ההכרח. האֵם העובדת צריכה לעבוד כדי לפרנס, לדאוג ולתת ביטחון לילד שלה. אם היא נעדרת, זו אם כן למעשה צורה של נוכחות. לעומתה, האֵם־החושבת היא בזבזנית. מבזבזת זמן ותשומת לב. כלומר, היא אֵם בוגדנית, שמעבירה את התשוקה שלה מהילד שלה אל הרוח. ואיך אפשר להצדיק את הנטישה?
מאחורי הנפילה הזו בין הכיסאות, כפי שהיא מתרחשת בספר של ידלין, לא עומד בעל רשע ושוביניסט, אלא שרשרת אירועים ותנאים טכניים מאוד, סיפור יומיומי של נשיאה אפרורית מאוד בעול. לא כוח גדול ורע הפוגע בגיבורה ומבקש למנוע ממנה ליצור, אלא בעיקר פרטי־פרטים, כלומר – סיפור, ובאופן ספציפי יותר – בסיפור כפי שהוא מתרחש במשפחה בורגנית וליברלית (כביכול) ושוויונית (כביכול) ממעמד הביניים. ולכן הסיפור גם מתאים במיוחד למבנה של הרומן הבורגני. יש לקרוא את הרומן הזה לאט, להצטרף לגיבורה בקשיי ניהול השגרה ולהתאכזב מבעלה יחד איתה, פעם אחר פעם. זו אכזבה מרירה אך דקה, המתוארת במדויק. דרך ההתבוננות הזו, האיטית, אפשר לחשוב על מקומן של נשים ועל היכולת שלהן ליצור. כך הספר הזה הוא מעין פירוט נוסף, עלילתי בהרבה, של חדר משלך. ונדמה לי שאחרי הקורונה השיחה הזו דרושה יותר מאי פעם.
הכתיבה של רונה נמצאת בלב היחסים שלה עם גידי גם במובנים נוספים. כבר מתחילת הקשר שלהם גידי מעריץ את הסיפור שרונה כתבה וזכה בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ", ומצפה שתכתוב עוד, אך רק בסגנון זה שזכה ליוקרה. לעומת זאת, מאז לידת בנם רונה קוראת "ספרות רומנטית", ואף מסתירה מבן זוגה שהיא כותבת רומן בז'אנר זה הזוכה ללגלוגו (אם כי מעורר אותו, הוא אוהב להקריא לה קטעים כשהם במיטה) – הסתרה שנמשכת גם אחרי פרסומו של הספר בהצלחה גדולה ובשם בדוי. אולם הרומן לא עורך דיון אמיתי בז'אנר של ספרות ארוטית, ולו מהסיבה הפשוטה שכמעט ואין בו כתיבה ארוטית.
רונה נחשדת לבסוף בבגידה. והיא בוגדת, אך עם הספרות. קול האותיות, כפי שהיא רוצה בהן, הוא הקול המתוק ביותר המושך אותה בסופו של דבר להסתיר כאחרונת השקרניות את הספר האמיתי שהיא רוצה לכתוב. הגיבורה רוצה לכתוב את הספר הלא נכון, וזה גם הספר היחיד שהיא מצליחה לכתוב. כך, מעבר לשאלת הז'אנר הספציפי, מה שאפשר ללמוד מהגיבורה של ידלין הוא שכשמכים חזק בסלע לא יוצאים מים: אי־אפשר להתאמץ כל כך ליצור את מה שלא נובע. צריך לדבר אל הסלע, ואם הוא אינו חולק ממימיו, ייתכן שהנבואה הפנתה אותנו אל הסלע הלא נכון.
מגדל נוסף שידלין בונה בספר הזה הוא ההתמודדות של הגיבורה עם איזה "פוטנציאל", הצלחה קדומה, זכייה אחת שמייצרת ציפיות שהיא לא מצליחה לממש. כמו מין ברכה־קללה רודפת אחריה, והיא מהלכת בעולם כמעין שטר שקשה מאוד לפרוע. רוב הקשרים שלה, וביניהם נישואיה, נשענים על אותה הבטחה, המתגלה כעומדת על כרעי תרנגולת. ידלין עושה כאן עבודה מרשימה, וממחישה את התלות של הגיבורה בהצלחה הזו באופן פארודי ומביך: ההערצה שלה לחוקרת ספרות שהתייחסה לסיפור שלה; הציפייה שלה מעורך שהציע לה פעם לכתוב אצלו שיזכור אותה; הרדיפה אחרי כל מחמאה. כך ידלין בונה גם קונפליקט אמיתי: הרי גידי הוא באמת "פמיניסט", והוא אוהב את רונה לא בזכות גופה ולא בזכות מיניותה, אלא באמת בזכות כתיבתה. אולם גם אהבה כזו יכולה להיות רעה לתפארת: "את טועה לגמרי. אני לא התאהבתי בך בגלל הסיפור שכבר כתבת; התאהבתי בך בגלל כל הסיפורים שעוד תכתבי" (עמ' 24).
בהרבה מובנים אי־אפשר לכתוב ביקורת על הרומן של ידלין, משום שהוא כתוב כספר בתוך ספר: גיבורת הרומן פונה לכתוב ספרות בז'אנר "נמוך", ספרות רומנטית, ובתוך הרומן עצמו מצויות ביקורות שהגיבורה עצמה מתמודדת איתן. מה אומר, אם כן, שחסרו לי רגעים "ספרותיים"? הרי הספר עצמו מבקש לערער על הקטגוריות הללו. אבל נדמה שחסרו לי – אם בספרות רומנטית עסקינן – רגעים של ארוטיקה (כן, היה חסר סקס) ודיון בקשר של אלו לכתיבה; מהי הספרותיות שהגיבורה מוצאת שם? הגיבורה היא הרי כותבת, והייתי מצפה לראות כיצד הנושאים הללו משחררים גם את השפה. כיצד הארוס מפעפע אל הטקסט, כיצד הוא משפיע על הפואטיקה.
אמנם, גם "היעדר סקס" היא ביקורת שמוטחת בספר שכתבה הגיבורה עצמה, אבל בעיניי מדובר בחיסרון אמיתי ברומן של ידלין, שלטעמי לא מצליח לומר דבר משמעותי על הקשר שבין אהבה לכתיבה. ברומן של ידלין הזלזול בספרות רומנטית מוצג כ"הסגברה", כרתיעה מתנשאת שאינה מוצדקת, כזו שבעיקר תוקעת את הגיבורה במשבר כתיבה מתמשך. אולם הרומן לא עושה מהלך ספרותי משמעותי מבחינה זו – הוא אינו ממחיש הלכה למעשה כיצד סקס מייצר ספרות, כיצד הוא משפיע על השפה. שפה אירוטית יכולה להיות חידוש ספרותי־צורני (כך למשל אני רואה את הספר אהבה של מעין איתן), אולם מהספר הלא נכון נעדרת כתיבה של ספרות אירוטית שתבצע את מה שהיא מבטיחה. כך נראה לי כי לא פעם הסופרת מעמידה את הדיון בדבר הספרותיוּת של הכתיבה הזו כמחלוקת קלה מדי בין נשים וגברים, וכך מתחמקת משאלת הכתיבה עצמה. מלבד הביקורת הזו, גם הדמויות חסרות מעט. לדוגמא הדמות של גידי שטוחה מדי, עלובה וקל מדי לעזוב אותה: רונה עומדת בצומת קל וצפוי מדי, שמכאיב מעט כל-כך, וחורבן הבית שהם עומדים על סיפו כמעט לא מומחש.
אסיים במניפסט נשי, פומפוזי אולי, במעין קריאה לנשים שעלתה בי תוך כדי הקריאה, ובכלל. בקטע מפורסם כותבת יונה וולך לזלדה "וצריך לכתוב שירים הרבה. כאילו האדם העד היחיד וכל הנשמות בשקיקה נוראה". המשפט הזה תמיד עולה בראשי מול עצמי ומול נשים שנמצאות בעומס של הבית ושל החיים; אני תמיד חושבת שווירג'יניה וולף צדקה כל כך וגם טעתה, ושאולי דווקא בתוך העומס העצום, אם קורה הנס הזה ואנחנו איכשהו מצליחות לכתוב, או ללמוד, או לקרוא, להוציא אפילו מילה אחת– שאם רק נמצא כוח להרים את העט באמצע שטיפת הכלים, לוותר על הסמרטוט בפינה המטונפת שם, ולמלל את המילה שהגיעה לפתחנו, אם רק נוכל להעיד על הדברים שאנחנו רואות – נדמה לי לא פעם שבמילים הללו יוכל להיות חידוש של ממש, אפילו גאולה (והרי כבר רשב"י הקדוש אמר "אפשר אדם חורש בשעת חרישה וכו', תורה מה תהא עליה").
ד"ר טפת הכהן-ביק, פוסט דוקטורנטית במכון כ"ץ ללימודי יהדות באוניברסיטת פנסילבניה. חוקרת ספרות בהקשרים של דת ותיאולוגיה, טבע וסביבה.