החזאית, תמר וייס גבאי, לוקוס, עורכת: מיכל זכריה, 91 עמ', 2022.
החזאית של תמר וייס גבאי הוא ספר פורץ דרך משום שכולו עוסק בנושא הסביבתי ובתיאור היחסים בין האדם לטבע, תוך התמודדות עם השאלות הקשות של ביקורת הספרות הסביבתית.
יעל ברוכים
אתחיל בנימה אישית. כשהתחלתי את לימודי התואר השני בספרות עברית לא תכננתי לעסוק בנושאים סביבתיים. חזרתי לאקדמיה לאחר הפסקה ארוכת שנים כדי להגשים חלום ישן. למעשה, אף על פי שעבדתי בתחום החינוך הסביבתי ועסקתי רבות במשבר האקלים, מעולם לא חשבתי על הקשר בין שני התחומים. הלימודים היו עבורי אסקפיזם, מרחב וזמן שאפשרו לי לרגע לשכוח מכל מה שמתחולל בחוץ ולעסוק בשאלות תיאורטיות ופואטיות בתחום שאני כל כך אוהבת. אולם, לא עבר זמן רב ורוחות חמות החלו נושבות אל עבר בניין 74 באוניברסיטת בן-גוריון וההתחממות הגלובלית הורגשה במסדרונות המחלקה לספרות עברית, ומתחת לפני השטח זרמים של אי־שקט הלכו והתגברו והציפו את השאלה: כיצד יתכן שלתחום המלווה את האנושות מאז ומעולם אין מה לומר על "הסיפור" הגדול והחשוב שהאנושות ידעה אי־פעם? הרי אין זו שאלה של ידע או מודעות, ואף לא מדובר בהעדר תודעה פוליטית, חברתית או היסטורית. אם לספרות יש יכולת להתמודד עם רשת מורכבת של רעיונות, לעבד את חומרי החיים, להגיב לתהליכים היסטוריים, לשקף בצורה ביקורתית את השיח הפוליטי, להעלות ספקות, להעניק משמעות ופשר, להציג זוויות ראייה שונות, ולהרחיב את גבולות התודעה והדמיון האנושי – הרי שהשאלה מדוע הספרות היפה מתעלמת ממשבר האקלים נעשית חריפה אף יותר. יהיה זה קשה לדמיין את הרומן המודרני בלי לחשוב על תגובותיו למודרניזציה, למהפכה התעשייתית, למלחמות העולם, לשאלות של מגדר ובהקשר המקומי – בלי לחשוב על תגובותיו לחילון, לשואה, להקמת המדינה, לסכסוך הישראלי־פלסטיני ולקונפליקטים החברתיים האופפים אותנו. מדוע אם כן נושאים אלו זוכים לייצוג מכובד בספרות ואילו האקלים ויחסי אדם וטבע להתעלמות כמעט מוחלטת?
ואכן, שאלת הזיקות ויחסי הגומלין בין האדם לעולם נמצאת במוקד השיח של ביקורת הספרות הסביבתית, Ecocriticism, אשר בוחנת את תגובת הספרות למציאות העכשווית נוכח משבר האקלים, בין היתר באמצעות ניתוח הייצוגים והביטויים הספרותיים של יחסי הגומלין בין האדם לסביבתו. השאלות העומדות במרכז ביקורת הספרות הסביבתית נוגעות ליכולת ההמשגה הפואטית של שינויים סביבתיים (שלעתים קרובות מורכבותם סמויה מן העין), לעיצוב האמנותי של מערכת היחסים בין האדם והטבע ועוד. אם התרבות משמשת כמתווכת וכמשקפת את הקשר בין היצירה האנושית לעולם, מראה כיצד אנו תופסים את העולם, מבינים אותו, משפיעים עליו ומושפעים ממנו, עלינו לשאול, למשל, מה היחס בין משבר האקלים ושיח התרבות? איזו שפה נחוצה כדי להבין את שינויי האקלים? באילו אמצעים אפשר לתאר את העתיד האפשרי העומד בפני האנושות? כיצד, בתוך מגבלות הדמיון האנושי של תפיסת זמן ומקום, נוכל לדמיין ולחשוב על תהליך גלובאלי שנמשך כבר אלפי שנים? ולבסוף, כיצד שינויי האקלים משפיעים על האומנות ומשנים אותה?
בעוד שברחבי העולם אנשי רוח ותרבות מגיבים לשינויים האקלימיים ומעניקים ביטוי אמנותי לייצוג המשבר ולמאבק לצמצום השלכותיו במישורים החברתיים והפוליטיים, נראה שעולם הרוח והתרבות הישראלי נשאר אדיש יחסית נוכח השינויים הסביבתיים שעתידיים להשפיע על כל תחום בחיינו. מהבחינה הזאת החזאית של תמר וייס גבאי הוא ספר פורץ דרך משום שכולו עוסק בנושא הסביבתי ובתיאור היחסים בין האדם לטבע, תוך התמודדות עם השאלות הקשות של ביקורת הספרות הסביבתית שהוזכרו לעיל. וייס גבאי מצליחה לעשות זאת בעדינות וברגישות יתרה, כאשר היא מתארת מציאות רחוקה שבה נרקמות מערכות יחסיים סבוכות בין בני האדם לבין עצמם ובינם לבין הסביבה שבה הם חיים.
החזאית, כשמה, היא נובלה בשלושה חלקים המספרת את סיפורם של שלושה בני משפחה: החזאית, אביה המורה לספרות, והאחיינית המתבגרת, המתגוררים בעיירה קטנה ונידחת השוכנת על מצוק ומתחתיו קניון. מעל העיירה מרחפת באופן קבוע עננת איום שיטפונות בלתי צפויים, שאת בואם אמורה לחזות החזאית, הנחשבת לגיבורה בעיני תושביה כל עוד היא מבשרת על יום שמשי ונעים ועונה על צפיות התושבים – "אבל תדאגי לנו ליום יפה, כן?"; ולבוגדת כאשר קריאות האזהרה שלה נתפסות כחולשה וכביטוי של אובדן שליטה – "במקום לזרות את אבקת הזהב שלה [...] פזרה כעת סביבה איזה מין פתיתי חידלון וייאוש חומים, כאילו כל המעשים והיוזמות הטריים סופם להתעוות ולהירקב". אביה של החזאית הוא המורה לספרות, מנהיגה הלא רשמי של העיירה, שמאמין ברוח האדם ובעליונותו ומתייחס לחיים כאל מאבק הישרדותי; הוא אינו מוכן לסבול סימני חולשה ומאמין כי "כולנו ניתן פייט, וביחד ננצח פה". הדמות השלישית בסיפור היא אחייניתה של החזאית ונכדתו של המורה, נערה מתבגרת קלת רגלים שאוהבת לרוץ אך "כבדה באופן מבולבל כלשהו" ומתקשה להתנהל בעולם המבוגרים. היא הגיעה לעיירה כדי להשתתף בתוכנית תגבור בלימודים, וזהו הניסיון האחרון להציל משהו מלימודיה הכושלים.
זו אינה הפעם הראשונה שוייס גבאי כותבת על נושאים הקשורים לניסיון השליטה של האדם בטבע, קדם לכך סיפורה הקצר "סרטן לבן עיוור" שפורסם באסופה "אנטיקליימט" בעריכת רון דהן, שהייתה אחד הניסיונות הראשונים לעיסוק ספרותי עברי בסוגיות סביבתיות ואקלימיות. כמו החזאית, שעלילתה נסובה סביב בעיית ניקוז של מי השיטפונות אל תוך צינור בטון, גם עלילת "סרטן לבן עיוור" עוסקת בבעיית ניקוז נחל איילון, שמימיו הוטו אל תעלת בטון. בשני הסיפורים מתוארים מצבים שבהם בני האדם פועלים בניגוד גמור לטבע ובהתעלמות מוחלטת מהתנאים הטופוגרפיים הטבעיים, אם בבניית עיירה הממוקמת על תוואי זרימת מי השיטפונות בהחזאית, או בסלילת נתיבי איילון על תוואי זרימת אפיק הנחל ב"סרטן לבן עיוור".
החזאית היא אלגוריה על היחסים המורכבים בין האדם לעולם, ובה בעת יש בה רבדים נוספים המייצגים את פערי הדורות ומשקפים את עולמם הפנימי של הגיבורים. לא קשה לזהות את תבניות העומק של הנובלה. וייס גבאי כותבת בשפה סימבולית, כאשר כל משפט בסיפור טעון במשמעויות נוספות. הדמויות חסרות שם, בעלות תכונות אופי מופשטות, וכל אחת מגלמת תפקיד ארכיטיפי שונה. דמות האב, המורה לספרות, מייצגת את הניסיון לביות הטבע הפראי; בעוד שהחזאית, בתו, מייצגת את הגישה ההפוכה, הרואה בטבע יסוד חזק שלא ניתן לאלפו ושכל התערבות בו נידונה לכישלון שתוצאותיו הרות אסון. המורה הכריזמטי אוהב ומכיר היטב את הטבע ובמקביל מלמד את תלמידיו את הזקן והים של המינגווי, נובלה שכולה תיאור מאבקו של האדם באיתני טבע. עבורו היחסים בין האדם לטבע הם זירה של קרב מתמשך; הוא מייצג את הגישה הרואה בטבע משאב לסיפוק צרכיו של האדם. כל פעולה שלו מסמלת התערבות בוטה בטבע, אם באמצעים טכנולוגים ומבנים הנדסיים, ואם בניהול המערכת האקולוגית באמצעות שימור או של דילול מינים מקומיים.
