את בתך את יחידתך, עדנה נוי, כנרת זמורה דביר, עורך: יגאל שוורץ, 301 עמודים, 2022.
על אף שהכותבת מדברת עם עצמה, זאת מעין שיחה בין־דורית בין האישה שהיא כעת והילדה שהיא הייתה. הקוראים נהנים משיח בין שתיים שהן אחת ואחת שהיא שתיים. החוט המוביל הוא למעשה חוט כפול.
צביה ולדן
הסופר היווני־צרפתי ואסיליס אלכסאקיס נהג לומר שהכתיבה כמוה כסריגה: נדרשים לפחות שני חוטים של עלילה כדי לייצר מהלך משמעותי. ואכן הדימוי של טקסט כְּמארג, כְּבד שיש לו שתי וערב, מצוי כבר בַּגִּזָּרון (גיזרון) של השם – text, textile, texture.
בספר שלפנינו פורמת הסופרת את החוט החזק והעמיד – סיפור המשפחה שלה כפי שהוצג בספרה הראשון – לשלושה, זאת בניסיון להתיר קשרים, לפתוח את הפקעת ולארוג תמונה שלמה ככל האפשר. כבת לדור שני – היא חשה את האחריות לספר את סיפור ההישרדות.
ואכן, בספר את בתך את יחידתך מובאים שלושת הקולות בשלושה גופנים שונים. קריאה ראשונה בו מגלה כי שלוש הכותבות – שלמעשה הן אחת – מספרות את הסיפור, וקריאה קשובה חושפת ארבעה קולות בדבריהן. ריבוי קולות זה איננו צורני בלבד, אלא הוא נועד לשרת את הצורך של הסופרת להעיד על חיבוטיה המתמשכים ועל תהליך ההתפכחות שלה.
הכותבת הראשונה היא עדנה האמיצה, קרי המבוגרת, החוזרת לילדה שהייתה בניסיון להבין את מהלכיה, ומתפכחת מסיפור הילדות שלה בכנות ובעיניים גלויות. הכותבת השנייה היא הילדה שעדנה הייתה, וקולה נספר בנפרד מזה של עדנה המבוגרת, שכן היא מתגלה כסופרת בצעדיה הראשונים. דמותה נחשפת ביומן שהחלה לכתוב בשנת 1962, בהיותה כמעט בת 13, וקולה עצמאי ואוטונומי בזכות קטעים אותנטיים מיומן זה המשולבים בטקסט. כך נוצר שיח בין שתי עדנות, עדנה של אז ועדנה של היום.
בספר מתנהל שיח בין הכותבת השנייה לבין "אנה" – אנה פרנק, דמות איקונית ומוכרת לדור שלם – שהיא הנמענת של היומן, ולפיכך היא מעין קול רביעי המהדהד בזיכרון הקיבוצי של הקוראים. הכותבת השלישית היא מספרת כול־יודעת. היא משקיפה מבחוץ על הסיפור המתגלגל, מכירה את העבר והעתיד של הדמויות ומשלימה את מה שנעלם מעיניי הקוראות והקוראים. על הנייר בגופנים שונים יש אפוא שלוש כותבות, ובאזני השומעים מצלצלים ארבעה קולות.
