שירים טחובים לילדים רטובים, רומן אייזנברג, תשע נשמות, 79 עמ', 2021.
הספר שירים טחובים לילדים רטובים מבליע התנגדות ליובש ולשיממון שירי. הטחב והרטיבות מרמזים על צורות חיים שמשגשגות בגומחות נמוכות, אפלוליות ולחות, משם באים השירים, אבל הספר כולו ערוך כהוויה פתוחה דווקא, בלתי מסתגרת.
שירה סתיו
סוכריות הג'לי הפופולריות "ברטי בוטס" הנמכרות בעקבות ספרי הארי פוטר מציעות לטועמים חוויה מרגשת של "סיכון בכל טעימה", שכן רק לאחר שמכניסים אותן לפה אפשר לגלות אם מדובר בטעם נעים כמו שוקולד או תות, בטעם פחות מזמין כמו כבד או דג מלוח, או בטעם מזוויע כמו גרביים מסריחות, נזלת, מעיים או שעוות אוזניים. חשבתי על חפיסת הסוכריות הצבעוניות כשקראתי את ספר שיריו של רומן אייזנברג. בעטיפת ורוד-בָּזוּקה חלקה כבונבוניירה בסרט אדום, מגיש המשורר לקוראיו קופסת הפתעות מבדרות בזו אחר זו: שירים רבי-הומור, סגנון צורני, איורים מקוריים ותועפות של חן כמו-ילדִי. זמן קצר לאחר הטעימה נמסכים השעשוע והקלילות בטעמם של הכובד, האימה והזוועה.
שם הספר, שירים טחובים לילדים רטובים, מבליע התנגדות ליובש ולשיממון שירי. הטחב והרטיבות מרמזים על צורות חיים שמשגשגות בגומחות נמוכות, אפלוליות ולחות, משם באים השירים, אבל הספר כולו ערוך כהוויה פתוחה דווקא, בלתי מסתגרת, מלא נדיבות ונתינה, "שירים ל-". על אף עוביו הסטנדרטי, זהו ספר מלא וגדוש להתפקע ב"הצעות לקוראים". ספר-מִשחק באווירת מסיבה מתמדת, בתוך מעגל הולך ומתרחב של חברים ושל קוראים שמוזמנים להיות חברים. האווירה נוצרת עוד לפני קריאת השירים עצמם, מתוך ריבוי ההקדשות בפתח הספר, הנפרשות על פני עמוד וחצי, חלקן אישיות וחלקן כלליות ("לחיים נחמן ביאליק, משורר עם מתת אל אבל מקרינג'"; "לכל המלצריות בעולם"), ומתוך ריבוי הציטוטים המתפקדים כאפיגרפים בפתח הספר ובפתחו של כל שיר, תיבת תהודה למגוון משלבים, שירים, אישים ומכרים, המעידה שאף שיר אינו יתום בחלל הריק, אלא תמיד בא מאנשהו (ועקרונית, מכל דבר). יחד עם איוריו של אלי ניסנבוים, המצוירים בקו ילדותי מחוייך אך מציגים סצנות קינקיות ו/או אלימות, ועם רשימת הקרדיטים הארוכה, מתהווה הספר כפרויקט שיתופי מלהיב, תוצר החבורה, אך אין לטעות – זהו מעגל שמרכזו ברור, ובתוכו רוקד מי שמציג עצמו בשמו הפרטי "רומן", ספק מגלומני ספק לא-עושה-עניין-מעצמו, ומלווה את שמו בחתימת ידו ובאייקון משורבט, מעין סמליל שניתן לראות בו גם פרח, גם שמש, גם וירוס קורונה וגם רקטוּם. תפקידה של ה"כוכבוּת דמיקוּלוּ" המצחיקה והמודעת-לעצמה הזאת, רציני דווקא: להחזיר את השירה אל הווייתה העתיקה, החיה, האוראלית: שירה כאירוע, כדיבור, כהתרחשות.
