אלמוגרבי והחיפושיות נפגשים בבית שמש

העילוי, משה סוויסה, אבן חושן, 284 עמודים, 2020.


העילוי משרטט את דמותה של תקופה שעד כה לא זכתה להיות מיוצגת בספרות העברית כראוי לה, ומשה סוויסה עושה זאת ביד אמן ומנקודת מבט מקורית ומפתיעה.


עודד ישראלי


העילוי, ספר הביכורים של משה סוויסה, הוא רומן אוטוביוגרפי שמצא מסילות לליבי כמעט בכל עמוד. ולא רק מפני שכמו המחבר גם אני גדלתי בשנות השבעים של המאה הקודמת במחוזות הדתיים-לאומיים, בצילם של אירועים מכוננים כמו מלחמת יום הכיפורים, צמיחת הישיבות התיכוניות, הנהירה האקסטטית-משהו אל גבעות השומרון, מלחמת שלום הגליל (המלחמה "שלנו") על חלליה ונעדריה, ועוד, אלא מפני שקולמוסו של סוויסה משכיל להנציח רגע ייחודי בתולדותיה של המדינה והחברה הישראלית, מנקודת מבט יוצאת דופן. במעלה חדר המדרגות בבלוק של "עמידר" בבית שמש, הוא קולט בעדשה הספרותית שלו דמויות שעדיין לא נס בהן לחן של הוויות יהודיות מן העבר, רגע לפני שמתרגשת ומתממשת המהפכה הישראלית שעתידה לבקש – מדעת או שלא מדעת – להשיל מהן את זהותן הישנה. בחיקה החמים והאינטימי של שכונת המהגרים מתערבלות ומתערות זו בזו תרבויות יהודיות שונות, ומשתקפים בה "בקליפת אגוז" נפתוליה של החברה הישראלית בשנות השבעים ותחילת שנות השמונים.

פתחתי וציינתי שהעילוי הוא רומן אוטוביוגרפי, ואכן המספר מגולל בו ללא ספק את חייו-הוא. את ההצהרה בעמוד הפתיחה של הספר, כמתחייב משפטית, לפיה "כל קשר בין עלילת הספר לבין אירועים שהתרחשו במציאות, כמו גם בין הדמויות הנזכרות בו ושמותיהן לבין דמויות או שמות של אנשים חיים או מתים, מקרי בהחלט," יש להבין ככל הנראה כחלק מן המעטה הדק של הבדיון שעדיין נותר בספר. למעשה, המסגרת העלילתית כולה, החל משמו של המספר, מואיז (=משה), דרך הדמויות ותמונות החיים (שאת חלקן זיהיתי היטב בתוך מסכת חיי) שבהן רצופה העלילה, ועד לנקודת הסיום הביוגרפית מעבר לאוקיינוס, כל אלה מהדהדים אותנטיות ריאלית וביוגרפית שקשה לטעות בה.

בנקודת המעבר ההיסטורית הזו, אותה חווה הדור השני לעולים לארץ, בין אם מארצות המגרב או מאירופה (והספר אכן חובק עלילות-משנה ממרחבים יהודיים שונים), משמר העילוי נקודת מבט ייחודית ומפתיעה על חברת המהגרים. שלא כברומנים אחרים, כמו אלה של עגנון, חיים סבתו, או אלי עמיר (בעיקר בספרו האחרון, הנפלא, נער האופניים), ברומן שלפנינו קשה לחוש בגעגוע לחיים שנותרו מאחור, בארצות הניכר. נהפוך הוא, העולם "ההוא", ככל שהוא נחשף יותר, הופך להיות יותר ויותר מרוחק, עמום ואף מאיים-משהו.

עלילת הספר רצופה בתהיות, או אולי בחידות של זהות. הדמויות כולן, אשר נראות, לכאורה, כמעורות בתוך הרקמה השבטית, מתגלות כתלושות וגדועות. החל מסיפורי הילדים הנעקרים מביתם, דרך דילמת הממזרות של ז'וז'ו, בנה של ז'ורז'ט, ש"זכתה" לכינוי המפוקפק "זונה", אף שלא הייתה כזו כלל, דרך סיפורי החיים של הנזירה, שלא הייתה אלא יהודיה מומרת, או הרב הקנאי ירמיהו גולדשמידט, שמסתבר שגדל כנוצרי ומתקשה להשתחרר מהרגליו להצטלב כשהתרגשותו גואה, ועד לגיבור האמיתי של הסיפור, הוא עמי כליפא, הבוּר-העילוי שאחריו כרוך המספר כנער מתבגר, ושבמהלך העלילה מתברר כי נולד "מן הקבר". האם "זהותו של אדם נקבעת בהתאם למה שהוא בתודעתו" (עמ' 31) כפי שטוענת הנזירה, או שמא "החוטר היוצא מגזע עץ זית... תמיד יהיה ענף של עץ זית" (שם), כפי שטוען כנגדה כליפא? תהייה זו, כך דומה, מהדהדת והולכת לכל אורך הסיפור, מבלי שהיא באה אל פתרונה.

אלא שעמימות הזהויות שבה מאפיין המספר את התפר התרבותי, בטרם הוא נבלל אל תוך הזהות הישראלית הקולקטיבית ומתערה בה, מתבררת ככר פורה לצמיחת זהויות היברידיות. קולות זמרתם של סמי אלמוגרבי וזוהרה אלפסיה עולים בשכונה ביחד עם שירת ה"חיפושיות" ולהקת "סגול כהה" (עמ' 11), ו"צעקותיהם הרמות של האוהדים [שבמגרש הכדורגל] נמהלו באוויר עם שירת התפילה" (עמ' 51). כך אנו מתוודעים אל דמותו של אברהם אוחנה, ה"עילוי", שהוא מצד אחד רציונליסט בעל גישה משכילית ביקורתית קיצונית (על גבול הניהיליזם), אך מצד שני מאמין בחלומות ונסמך בהתנהלותו על ניחוש ב"ספר הגורלות". כך גם הסימביוזה בין הרוח היהודית לנוצרית בכמה מעלילות המשנה, וכך גם סיפור חייו של המספר עצמו, שנע בחופשיות ובקלילות בין הישיבה התיכונית אל ישיבת "פורת יוסף" הספרדית וממנה אל הישיבה החרדית-האשכנזית הגדולה, ומהרב עובדיה יוסף הפוסק והדרשן הנערץ אל הרב וולבה, איש תנועת המוסר. בחלל האוויר מרחפת כל העת רוחו הספקנית והחתרנית של אברהם אוחנה, ולמעשה רוחה של הדת הלייבוביצ'יאנית. התנועה הסימביוטית וההפכפכה היא גם זו שמובילה אל נקודת הסיום המפתיעה, בה מתברר שהעילוי האמיתי איננו אוחנה הפילוסוף אלא דווקא עמי כליפא, מי שנולד מן הקבר, צמח מהרי האטלס וקרא תיגר על ההשכלה באשר היא.

העילוי משרטט את דמותה של תקופה שעד כה לא זכתה להיות מיוצגת בספרות העברית כראוי לה, וסוויסה עושה זאת ביד אמן ומנקודת מבט מקורית ומפתיעה. לכל מי שגדל והתבגר אל תוך תקופה זו וממנה, ובוודאי לכל מי שלא הכיר אותה, מזמן הספר חוויה יוצאת דופן והזדמנות לשוב אליה, להתבונן בה, ולהבין אותה מחדש.

פרופ' עודד ישראלי הוא ראש המחלקה למחשבת ישראל באוניברסיטת בן-גוריון. חוקר קבלה. ספרו: 'ר' משה בן נחמן: ביוגרפיה אינטלקטואלית' ראה אור לאחרונה בהוצאת מאגנס.



פוסטים אחרונים

הצג הכול