הסיפור הראשי הוא של כותבת בת שבעים המתעמתת עם הילדה שהייתה. היא מישירה מבט, רואה פנים חדשות במראה, פוגשת ומפגישה את עצמה עם עצמה. הילדה שהייתה, היא בת המנסה בכל דרך לרצות את הוריה, ולא תמיד מצליחה, או שאולי מראש לא היה לה שום סיכוי לעמוד במשימה. היא בת שמגנה על הדימוי של הוריה, ולמעשה כותבת בניסיון לסלוח להם. בראייה לאחור ובשפה עכשווית היינו אומרים שהיא הייתה קורבן לסוג של התעמרות הורית. אִמהּ ואביה, שידעו את מוראות השואה, היו מצולקים מאובדנים חוזרים ונשנים, עסוקים בעצמם ובסבל שלהם והתקשו לתפקד כהורים. על אף שנהגו בה בתובענות יתר, היא ספק מסרבת, ספק חוששת, ספק לא מסוגלת להוקיע אותם: "ילדי כל העולם – הנטושים, הבעוטים, הבעולים והמחוללים: מי שרומו ושוקרו והוטעו והודרו [...] לבי איתכם. בתוקף אעמוד על זכותכם להוקיע את הוריכם מחייכם [...] אך מקומי לא יימצא ביניכם [...] לאבד אותם יהיה לאבד את עולמי" (עמ' 274). על אף שהכותבת מדברת עם עצמה, זאת מעין שיחה בין־דורית בין האישה שהיא כעת והילדה שהיא הייתה. הקוראים נהנים משיח בין שתיים שהן אחת ואחת שהיא שתיים. החוט המוביל הוא למעשה חוט כפול.
ילדים רבים שנולדו לשורדי שואה – בני הדור השני – נתפסים בעיניי הוריהם כ"נקמה" בהיטלר. עדנה נתפסת בעיניי הוריה כגאולה. היא הפיצוי על מה שהפסידו והם תולים בה את כל תקוותיהם: "בכל אחד מרגעי ילדותנו ונעורינו, בלא כל משא ומתן מקדים או בדל אפשרות למֶרי נחתמה בינינו לבין הורינו אמנה בזו הלשון: אנחנו ניתן לך את החיים, את תעניקי לנו את הגאולה" (עמ' 143).
מתברר שהילדה הטובה והצייתנית מוצאת לעצמה אפיק חתרני לשרוד דרכו. היא כותבת יומן ומתגלה בו כסופרת צעירה. הנמענת שלה היא אנה פרנק, שגרסה ראשונה של היומן שכתבה מיוני 1942 עד 1 באוגוסט 1944 בדירת מחבוא של הוריה בהולנד, בהיותה בת 13, ראתה אור בשנת 1952. אנה, אמה ואחותה נספו בברגן-בלזן. אביה – היחיד במשפחה ששרד – פרסם גרסה מצונזרת של היומן, והסיר ממנה את הקטעים שביקרה בהם את הוריה, חברים ושותפים למחבוא, וכן את אלה שעסקו במיניות שלה, בעוררות ובגילוי שלה את גופה ואת הווייתה כנערה. הקוראים קיבלו יומן של "ילדה טובה", דמות שהושטחה לטובת הצגתה כקורבן שואה, ולא יומן של מי שלצד האירועים החיצוניים – דרמטיים וקשים ככל שהיו – חוותה התבגרות מורכבת ועתירת רגשות.
שתי הכותבות מתחילות לכתוב יומן באותו גיל בדיוק, גיל של עוררות ושל התאהבות; שתיהן עסוקות בעצמן, בצורה החיצונית וביופי שלהן; שתיהן מקרינות שמחת חיים כלפי חוץ, אך מתמודדות עם חוסר ביטחון עצמי ועם בדידות; שתיהן מעדיפות את אבא שלהן על פני אימא שלהן; שתיהן שרויות בעולם פנימי עשיר ורציני; שתיהן עסוקות במיניות שלהן, בשינויים שהגוף שלהן עובר ובווסת שלהן; "את המחזור החודשי קיבלתי ביום שבת, 23 ביולי 1962 [...] אין מילים בפי לתאר את שמחתי ושמחת אמי ביום ההוא [...] הרגשתי שהנה עזבתי מאחורי את עולם הילדות והמשחקים, ועתה הנני נכנסת לעולם העטוף סוד מסתורי ונעים, לעולם האישה" (עמ' 21).
גם היומן הוא, כאמור לעיל, חוט כפול. שתי הצעירות דומות אפוא, אך גורלן – הפוך. עדנה זכתה להחזיק ביומן שכתבה חמישים שנה, והיא יכולה לשחזר על פיו את סיפור החניכה שלה – סיפור רגיש, רוגש ורגשני של נערה בגיל ההתבגרות.