כבר בשיר הראשון ("אני מכיר ציפור דביל") אנו מתוודעים אל הוראות הבימוי של המופע. סוכריית הג'לי מתמוססת בקצב שלה, ואל הפה מתגנב לו פחד – אבל לא כופה את עצמו, מרטיב רק את מי שמוכן להשתהות רגע, ולטעום:
צִפּוֹר דֶּבִּיל תַּפְסִיק לִצְעֹק אַתָּה לֹא מֵת אַתָּה שָׁר כַּמָּה דֶּבִּיל כְּבָר אֶפְשָׁר סְתַּכֵּל לְרֶגַע כַּמָּה אַתָּה מְאֻשָּׁר בִּמְקוֹם לִצְעֹק נַסֵּה לִצְחֹק אַתָּה מָתוֹק אַתָּה צִפּוֹר מְאוֹד מֻכְשָׁר (עמ' 15).
החרוזים ילדותיים, הדיבור משולח ופרחחי, על סף הצחוק. קשה שלא לחייך למקרא פתיחה כזאת לספר שירים, אבל רגע, למה הציפור צועק? למה נדמה לי שהוא צורח מתוך טריפ רע או סיוט? למה צריך להזכיר לו שהוא (עוד) לא מת? בעינויים יש כל מיני טכניקות שיכולות לגרום למעונה "לזמֵר", או שראיתי יותר מדי סרטי דוקו מזעזעים? "במקום לצעוק נסה לצחוק": האם הספר הזה הוא הניסיון לצחוק את הצחוק הזה, בחיוך מתוק-ורוד כזה, במקום לצעוק בלי להפסיק?
שילובים כאלה בין צחוק לאימה, מתיקות וכאב, ישירות ותעתוע, ממלאים את דפי הספר. ואף על פי כן לא הזעזוע כובש את סצנת הקריאה, אלא המעשה השירי עצמו. ב"שיר אונס נוסף" למשל (מוקדש לאיתן כבל והתנועה הליברלית, עמ' 49), מה שמוליך את הטיפול המבודח ובה בעת מורבידי באונס ובדיסוציאציה הוא דווקא מגוון משחקי המלים, האליטרציות והחרוזים שאפשר לשרשר מן המילה "אונס" ("הוא אנס אותי עם אננס / נכנס לתוך האנוס ולא חס" וכו') – כך שלצד המטאפורה המינית לְעוולה חברתית-לאומית ("פעם הבאה נדחוף לך בתור בדיחה ננס / או קיטבג אימונים של החמאס / או אלף עמודים של סיכומי רשות המס") הופכת המילוליות עצמה למנגנון-אונס הכופה את עצמו על השיר בחוסר רחמים.
גילוי נאות: יש לי היכרות פייסבוקית-גרידא עם רומן אייזנברג, שהתהוותה לפני כשנתיים-שלוש בקבוצות "שירים מושלמים שעושים לחלוחית" ו"שירים מחורבנים שעושים להקיא" (שימו לב למוטיב הרטבוביות החוזר גם בשם הספר), שהקים יחד עם חברו אלון רג'ואן, עורך הספר הנוכחי. השם האינפנטילי-המרגיז של הקבוצות (השנייה שבהן הקימה עליה זעם רב, ונסגרה כבר מזמן) לא הסגיר את המחויבות העמוקה-דווקא לעורר דיונים בשאלות של פואטיקה, ערך וסגנון, בלי גינונים מפוהקים של "רב-שיח בענייני שירה".