הסיפורים האלגוריים בנובלה מבטאים תפיסה קיומית מופשטת, ומנותקים לחלוטין מין ההוויה המסוימת של מציאות חברתית כלשהי (למרות שאפשר למצוא רמזים למציאות הישראלית – עמק הצבאים בירושלים ומקרה אסון נחל צפית, אלא שבנובלה האסון נמנע). ציר המשמעות העיקרי הוא העימות בין דמות מרכזית – האב המורה, לבין דמות נגדית אחרת – החזאית או האחיינית, המייצגות את הכמיהה להכרה עצמית וקבלה. הדמויות ניחנות בתכונות מופשטות, כלליות, חסרות ממד ועומק אישי הנובע מביוגרפיה היסטורית קונקרטית. היחסים ביניהם מוגבלים לאותה התנגשות חוזרת בין הכמיהה האנושית להכרה לבין הסירוב להכרה כל עוד ישנה סטייה מחוקי קבוצת השייכות. עוצמת הסירוב חזקה יותר ולכן תוצאות ההתנגשות לא משתנות. לבסוף, האכזבה הגדולה מהסירוב מסתיימת בייאוש שמוביל לסוף הטרגי במקרה של החזאית; ובמין גאולה רליגיוזית במקרה של האחיינית.
בנוסף לייצוג הגישות השונות ביחס לסביבה הטבעית, בסיפור היחסים המשתנים בין האב לבתו יש רובד נוסף, העוסק ביחסי אבות ובנות ובשאלת מקומה של הבת בתוך הסדר הסמלי המשפחתי החברתי, ובעקיפין גם ביחסי הכוחות בין גברים ונשים. אולם ריבוי המשמעויות הוא גם חולשתה של הנובלה, ולעיתים נדמה כי היא סובלת מעודף סימבוליזם: יללת הצינור המסמלת את זעקתו של הטבע אל מול מעשיו של האדם; האב, המורה האלים הכלוא בבור חשוך בבית אימו הדמנטית שאותה הוא מתכנן להמית; מותה הטראגי של החזאית ולידתו של העופר במקביל; סיפור הדחייה של העופר לאחר לידתו כאנלוגיה לאחיינית שחווה דחייה מסבא. כמו כן, הסוגייה המגדרית, והמתח שנוצר ביחסי הכוחות בין המינים בהקשר של משבר האקלים, מלווים את הנובלה מתחילתה, במקביל לעיסוק בשאלת יחסי הגומלין בין האדם לעולם, כאשר הדמות הגברית היחידה בסיפור היא דמותו של המורה, המתוארת ככוחנית ואלימה בעוד שהנשים מתוארות כחלשות, חולות וכמהות להכרה עצמית.
יחד עם זאת, העושר הסמלי יוצר עניין, שכן סיפור המוקדש רק לייצוג היחסים בין האדם והטבע היה עשוי להיות מעניין פחות ומאתגר פחות; בסופו של דבר, כדי להבין את יחסי האדם והטבע צריך להבין גם את האדם עצמו. ריבוי מבני העומק והסמלים יכול להצביע על מורכבותו של האדם, על תהליכים ועל יחסי כוחות המשפיעים על פנימיותו והתנהגותו, ובנוסף גם על מורכבותו של משבר האקלים והקושי בהבנתו.
וייס גבאי מתכתבת עם הזקן והים, הן במישור הרעיוני והן במישור הצורני. ציטוטים רבים ממנו משובצים לכל אורך הנובלה, כאשר הבולט ביניהם הוא "דג, אמר הזקן, אני אוהב ומכבד אותך מאוד. אבל אני אהרוג אותך לפני שהיום הזה יגיע לסופו", המעניק משמעות נוספת ליחסי הכוחות בסיפור. אולם, בעוד שהנובלה של המינגווי אפופה בניחוח מיתי ומתארת את ההרואיות שבמאבק החייתי ואת העוצמות האנושיות, כתיבתה של וייס גבאי מינורית ומצומצמת יותר, ובעלת ממדים ארציים, ועל כן, כך נדמה, מהדהדת באופן ישיר וחשוף יותר את הכאן והעכשיו.
הסיפור עוסק בצורה צנועה ומדויקת בנושא גדול ומורכב, בלי להזכיר את המילים "משבר האקלים" או "התחממות גלובלית". זה אינו מניפסט סביבתי בעל מסר חינוכי דידקטי, והנובלה נמנעת מלהטיף; ובכך חוזקה, שכן למרות היבטיה הארציים והמינוריים, "החזאית" מצליחה בכל זאת להיות גם משל על יחסי הגומלין בין האדם והעולם. אלא שגם ככזו, היא אינה מתיימרת להציע תשובות אלא להציף את השאלות בדבר מקומו של האדם בטבע, ובדבר מערכות היחסים שלו עם כל הסובב אותו.
יעל ברוכים היא תלמידת תואר שני לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון, חוקרת היבטים סביבתיים בספרות חז"ל, עובדת ב"רשת הירוקה" - ארגון העוסק בחינוך לקיימות.