הסופרת, למעשה הכותבת המשולשת, היא אישה מיוחדת במינה. "אישה" במלוא רמ"ח איבריה ושס"ה גידיה, יפהפייה ורגישה, בעלת פני חרסינה וקול רדיופוני ופתייני, פגיעה ורגשנית, סבוכה בשערה האדמוני על תלתליו השופעים, עסוקה בדימוי הגוף שלה, ומגיל צעיר מחפשת לממש את עצמה באמצעות נישואין. בל נטעה, כסופרת היא אישה בוגרת, נחושה ואמיצה, דבקה במטרה, שלא עושה לעצמה הנחות ומקלפת לאט־לאט את שכבות האיפור שעטתה מחמת העין הציבורית.
המספרת הכול־יודעת מושכת את החוטים אחד־אחד. בהכירה הן את העבר הן את העתיד היא מניחה את השתי והערב. המספרת הכול־יודעת אף מציעה פענוח למערכת היחסים בין ההורים, ומצביעה על רגעי משבר של היעדר שבהם האם או האב נעלמים מהזירה במועדים קריטיים. לתחושת האם ולדבריה, האב איננו כשצריך אותו, ואפילו כשהאחות הקטנה חולה מאוד, והאם נזקקת לעזרתו, הוא מתפנה מאוחר מדי לחפש לה עזרה, שכן הוא עסוק בטיפוח ההופעה שלו בטרם ייצא מהבית. האם ועדנה נוסעות לאמריקה לשנה, כשלדודה, אחות האם, יש אולי כוונה שהאם תכיר גבר אחר, אבל הילדה מסכלת את התוכנית הנרקמת בהיעדר האב. דוגמה נוספת היא הנסיעה המשותפת של האם והאב ליותר משלושה חודשים לרגל אירוע משפחתי בארה"ב, כשבהיעדרם עדנה שהושארה בארץ נאלצת לעבור מבית לבית של ידידים השומרים עליה. המספרת הכול־יודעת מאשימה את שני ההורים במה שקרה לילדתם, "כי אם בהתחלה אתה מאמין שמה שקורה לך זה החיים שלך, בחלוף השנים אתה מבין שמה שקרה לך זה ההורים שלך" (עמ' 155). במילים אחרות, היא לא רק זאת שמשלימה את "הנתונים החסרים", אלא היא גם זאת שמתירה את סבך החוטים, את הפקעת הרגשית.
בסוף הספר מתוארת הבריחה של הכותבת, המתפצלת לשלוש מספרות אבל נותרת בת אחת, כשהיא נמלטת הרחק מבית הוריה אל מולדתו ומשפחתו של מי שעתיד להיות בעלה. סצנת הפרידה בבית הנתיבות, כשהצעירה נאלצת להתנתק ולהשתחרר לא רק מהוריה אלא אף משחקני החיזוק שהם מביאים איתם – אחד מכל צד – כדי ללוות אותה, הייתה יכולה להיות מצחיקה אילו נכתבה, למשל, בידי אפרים קישון, שהיה הונגרי כמוהם, אבל בפועל היא לובשת צורה של דרמה נוספת בחיי המשפחה בת שלוש הנפשות; כך נפרדו ההורים מבתם יחידתם.
בשונה ממעשה העקידה המאוזכר בכותר הספר, הבת חוזרת לבמה בגיל שבעים. עדנה הילדה הייתה עסוקה בעתידה ובעיקר באישה שתגדל להיות. עדנה בת השבעים שואפת לברר לעצמה מי היו הוריה. בדייקנות ובדקדקנות, בלשון רוויה ודשנה, היא משחזרת ומספרת את חייה כמסכת רב־קולית. לקוראים נותר רק להרכיב אוזניות, להקשיב ולהתרגש.
פרופ' צביה ולדן היא בלשנית התפתחותית חברתית מאוניברסיטת בן גוריון בנגב. בימים אלה ראה אור בהוצאת רסלינג הספר חבלי תקווה - בית ספר השלום לילדי פליטים בלסבוס, 2022-2017 שערכה עם איתן שחר.