המחויבות הזאת ניכרת גם כאן, ולאורך הספר כולו. צריך לומר שלרומן אייזנברג יש משהו שחסר להרבה משוררים בעת הזאת: יש לו פואטיקה; כלומר, תפיסה פואטית מגובשת דיה ויומרה חיונית ליצור לו שפה שירית משלו. למשל, הוא לא מהסס לנקוט באיות ייחודי, בלתי-נורמטיבי אך גם מחובר יותר לחיים, כגון "תֵּדִי" במקום "תדעי"; "יִיֶּה" במקום "יהיה", "נוֹסִים" במקום "נוסעים" וכו'. גם כאן, הרושם הראשוני מיתמם ומתיילד, אבל בעומק הפעולה נמצאת רצינותו של מהלך "ישורוני" להתקרב אל דרכי ההגייה החיה של סביבתו, מהלך שככל שהוא מחדֵש ו"מתנגד" הוא גם נודף קלאסיות והקפדה. זו פואטיקה חמורה מסוגה, הכבולה בנאמנות צולבת למסורת ולאוונגרד כאחד, "אוונגרד מסורתי" או "מסורת אוונגרדית", אם נרצה. השירה כתובה כך שנבחין בעשייה שביסודה – זו אינה בדיוק "שפת רחוב", אלא שפה מומצאת, כלומר שפתו של משורר. רק משורר יכתוב "וִירְדוֹ אמיתי תמיד הייתי" ולא, כמקובל בשפה טבעית, "תמיד הייתי וִירְדוֹ אמיתי." המשפט הדיבורי, היאמבי והמתנגן, "מתעקם" כאן לכדי משפט שירי מלעילי שתוקפו בא לו מכוח זרותו ו"וִירְדיוּתו".
הזרות הווירדית מפעפעת כאן לא רק כהצהרה אישית אוטונומית, אלא גם כעמדה אאוטסיידרית של שירת מהגרים, עמדה המתנכרת לקטגוריות האתניות, הגיאוגרפיות או הלאומיות, ומציבה תחתיהן את מעגל החברים, מעין משפחה בהרכבה עצמית, כקבוצת השתייכות והזדהות מיידית. סיסמת ההצטרפות למחתרת היא אהבת השירה – "אנשים פשוטים שאוהבים שירים" ומוכנים להתווכח עליהם ולהסכים שאין חשוב מזה. הכתיבה מן השוליים שייכת גם לעמידה שרדנית של קשי-יום, מי שנאלצים "לקום ולישון כמו תרנגול רק בשביל לצרוח ולהישדד" (עמ' 28) מוקפים שוטרים עוינים, איומים בטחוניים, מסמכים מהעירייה, נטל מיסים, משרד השיכון, מחלקת רווחה, מחשבות אובדניות, טייקונים תאבי-בצע ועוד מרעין בישין, מול כל אלה מתייצב רומן הממולח, חמוש בקללות יצירתיות ("בוז לך אדוני השקרן המזמזם טפו יא צבוע / פה קר לח מכוסה קשקשים קשקשן אחול בלוע" [עמ' 33]) ובחמידוּת ילדית פקחית ומצחיקה.
אבל הווירדיוּת הזרה אינה רק עמדה פוליטית הנגזרת מן העמידה עם הגב לקיר, אלא הולכת ומתחוורת כעמדה קיומית פנימית, שככל שהיא מסוכסכת וכאובה היא גם מתְנה את היחס העֵר והפקוח אל העולם, מצב שבו שום מושג אינו מוכן מראש לשימוש אלא נתון בפיצול מתמיד, "חי ותוך כדי גם מת לִיוֹת בין החיים" (עמ' 75), חלקלק וחמקמק, ויותר מכל חומקת לה אותה קטגוריה חבוטה, חביבת המשוררים מאז ומעולם: ה"אני". "אתה האתה הכי נפלא שאתה יכֹלת לבקש לעצמך," מכריז השיר "מנטרה" (עמ' 70). לכאורה, פמפום עצמי בנוסח היפ-הופ ראוותני. אלא שכאן, מיד, יופיעו הפיצול והכפילות, יטילו צל על השיר, יהפכו אותו לשכנוע עצמי מהזן הנואש דווקא: "אתה אחר היה תמיד יושב קצת עקום לעין החדה אבל אתה / על אתה יושב בול באמת בלי עין הרע אחלה אתה." ואם ה"אני" עצמו נעשה ישות ניידת, "גוף מיימי / לא קיים לא בקומי ולא בחלומי," מיטשטשים גם קוויה המוצקים של ההוויה, דבר כבר אינו מובן מאליו, והכל קורא להתבוננות חדשה, רעננה. ומה אפשר לרצות משירה, אם לא את זה.
ד"ר שירה סתיו היא מרצה במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון.